מסעדת צ'אקרה בירושלים: אוכל פשוט - אבל מופתי

גם אחרי המעבר למעון החדש נשארת צ'אקרה אחת המסעדות הטובות בבירה ■ השורה התחתונה - יקר אבל שווה

נדמה לי שמידה קטנה של היפוכונדריה, או מנה גדושה כמו שיש לי, לא יכלה להזיק לאף אחד ממבקריה של תערוכת הרטרוספקטיבה שהוקדשה לגדעון גכטמן המנוח עד לפני כמה ימים במוזיאון ישראל. המילה מנוח היא כמובן החשובה כאן.

גכטמן, שהלך לעולמו ב-2008, התעסק בכל חייו האמנותיים, או לפחות ברובם המכריע, לא רק בהיקפו אלא בעיקר במהותו של מותו המתקרב. סופו הידוע, למי שהתעניין, היה שהאריך ימים. לפחות יחסית, כנראה, למה שצפה וחשב. הוא מת בגיל 66. בחייו הלא קצרים ולא ארוכים הספיק, לחרדתו ולחרדתנו, לקבור דווקא את בנו יותם, שנפטר בגיל 26. המוות הזה, ומותו הצפוי של גכטמן עצמו, סיפקו חומרים רבים, מזעזעים אבל גם משעשעים - לפחות אם יש לכם הומור מוזר כמו של גכטמן, וכנראה גם שלי - למיטב יצירות המופת שלו. התערוכה נגמרה. קנו את הקטלוג. זה שווה.

למה אני מספר את כל זה במדור ביקורת מסעדות? מפני שאחרי תערוכה כזו, אין דבר מנחם ומפחיד יותר, בו זמנית, מאשר ארוחת צהריים דשנה. מנחם אתם מבינים לבד למה, ומפחיד כי זה הרי אני. היפוכונדר ברישיון. או כמו שקרא לי מישהו לא מזמן מיזכונדר. או היפוטרופ אם תרצו. שילוב של היפוכונדר ומיזנטרופ. אבל הנה, גם היפוכנדר ומיזנטרופ כמוני מבין מתי צריך ליהנות. הן מאוכל "מסוכן" (וכל אוכל הוא מסוכן) והן מחברת אנשים כמו אלה שחלקו איתנו את ארוחת הצהריים במסעדת צ'אקרה אחרי הביקור במוזיאון.

צ'אקרה הוותיקה הייתה ברירת המחדל, אחרי שבשלל מסעדותיה החדשות, מי פחות ומי יותר, של חבורת מחניודה, צחקו על ההתרעה הקצרה שלנו. טוב שלא הצלחנו. לא יודע איך האוכל בטלביה ובסדנא, אבל קשה לי להאמין שהוא יכול להתחרות בזה של צ'אקרה.

גם אחרי המעבר למעון החדש והפונקציונלי (אך חסר סיכוי להתמודד עם יופיו של החלל במקום הקודם, בפינת רחוב שלומציון), נשארת צ'אקרה אחת המסעדות הטובות בבירה, אם לא הטובה שבהן. לפחות אם לא זוכרים לרגע את ארקדיה המופלאה, אך הבלתי אפשרית כמעט מבחינת מחיריה.

התחלנו את הארוחה עם מבחר סלטים. כולם פשוטים עד מאוד ומענגים להפליא. כבד קצוץ שהזכיר יותר פאטה כבד, עמוס בברנדי ובטעם טוב, כרובית מטוגנת פריכה, חציל בטחינה, טונה צרובה, סלט עגבניות צבעוניות עם גבינת פטה. הכול כאמור פשוט וכמעט בנאלי, אם לא מתחשבים (ומדוע שלא נתחשב?) באיכות הביצוע המופתית. אפילו הלחם, הזיתים, וסלסת העגבניות עם שמן הזית היו מהטובים בסוגם.

המשכנו עם מרק בצל. שוב, קלאסיקה צרפתית בסיסית שאיש לא ניסה להתחכם איתה כאן. וטוב שכך. אני הזמנתי פטוצ'יני עם סרדינים להמשך. במחיר הנקוב ציפיתי לסרדינים טריים. היו אלה סרדינים מקופסה, או כך לפחות נטעמו. ההפתעה הגדול הייתה - אפילו שאם חושבים על זה עוד שנייה לא מדובר בהפתעה מרעישה כל-כך - ששום סרדין טרי לא יכול היה להעניק למנה הגסה והחריפה הזו (המון פלפל ירוק חריף ושום) את ה"נגיסה" המדויקת שהייתה לה. מדובר באחת הפסטות הכי טובות שאכלתי לאחרונה.

בני הבכור התחזר על סטייק פילה ברוטב יין. לכאורה, שוב, שעמום בצלחת. בפועל, הוכחה נוספת לכך שכשמכבדים קלאסיקות (ומשתמשים בחומרי גלם טובים), אפילו סטייק משעמם ורכרוכי בדרך כלל, כמו פילה, יכול להיות יופי של דבר. זוג חברינו ניסו את תבשיל הבשר עם הבמיה, מנה "ירושלמית" אסלית שכזו, שהייתה אכן כזו. תענוג. קינחנו בגלידת טחינה דבש וצנוברים. שוב, בנאליות במיטבה, עם דגש על המיטב ולא על הבנאליה.

הייתי בצ'אקרה יותר פעמים משאני יכול לזכור. בכל פעם אני מופתע מחדש מהעובדה שבארצנו מוכת ה"שפים בעיני עצמם" אתה נאלץ למצוא את עצמך מתרגש בכל פעם מחדש ממסעדה שאינה מתיימרת להמציא מחדש את הגלגל, אלא רק לגלגל אותו בלי חריקות. צ'אקרה מצליחה לעשות את זה אפילו בצהרי שבת, הזמן הרע ביותר לשפוט בו מסעדה, כידוע אפילו למי שאינו מבקר מסעדות. עם קצת (הרבה בעצם) כבוד למסורת, ובעיקר לחומרי הגלם ולא פחות מזה ללקוח - השירות כאן הוא מקצועי, נעים, קשוב ומתחשב גם בשיא הלחץ, אפילו בלקוחות הצעירים יותר, כלומר הילדים - מצליחה צ'אקרה לנצח אפילו את עצמה ולא לפספס במילימטר גם אחרי כל אותן שנים. כבוד. אז קנו לעצמכם מתנה לחג - ארוחה בצ'אקרה.

צ'אקרה

פרטים: המלך ג'ורג' 41 ירושלים, טל' 02-6252733; א'- ו' 18:00 עד אחרון הסועדים, שבת 12:30 עד אחרון הסועדים.

מחירים: סלטים על חשבון הבית (במסגרת מסלול השבת, המציע ארוחה מלאה ב-135 שקלים, או 175 - כולל הסלטים והקינוח). קצת מחירים לדוגמה בכל זאת: פסטה סרדינים - 72 שקלים, מרק בצל - 29, סטייק פילה 250 גרם - 125 שקלים

השורה התחתונה

יקר אבל שווה