כך מחלקים את השלל בני הדור השני של משפחות ההון

מי מקבל יותר מניות ומתי, מי שולט בדירקטוריון, מי מחליט לאן יוצאים לחופשה, והאם מותר או אסור להתראיין? בני הדור השני של משפחות ההון בישראל נאלצים, רובם ככולם, להמשיך את העסק המשפחתי ■ זו הסיבה שגם כשהם משמרים את מעמד החברה, הם מתקשים למצוא את המנוע לצמיחה האישית

בשנה האחרונה התנהל סכסוך משפחתי קשה, ממושך ואמוציונלי, בין שני יורשים: ליאורה ודורון עופר. שני האחים הטיחו זה בזה האשמות הדדיות קשות, כאשר על הפרק עמדה ההיסטוריה המשפחתית, מגולמת בדמות נכסים משפחתיים ואחזקות ציבוריות כמו בנק מזרחי-טפחות וענקית הקניונים מליסרון. אי אפשר היה להתעלם מהקרע המשפחתי שנפער כמעט מיד עם מותו של ראש המשפחה, יולי עופר, נוכח פרשנויות וגרסאות שונות לצוואתו.

זמן קצר לפני כן הכריז מוזי ורטהיים, השולט על אימפריית קוקה קולה בישראל ועל זכיינית ערוץ 2 קשת, כי על מנת למנוע מאבקי ירושה עתידיים הוא מחלק את נכסיו בחייו. בעוד שבמשפחת עופר הבת הבכורה זכתה באופן כמעט אבסולוטי בשליטה בנכסים, ורטהיים נטה לכיוון הבן. דודי זכה ב-67% מהנכסים, ואילו הבת דרורית הסתפקה ב-37%. המהלך לא עבר בשקט במשפחה.

הפסיכולוגית ד"ר תמר מילוא, המתמחה בייעוץ למשפחות הון, ובמיוחד בליווי בני הדור השני, מכירה מקרוב את היצרים הרוחשים במשפחות הללו. "משפחה היא ישות עם היסטוריה ועתיד, ויש לה גבולות: ד.נ.א, שפה ומנהגים. יש לה את הסמכות להגדיר לעצמה מה שהיא רוצה, בדיוק כמו מדינה ריבונית - יש כללים וחוקים כמו שלמדינה יש דרכון וויזה.

"כך, למשל, מיכאל שטראוס בחר בבתו עופרה לרשת את מקומו. הוא בחר בה מכל ילדיו, והכשיר אותה היטב, במסגרת הכללים שקבעה המשפחה. עופרה מתוגמלת היטב, אך מחויבת לעבוד אך ורק בחברת שטראוס. יתר האחים ובני הדודים הם בעלי מניות שווים. הם חברים בדירקטוריונים, שותפים להתייעצויות ברמת הבעלים, ומחויבים לייצוג נכון של המשפחה בזירה הציבורית. מעבר לכך, כל אחד מהם יכול לפתח את עסקיו כרצונו.

"במשפחת שטראוס יש נתיבי יציאה מאוד ברורים, ולראיה, רעיה, אחותו של מיכאל, מכרה את מניותיה ועדיין הקשר ביניהם נשמר היטב. זה יכול היה לקרות רק מפני שהיו להם כללים ברורים, והם פעלו לפיהם מבלי לריב. בגלל זה שתי הזירות, המשפחתית והעסקית, ממשיכות להרוויח".

מילוא עוסקת בהסתגלות העסקית של בני דור ההמשך והשתלבותם בדינמיקה המורכבת של העסק המשפחתי. "בכוונה אני קוראת להם 'דור ההמשך', כי להגיד 'הילדים' זה לגמרי מנמיך אותם. זו תמונת ראי של הורים שבאמת עדיין רואים בהם ילדים, ולא נותנים להם מספיק מקום להיות האנשים הבוגרים, בעלי שיקול הדעת ויכולת קבלת ההחלטות, שהם באמת.

"לפעמים בעלי עסקים מתייחסים לילדים שלהם כאל ילדים, ואילו לשכירים בני אותו גיל הם מעניקים הערכה על נחישות, עבודה קשה ואומץ לב. בכך נעשה עוול לדור ההמשך, כי מצד אחד מרפדים אותם, ומצד שני לא נותנים להם לפרוש כנפיים".

אף אחד לא מדבר על כסף

מילוא מספרת מניסיונה כי פעמים רבות התקשורת בתוך משפחות ההון בעייתית, ולא מקובל לדבר על הבעיות שהכסף מביא איתו. "היחס לכסף הוא יחס של טאבו. לא נעים להעלות את השאלות והסוגיות בתוך המשפחה, והם גם לא מתייעצים בינם לבין עצמם. לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת מחוץ לבית, ובבית ההורים לא יודעים איך להתמודד ואיך לדבר על כך בפתיחות.

"כולם שותקים, כל אחד מסיבותיו: ראש המשפחה לא רוצה לחשוב מה יהיה כשיום אחד ייחלש כוחו, ילדי דור ההמשך לא רוצים לדבר על זה, כי הם לא רוצים לצער את ההורים וחרדים לביטחון שלהם, וכך נוצר מעגל שבו משמרים את אי התכנון ואי ההתייחסות ליום שאחרי".

- אילו סוגיות מטרידות אותם?

"הרבה עוסקים באיך מעבירים את הרכוש מדור לדור: מהו המועד המתאים לחלק מניות או רכוש. השאלה הגדולה ביותר שמעסיקה את בני הדור השני היא: 'מה אני רוצה, האם אני בזכות עצמי? האם אני על אדמה יציבה?'. התחושה היא של בלבול, של כאוס".

- איך מטפלים בזה?

"קודם כל עושים סדר. בונים שפה שתתאים לכל הגורמים במשפחה. יוצרים כללים שמבוססים על הסכמות וחוקים, שיקלו על בניית העתיד, וכך נוצרים חוקי המשפחה. למשל: במשפחה שלנו נותנים מתנות שווה בשווה, במשפחה שלנו אסור או מותר להתראיין, במשפחה שלנו משלמים על לימודים, כל ילד בהתאם לרצונו, כך שאחד יכול ללמוד בהרווארד והשני בתדמור".

אחד הפתרונות שמציעה ד"ר מילוא לבני הדור השני הוא לנסוע רחוק. "זה מאוד עוזר לנסוע למקום אחר שבו לא מכירים את המשפחה, ולהתקבל לעבודה. לפעמים פשוט אי אפשר לעשות את זה במקום שבו גדלים".

ניתוח לב פתוח

מילוא נולדה וגדלה בקבוצת יבנה, קיבוץ דתי, שם הכירה את בעלה, הלל, גם הוא בן הקיבוץ. היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת אלבמה, ואת הדוקטורט שלה, שעסק בהשפעה של יחסי משפחה על בחירות קריירה, עשתה בארץ. לאורך השנים עבדה עם חברות כמו דלתא, טבע, מספנות ישראל ושטראוס, ושם החלה לעסוק בייעוץ לעסקים משפחתיים. יחד עם ד"ר אורניה ינאי היא פיתחה דרך טיפול ייחודית שמשלבת את ההבנה הדינמית המשפחתית עם ההבנה של מערכות ניהול. "זה ניתוח לב פתוח של המערכת המשפחתית, ואתה צריך שיהיה לך אמון במי שאתה נותן לו לנתח אותך".

אחת הבעיות הנפוצות במשפחות ההון היא חוסר היכולת של ההורים להגיד 'לא' לילדים. "ההורים מוכרחים לשים מסגרות, גבולות מדידים, כדי שהילדים ירגישו שהם חווים הצלחה בזכות הבחירות האישיות שלהם, ולא רק בזכות הכסף. הרבה פעמים אני נתקלת בהורים שחושבים שעד שהילד לא יקים אימפריה בגודל שהם הקימו, הוא שום דבר.

"מצד שני, יש את אלה ששוכחים שצריך להתחיל מהצעד הראשון, ולא ישר למנות את הילד למנכ"ל. קודם שינהל מחלקה. אולי יתאים לו לעסוק בתפעול יותר מאשר במכירות, אולי לוגיסטיקה יותר משיווק? אני מזכירה ליזמים ולטייקונים הגדולים שהגאווה שלהם היא על כך שהם התמודדו עם הקשיים הכי גדולים, ונחלצו מהם בהצלחה, אז איך באותה נשימה הם מונעים את הקושי מדור ההמשך?

"אני פוגשת יזמים שהצליחו מאפס, בנו עסק, אבל בתפיסת העולם שלהם הם עדיין חווים את עצמם כמי שלא היה להם כלום. הילדים מתבגרים במציאות שכבר יש, ולא מבינים למה אבא אומר להם לא. נוצר פער בתקשורת. ההורים רוצים שהילד יצא לעבוד בקיץ כדי להבין את הערך של הכסף, והילד לא מבין למה זה כדאי אם המונית הביתה עולה כמו השכר של המשמרת בפיצריה".

- קשה לדבר על הישגים כשהכול מונח בפני הדור השני. הם רק צריכים לגשת ולקחת.

"כשאני מנסה ללמד ניהול תקציב, ילדי דור ההמשך אומרים 'בשביל מה אני צריך להתעסק בזה? בין כה וכה אם אטעה אלך לאמא והיא תיתן את מה שאני צריך'. התשובה היא שאמא היא לא האינפוזיה שלך. אתה בוחר לבקש מאמא, ולומד לתת דין וחשבון. מהצד השני, ההורה חושב שאם הוא נתן כסף אז יש לו מה להגיד על איך משתמשים בו, ואז הילד הופך להיות בן אדם שמישהו אחר שולט על חייו".

- מה קורה במצב שההורה מחליט שילד אחד בלבד מתאים להיות ממשיך דרכו?

"אני מייעצת להרבה משפחות שבהן האבא השקיע בכל ילדיו, אבל ה'אני מאמין' שלו גורס שלעסק אחד צריך להיות מוביל אחד. כשמסתכלים על עסקים מצליחים בכל העולם, באמת רואים שבדרך כלל יש מנהל אחד. זה מהלך קשה. אני פוגשת לא מעט משפחות שבהן ההורה אומר שהוא לא יכול לעשות את זה, לא יכול לבחור.

"ייעצתי למשפחה שבה שלושה אחים היו בתפקידי ניהול בעסק, והאבא לא היה מוכן להגיד מי יירש את מקומו. הילדים היו בתחרות קשה אחד עם השני. בסופו של דבר הם הגיעו למקום שהם היו מספיק בוגרים לעצור ולמצוא פתרון, וכך הסכימו שאחד יהיה היו"ר, אחד המנכ"ל, ואחד בדירקטוריון. במקרה אחר, ההורים בחרו בבן באופן ברור לנהל את העסק. כשדיברתי עם האבא היה ברור לי לגמרי שהוא אוהב את הבת לא פחות, אבל שהוא לא יכול לתת לה את הניהול".

- איך עוזרים לדור ההמשך להגיע למימוש בתוך העסק המשפחתי או מחוצה לו?

"הקושי הגדול הוא להבין מה הפצע שלי. אנשים שהגיעו להישגים גדולים, המון פעמים מספרים על סיטואציה של משבר. הפצע הוא המוטיבציה של הדרייב. הרבה מהיזמים הגדולים חוו יתמות בגיל צעיר. זה הפצע שסביבו נבנית המוטיבציה. בן למשפחה עשירה אמר לי: 'לנו יותר קשה, כי אין לנו את הפצע'. ככל שמדובר באולטרה עשירים, ככה זה יותר קשה להם. הרבה פעמים אצל הבנים הפצע הוא חוסר ההערכה של האבא, ואצל הבנות הפצע הוא הדוגמא של האמא. הן לא רוצות להיות כמו מי שישבה בבית, קנתה בגדים, ולא מימשה את עצמה".

- איך יוצאים מהמעגל הזה?

"חשוב להעביר את הרצון לפסים מעשיים. להעריך את ההתקדמות בפרמטרים של הילד, ולא של העסק המשפחתי. היה אצלי בן של משפחת הון שהלך ללמוד ארכיטקטורה, עבד כאדריכל במשך כמה שנים ואז פתח משרד משלו. המשרד התחיל לגדול, אבל בכל פעם שהגיע לארוחת שבת וסיפר שקיבל עוד הזמנה ב-25 אלף שקל, אמרו לו הוריו: בשביל זה אתה מתאמץ? בוא אלינו, תעשה עסקים במיליונים. לאט לאט זה חלחל, ותוך שנה המשרד היה סגור. הילד-האדריכל היה על מסלול של הצלחה, אבל ההשוואה זרקה אותו לקאנטים. בסוף הוא הלך לעבוד בעסק של המשפחה והפך לא מרוצה. הוא מתפוצץ בכל פעם שאומרים לו שהוא ניסה בחוץ ולא הצליח, שהוא ויתר. המסר כאן להורים הוא, שצריך לתת לדור ההמשך להתקדם על פי הקצב שלו, ולא על פי מה שנהוג בעסק המשפחתי".

- כשהכסף לא מהווה פקטור, מה התמריץ להרוויח ולהצליח?

"למצוא את המנוע שלך. בת של איל פיננסים סיפרה שהחליטה לעשות הכול בכוחות עצמה: סיימה לימודים בהצטיינות, התחילה לעבוד בבנק השקעות, קיבלה פידבקים מאוד טובים, אבל כמו כל עובדת מתחילה עבדה עד 11 בלילה. אחרי ארבעה חודשים היא באה ואמרה בתסכול - אני יושבת וכותבת דוחות והחברים שלי מבלים בפאב. מי שלא צריך לשלם את שכר הדירה מהמשכורת, חייב למצוא מה בוער בעצמותיו. שום דבר חיצוני לא יגרום לו לשבת עד 11 בלילה ולכתוב דוחות".

פצצה בדמות הסכם ממון

"כשאני מתחילה עבודה עם משפחה חדשה, אני נפגשת עם בני הזוג. ראשי המשפחות שואלים: 'למה את צריכה לשבת עם אשתי, היא לא מעורבת בעסק'. יכול להיות שהיא לא מעורבת בניהול, אבל יש לה מקום מאוד חשוב. היא האמא של דור ההמשך, היא שומעת את המצוקות, רוצה המשכיות, ולכן היא מעורבת מאוד. חשוב להיפגש גם עם בני הזוג של הילדים. תשאל את הכלה מה היא חושבת על היחסים במשפחה ועל בעלה בעסק, ותשמע הרבה פעמים את מה שהוא מרגיש וחושב ולא יכול לבטא, אפילו לא לעצמו".

- כסף נדבק לכסף? בני משפחות העושר מתחתנים בעיקר בתוך המיליה.

"לפחות 50% מבני משפחות העושר מתחתנים מחוץ למעמד המשפחתי. גם זאת תופעה שדורשת בירור וייעוץ. אנחנו רואים איך זה מתחיל בחתונה, שבה ההורים מהצד העשיר עושים מה שהם רוצים ושוכחים לשאול איך המשפחה השנייה מרגישה בתוך הדבר הזה. צריך לקבוע אם הקול הקובע הוא הצד העשיר יותר, או שכל צד מקבל קול שווה. אחת הדרכים להתמודד עם הסוגיות האלו היא לנסח הסכם ממון, אבל כשאתה בתוך השלב הרגיש של מערכת יחסים, קשה להכניס אליו פצצה בדמות הסכם ממון.

"המשפחה שיש לה כסף צריכה לגלות רגישות גבוהה. ראיתי שכתוב בעיתון על בן משפחת עושר שמתחתן עם בחירת לבו. אפילו לא ביררו את שמה, עד כדי כך היא לא נחשבת.

"כשגבר נכנס לתוך משפחה עשירה, קשה לו לבנות את תחושת הערך העצמי. קרוב לוודאי שיגור בבית שהורי הכלה רכשו לה, וייסע לחופשות שהוא לא יכול להרשות לעצמו. זה עלול לערער את הגבריות שלו מאוד. אני מכירה גבר ממשפחה ממעמד בינוני שהתחתן עם משפחה עשירה מאוד, ועבר לגור בבית של המשפחה שלה. במשך כל הנישואים שלהם הוא שילם מחצית משכר הדירה של הבית כדי להרגיש שזה גם הבית שלו, למרות שהם לא היו זקוקים לשום סיוע כלכלי".

- אז אולי יותר פשוט להתחתן עם מישהו מהמעמד שלך?

"חיבור של משפחות הון לא בהכרח פשוט יותר. כל משפחה היא ממלכה אחרת עם חוקים אחרים. עבדתי עם משפחה שבה החליטו שחתנים וכלות לא ייכנסו לעבוד בעסק. לימים אחת הבנות נישאה למי שבמשפחתו כולם עובדים בעסק המשפחתי. בא החתן הטרי לעסק של משפחת אשתו ורצה להשתלב בו. הייתה כאן התנגשות קשה של שני עולמות. ועדיין, למי שבא מעסק משפחתי יותר קל להבין את המורכבות, מאשר למישהו שבא מבית של שכירים שלא מבינים מה הקשר בין מה שקורה בעסק לבין ארוחת שישי בערב".

צמיחה אישית

"הצמיחה היא תוצאה, ולא מטרה בפני עצמה, והיא קורית כאשר אנחנו מעזים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולאתגר את עצמנו כדי להשיג יעד.

"לא בכל יום רואים אותה. יש תקופות של דגירה, יש תקופות של מאמץ שבהן אדם מרוכז בצעד הקטן הבא שעליו לבצע, ויש גם תקופות של טעייה בדרך, חזרה, והתחלה מחדש. את הצמיחה, כמו גם את האושר, פוגשים מדי פעם, כאשר הנוף נפתח וניתן לראות איפה הייתי ולאן הגעתי.

"אדם איננו תאגיד ואינו צריך לדווח על גידול ברווחים באופן רבעוני. תהליכי הצמיחה שלנו ארוכים ומורכבים יותר, אבל המפתח הוא החתירה לעשייה משמעותית. כשהיא מפסיקה להיות כזו, מגיע הזמן לחפש משמעות חדשה".