משדרים אבל

בעוד במערכות החדשות מתלבטים מה ואיך, בפייסבוק אין שום ספק

ערוצי התקשורת מאוחדים בממלכתיותם. השידורים נמשכים ונמשכים, כל בדל של חיוך נדחק מלוח השידורים, וטון הדיבור של השדרנים המנוסים מונמך ומואט, בדיוק כמו שלימדו בקורס בגלי צה"ל.

אם יש משהו שהתקשורת הישראלית יודעת, זה לשדר אבל. עצבות מכובדת ומאורגנת, שמלמדת ומבהירה לנו עוד מימי הזיכרון בבית-הספר שעכשיו עלינו להרכין ראש. מתי נשיב אותו מעלה? כשבגלגלצ ישובו לשדר שירים שמחים.

אך הציבור הישראלי אינו ממתין יותר לתרועתן הבוכייה של החצוצרות הממסדיות כדי להבין מה מצב-רוחו. בדיוק ההפך. כלי התקשורת המרכזיים חשופים היום לרגשות הציבור ולדעתו בכל רגע נתון, ברשתות החברתיות ובתגובות השונות ברשת. ועדיין, הם נוהגים בדיוק כמצופה מהם, וכפי שנדרש מהם בעבר - בטקסיות המחויבת ממעמדם.

אך האמנם, בשנת 2014, זו באמת המחויבות מהם? השאלה הזו הולכת ומתחדדת כשמדברים על הביקורות כלפי דמותו של המנוח. מה התקן הערוץ שתיימי להעברת ביקורת אמיתית? אחרי הקבורה? בתום השבעה?

בעוד במערכות החדשות מתלבטים, בפייסבוק אין שום ספק. הפרידה הארוכה של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון מהעולם הפכה את הרשת - גם כך מקום ציני וחסר רחמים - למקום בו המוות מתקבל בנוחות. הדיווחים האינסופיים של כתבי הטלוויזיה על מצבו המידרדר זכו ללגלוג, ודיונים ערים על אישיותו ועשייתו פרחו עוד בטרם זז ממקומו רגב אדמה אחד בגבעת הכלניות. באינטרנט לא מחכים שהגופה תתקרר. למעשה, שם אפילו לא מחכים לגופה.

ריבוי כלי התקשורת והליברליזציה האגרסיבית של פייסבוק כרסמו בסבלנות האנושית לממלכתיות. תזמון התפוגגות היגון שונה אצל כל אדם ואדם, וברגע שהאחד מחליט להשתמש בחרצובות מקלדתו, האווירה משתנה אצל כל האחרים. האחדות נשמרת רק על המסך בסלון.

ובעוד כלי התקשורת מתחרים ביניהם ביום רגיל על עוצמת הסיפורים, כך החלה - מאז לכתו של אריק שרון ז"ל - להתנהל תחרות מי יצליח להחזיק את נשימתו לאורך זמן יותר עד שיעסוק בממדיו המורכבים של איש הצבא והפוליטיקאי.

קוד התנהגות מכובס

מבוכה נרשמה סמוך מאוד להודעה על מותו של שרון, בזמן ששני העולמות התקשורתיים - הישן והחדש - התנגשו. היה זה כשחברת הכנסת מהבית היהודי, אורית סטרוק, מסרה כי יש להודות לקב"ה על מותו של שרון. זו הייתה תגובה בסגנון עדות הפייסבוק המתלהמות, שנשלחה בהודעת עיתונות מידית לסלולרי של הכתבים הנכונים עם צאת השבת. הדברים החמורים נתקבלו בזעזוע, כמובן, אך גם זכו למקום בסיקור של האירוע הטרי.

סטרוק, שהתנצלה והבהירה באופן לא משכנע את דבריה, הצליחה לטשטש את ההיררכיה ההגמונית של החדשות. היא גנבה את האבל הלאומי והכה מהוקצע ודחפה צלם להיכל בשיטות הגרילה שלה. הרי חברת כנסת מהספסלים האחוריים, ויש שיאמרו הסהרוריים, של המשכן לעולם לא הייתה מקבלת ביטוי ביום שכזה עד לפני מספר שנים. אך פוליטיקאים לא מחכים יותר שיגיע לעומתם מיקרופון, הם חוטפים אותו בניו-מדיה.

התדר זז. המצפון הלאומי כבר פחות לאומי, והרגש האחיד אינו אחיד כבעבר. תחנות הטלוויזיה, העיתונים והרדיו מחליפים את תפקידם ככל שהם לא מפנימים זאת. הם לא מאבדים את הקהל, זה ברור, הם פשוט ממלאים פונקציה אחרת בעבורו. מהמקום האמיתי שבו מובע הטמפרמנט של הצופה, הם הופכים לרחבת מסדרים. מקום שבו צריך להתנהג בהתאם ולא לחשוף את הקרביים.

קוד התנהגות מכובס ומעושה לא יכול עוד להיות קוד ההתנהגות של התקשורת הישראלית. צריך להחזיר את הדגל ממקומו בחצי התורן מוקדם יותר מבעבר, וליישר קו אמיתי עם הלך-הרוח הציבורי.