צה"ל "כבש" את הקבינט

נהרגו יותר מאלף אזרחים ועשרות חיילים בשביל להגיע לאותה נקודה

צוק איתן / צילום: רויטרס
צוק איתן / צילום: רויטרס

לא משנה אם אתם בשמאל או בימין, אם אתם בעד הכרעת החמאס או "הכלת" שגרת האיומים והסבבים שהארגון הזה כופה על ישראל. אם הדמוקרטיה חשובה לנו, אם אנחנו מעדיפים מדינה שיש לה צבא על פני צבא שיש לו מדינה, אנחנו צריכים להיות מוטרדים מההתנהלות של צמרת צה"ל בישיבות הקבינט הביטחוני.

לפני כשבועיים הציג צה"ל לחברי הקבינט הביטחוני תרחיש אימים לכיבוש רצועת עזה: לא פחות מחמש שנים של קרבות כדי לטהר את השטח מנשק, מאות חיילים הרוגים לצה"ל כולל חטופים חיים ומתים, אלפי אזרחים הרוגים בעזה ובמחנות הפליטים ועוד. מול כל זה הוצגה למעשה אלטרנטיבה אחת: לעצור את הפעילות הקרקעית. לעצור ולצאת. וכשאלה האפשרויות היחידות שהונחו על השולחן, ולמרות הרבה מאוד חריקות שיניים וכעס על מה שנראה היה לחלק מהשרים (ובצדק) כמו "השחרה" של המציאות, חברי הקבינט הצביעו פה אחד בעד נסיגה חד-צדדית של צה"ל מהרצועה, בשעה שהרקטות המשיכו להתעופף (וגם להתפוצץ) בשטח ישראל.

מנגד, מצאנו תרחיש מציאותי יותר במילותיו של סגן הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, שתדרך עיתונאים כמה ימים אחרי אותה ישיבת קבינט והוצג כ"קצין בכיר" בלי לציין את שמו: "אם היו אומרים לנו להכריע את חמאס, היינו כובשים את הרצועה תוך עשרה ימים, ואז יש עוד שנה-שנתיים של סריקות ופעולות של חיסול תשתיות הטרור ברצועה, תוך התפתחות לחימת גרילה כמו שהיה ב'חומת-מגן'. זו לא המהות במשימה שהוטלה עלינו".

במילים אחרות, השתלטות צבאית על רצועת עזה אפשרית בעשרה ימים בלבד, ואחרי פעולה כזו דרושות פעולות שוטפות למאבק יומיומי למיגור הטרור, כפי שנעשה בהצלחה בגדה המערבית לפני יותר מעשור. התרחיש הזה, עד כמה שזה בלתי נתפס, לא הוצג לחברי הקבינט. כך הם טוענים. נראה, כי צה"ל ניווט את הקבינט אל המקום שאליו הוא (הצבא) ו/או ראש הממשלה בנימין נתניהו רצו להגיע. אפשר שהצבא ביקש לרצות את רה"מ ו"לסייע" לו מול חברי הקבינט, אבל הונאה לכאורה של הקבינט חמורה לא פחות מהונאה של הממשלה והעומד בראשה. הצבא צריך להיות חף משיקולים פוליטיים ומהתחשבנויות כלשהן. אבל זו כנראה ציפייה מוגזמת ונאיבית מדי.

זו לא הפעם הראשונה שבה הצבא מנסה להוביל את הדרג המדיני. ב-2002, בימים שקדמו ל"חומת-מגן" הזהירו בכירים בצה"ל מפני כיבוש ערי הגדה המערבית והציגו תרחישי אימים. למזלו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון וגם למזלו של הציבור, הרמטכ"ל באותם ימים שאול מופז וראש השב"כ אבי דיכטר היו בדעת מיעוט - לטובת פעולה נרחבת. בדצמבר 2008, ערב מבצע "עופרת-יצוקה" תמך ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט בכיבוש רצועת עזה ובמיטוט החמאס, אבל הוא חושק על-ידי שר הביטחון דאז אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי שהציגו לקבינט, נכון, את אותם תרחישי אימה של מאות הרוגים.

ימי הלחימה הראשונים של הפעולה הקרקעית הוכיחו דווקא כי צה"ל מסוגל להשלים השתלטות מהירה מאוד על הרצועה במחיר הרבה יותר נמוך מהאזהרות, אבל ברק הוביל אז חישוק נוסף, כשניהל עם הצרפתים מגעים להפסקת-אש. לימים, הודה אולמרט כי הייתה זו טעות שלא התעקש על הקו שביקש להוביל, כשבסופו הסדר מדיני שיושיב את אבו מאזן גם ברצועה. צריך להודות היום כי אולמרט היה ראש ממשלה הרבה יותר טוב ואמיץ מכפי שהוצג, גם בפן הצבאי וגם בפן המדיני.

שופר של המיינסטרים

גם התקשורת צריכה להכות על חטא בימים אלה. אפשר לנחש מה היו אומרים וכותבים ברוב אמצעי התקשורת אילו הצבא ושר הביטחון היו צובעים בוורוד את התוכניות לכיבוש הרצועה, בזמן שהדרג המדיני מתנגד לה. כותרות כמו "מלחמת-שולל" נוסח מלחמת לבנון הראשונה היו מגיחות שוב. אבל כשהצבא צובע בשחור את תוכניות הכיבוש הוא מוצג כגורם ממתן, שקול ומאוזן.

לא, התקשורת היא לא באמת "שמאלנית". התקשורת של שנת 2014 היא ברובה שופר של השלטון באשר הוא, וליתר דיוק שופר של המיינסטרים, של מה שנוח לממשלה ולכלכלה. האלוף והטייס במיל' איתן בן-אליהו יוצג כקול השפוי ("עם הרקטות אנחנו מסתדרים כי יש כיפת-ברזל"), ומי שנמצא מימינו ומשמאלו יוצג כנציג השוליים. הפרשן אמנון אברמוביץ' על תקן האינטליגנט, הכתב הצבאי רוני דניאל כשור הזועם, הח"כיות איילת שקד וזהבה גלאון בשביל הסנסציה.

"כולנו עם החיילים", "קודם כול ישראלים", לפני הכול אלה סיסמאות שרובן ריקות. ואיש לא שואל איך זה שנהרגו יותר מאלף אזרחים ועשרות חיילים בשביל לחזור לאותה נקודה בעוד שנה וחצי.