תושבי ערד: "מה רוצים שנהיה עוד 20 שנה, עיירת מכרות נטושה? פעם היינו כפר שמריהו של הנגב"

"למה תמיד אתה בא כשקורה משהו רע?", מתריסים מולי כמה מתושבי ערד. "מתי קרה פה משהו טוב?", אני שואל. אין תשובה ■ דרור פויר יצא השבוע לערד בעקבות 200 מפוטרי מפעל המגבות שנסגר - ומצא עיר מיואשת ומסוכסכת

מפעל "מגבות ערד" / צילום: אלון רון
מפעל "מגבות ערד" / צילום: אלון רון

יום שני בצהריים, מפעל מגבות ערד. חבורה קטנה של פועלים עומדת מול הדלת של מחלקת משאבי אנוש, מחכים בתור לשימוע שלפני פיטורים. רובם מבוגרים. כמעט שום מקום עבודה לא מחכה להם אחרי שיעזבו עוד כמה דקות את המפעל בפעם האחרונה, והם יודעים את זה טוב מאוד. לרובם מגבות ערד הוא מקום העבודה היחיד שהיה להם. רזומה של שורה אחת. חיים שלמים. "מה אני אגיד לך", אומר לי עדי המלגזן, 20 שנה במפעל, "היה טוב".

יגאל שעבד בתחזוקה ומיכאל שעבד בפס הייצור שותים קפה שחור. הם, כמו עדי, לא רוצים להצטלם ואין דבר שאני יכול להבין יותר. "בערד אין עבודה", אומר יגאל, "מחפשים בבאר שבע, ים המלח - אבל זה רק ניקיון". "הם אומרים שינסו לעזור לנו למצוא מקום אחר", אומר מיכאל. "אבל מה כבר אפשר למצוא פה. כל שנה סוגרים עוד מפעל ועוד מפעל", אומר יגאל, ומיכאל משלים: "הם סוגרים את העיר". שני פועלים בתחילת שנות העשרים שלהם עומדים בנפרד מהמבוגרים. "אני הפסקתי תיכון באמצע בשביל לבוא לעבוד פה", אומר אחד מהם לחברו. "אין אחי", עונה לו, "העיר הזאת מתה".

הסיפור של מגבות ערד (200 מפוטרים), ושל גל הפיטורים במפעלים אחרים בעיר, סופר בהרחבה השבוע ואין טעם לחזור על הפרטים. מחוץ לדלת של מחלקת משאבי האנוש אין הלם ואין זעם. העובדים ראו את המקום הולך ואוזל מול עיניהם במשך שנים. הם ידעו שזה ייגמר והם סומכים על ההנהלה ועל הבעלים שיידעו לגמור את זה יפה. מקבלים את הדין.

אנחנו עומדים שם בשתיקה. פועל יוצא משימוע. הוא לא עוצר להיפרד מחבריו או לספר מה היה. יגאל, שהיה באמצע סיגריה, מושיט אותה לעדי. "אני לא מעשן", הוא מנסה למחות, אבל יגאל כבר נכנס לחדר ועדי שומר לו את הסיגריה ולא זורק אותה עד שהיא נכבית בעצמה. אני לא יודע איך הייתי מתנהג בעצמי בסיטואציה אכזרית כזו, אבל אני מקווה שהייתי מצליח לעמוד בה כמו שלושת הגברים האלה.

פתאום אני קולט. נורא שקט פה. מפעל שקט זה דבר מוזר. איפה המכונות?, אני שואל, ומיכאל לוקח אותנו אל אולם הייצור, אל לב המפעל. הוא פותח דלת תמימה למראה בסופו של מסדרון רגיל לחלוטין, מאחוריה וילון פלסטיק עבה ומעבר לו נפרס פתאום, כמו קסם, אולם הייצור הענק. "תיזהרו לא ללכת לאיבוד", אומר מיכאל ולא מלווה אותנו פנימה.

הדלת נסגרת מאחורינו ואנחנו עוברים בין מסדרונות של מכונות אריגה ענקיות, קרות ודוממות, עשרות על עשרות מהן, כל אחת אוישה על-ידי שני אנשים. מעטה אבק הפזור בכול, משווה למקום מראה נטוש ועתיק עוד יותר, אבל כשמתקרבים רואים שאלה אניצי כותנה. כל החוטים עוד נמצאים במכונות, מוכנים להיארג. זה נראה כאילו עוד רגע מישהו ילחץ על כפתור, והכול יתעורר לחיים בהמולה תעשייתית. באוויר יש ריח של עבודה. הקירות זוכרים.

אני מבין עכשיו למה מיכאל לא הצטרף אלינו. כשאתה יודע שזה לא יקרה יותר, שאף אחד לא ילחץ על שום כפתור, שהמכונות האלה לא ירעשו שוב, שהחוטים האלה לא יהפכו למגבת. כשאתה יודע שכל העמל שהושקע פה בכל השעות והימים והשנים על-ידי כל האנשים פשוט יתפוגג אל הכלום, זה פשוט נורא עצוב. למכונות יש נשמה, אני די בטוח בזה.

אזור התעשייה נטוש

אני יוצא משם ועולה לקומת ההנהלה. מסדרונות נטושים, חשוכים. אולי נדמה לי, אבל חשבתי ששמעתי אישה בוכה בשקט. באחד החדרים אני מוצא את ישי נחמני, מנהל המפעל. זה לא היום הכי טוב שהיה לו, אני מתאר לעצמי. שלושים שימועים הוא כבר ערך מהבוקר. עכשיו הוא יושב בחדר מלא מגבות, נח לפני עוד סיבוב. נחמני מנהל את המפעל כבר שש שנים, ושלושים שנה שהוא בתעשיית הטקסטיל. "זה לא נעים", הוא אומר. "כואב, כואב על האנשים. זה לא הולך להיות קל בשום צורה. גם הגיל, גם המקום, גם הענף. גם ככה אלה אוכלוסיות שהמדינה די מפקירה".

"במקרה הכי טוב", הוא מודה, "נצליח לעזור לשליש מהם למצוא עבודה. זה הסיפור החשוב", אומר נחמני. אתם עוזרים להם בהסבות מקצועיות?, אני שואל. "להסב אותם למה בדיוק?", שואל נחמני בחיוך מריר, "אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה נפתח מפעל בערד. רק סוגרים".

גם הפרטים האלה ידועים: הסיפור של מגבות ערד הוא הסיפור של הענף כולו. ישראל לא יכולה להתחרות יותר בשוק הזה ועידן הטקסטיל הישראלי, פעם אימפריה ומקור לגאווה, חלף עבר לו. זה בלתי נמנע כנראה, וגם לא בהכרח דבר רע אם אינך פועל בתעשיית הטקסטיל הישראלית.

"המדינה יכלה לעשות יותר בשביל המפעל", אומר נחמני, ומפרט: מגז טבעי, עבור במחירי המים, דרך חוק האריזות, הקלות במסים על ייבוא חומר הגלם ועוד. וכמובן שיש גם טענות לרשות המקומית, אבל גם הוא מודה שכל זה לא היה משנה לגמרי את התמונה. בסופו של דבר, העובד הישראלי יקר פי שישה עד עשרה מעמיתו הירדני או המצרי.

בשיאו העסיק המפעל בן ארבעים השנה 700 עובדים וייצר אלף טון מגבות בחודש, כארבעה מיליון מגבות. רובן המכריע לבנות, רובן המכריע לשוק המוסדי. מגבות ערד שלט בשוק המוסדי. 90% מתוצרתו הלכה לייצוא.

מה זה יעשה לעיר?, אני שואל. נחמני גר בעומר, אבל מכיר טוב את ערד. "הם עוד לא קולטים מה קורה ולאן הולכים מכאן", הוא אומר. "אין לערד מה להציע. מה היתרון שלה? נקודת עצירה בדרך לים המלח? מה המדינה רוצה שיהיה פה, מה?".

נחמני צריך לרדת לעוד סבב שימועים ואנחנו נפרדים. ומה איתך?, אני שואל. "לא יודע", אומר נחמני, "נראה לי גמרתי עם תחום הטקסטיל".

"תעשו סיבוב באזור התעשייה הזה", הוא מציע. אנחנו עושים. זהו שיאו של יום עבודה, אבל אזור התעשייה נטוש כמעט לחלוטין. מפעל ריק אחרי מפעל ריק. שיבוא הנה השר לפיתוח הנגב והגליל ויראה מה התפתח.

כולם שונאים את כולם

אנחנו הולכים לאכול פלאפל במרכז החבוט משהו, אך החינני בדרכו, של ערד. רוח מדברית קרירה של אחר הצהריים כבר מתחילה לנשוב. מה אתם עושים פה?, שואל אבי, 57. מגבות ערד, אנחנו אומרים. "באמת זה יעניין מישהו?", שואל אבי. "אפילו פה לאף אחד לא אכפת חוץ ממי שעבד שם. העיר מתה", הוא אומר, "מתה. מתי שומעים עלינו? או שיש תאונת דרכים או מפעל שנסגר. אם לא היינו בדרך למלונות של ים המלח, כבר היו שוכחים מאיתנו מזמן".

תגיד לי דבר אחד טוב על העיר, אני מבקש. "האוויר", עונה אבי ומוסיף: "אבל מה, האנשים חרא. אני אין לי פה אף חבר, רק המוכר פלאפל, והוא יכול היה להיות הבן שלי".

האוכלוסיות שמרכיבות את ערד, ותיקים, חרדים, רוסים, בדואים ואפריקאים, לא ממש זורמות אחת עם השנייה. לא רוצה להיות בוטה, אבל מההתרשמות שלי במרכז, נראה שכולם די שונאים את כולם. תראה את אלה, אומר מישהו לחברו כשקבוצה של אפריקאים פוסעת מעדנות מפה לשם, כולם אבולה. הבדואים השתלטו על העיר, הורסים אותה, אומרת אחרת. זה לא מה שהיה פעם, אומרים הוותיקים, וכך הלאה. ולמרות הטינה הלא תמיד כבושה, הרי שביומיום מסתדרים יחד פחות או יותר, או לפחות נמנעים מחיכוכים ומשתדלים לשמור על גבולות גזרה.

ראשת העיר, טלי פלוסקוב, שבעלה פוטר גם הוא ממגבות ערד, ניהלה בבחירות האחרונות קמפיין די מפלג שהותיר את רישומו בעיר, אף שברור שהיא לא האשמה היחידה במצב. על כל פנים, אני לא הצלחתי לשמוע מילה אחת טובה עליה. או שלא מאמינים לה או שמאוכזבים ממנה, שזה פחות או יותר הספקטרום של היחס אל הרוב המוחלט של הפוליטיקאים בישראל.

אף אחד לא רוצה לדבר בשמו, אף אחד לא רוצה להסתבך, אבל כולם מוכנים - וברוחב לב - לטנף על העיר שלהם. או שזו צורה ממש חדשנית של לוקאל פטריוטיות או שלא הבנתי פה משהו. המקום מת, המקום גמור, ככה כל הזמן. שנים של אפליה ממוסדת (כלפי העיר והדרום כולו) והניסיון להילחם בה על-ידי פוליטיקה של קורבנות עשו את שלהם: כמעט כולם אומרים לך, אנחנו סוג ב', אין סיכוי, לא רואים אותנו, העיר מתה וכיו"ב. אין ספק שממשלות ישראל עשו יופי של עבודה על תושבי ערד לאורך השנים.

מי מאמין בקונספירציה?

בקצה המזרחי של העיר, ממש על גבול המדבר, אני פוגש את חברי גילי סופר, שפעם היה עיתונאי עד שעזב הכול ובא הנה לפני שלוש שנים להקים את מלון הבוטיק יהלים. מלבד ללקק את פצעי צוק איתן, כמו כל בעלי העסקים בארץ, עסוק סופר מעל לראשו במאבק נגד המכרה הפתוח של רותם אמפרט (כיל) בשדה בריר. מאבק סביבתי, כלכלי, חברתי ומה לא. ממרפסת המלון אפשר לראות את בריכות האידוי של ים המלח ואת המדבר בתפארתו.

גם סיפור המכרה בשדה בריר לא מצליח לאחד סביבו את תושבי ערד. מתוך כ-25 אלף תושבים, כמאתיים פעילים במאבק, וכיל מצדה לא מרימה ידיים כמובן. קשה להתעסק עם שליטת הדרום. יש לה כוח, יש לה כסף, יש לה זמן. ברצותה תבעיר את השטח, ברצותה תמסמס. בינתיים מצליחים המתנגדים לעצור אותה, אבל בינתיים זה רק בינתיים.

הקונספירטורים טוענים שהכול - כולל ייבוש הטקסטיל, סגירת מפעלים, העברה של מפעלים למקומות אחרים, חוסר הצדק החלוקתי בארנונה וכו' - זו מזימה כדי להחליש את העיר על מנת למסור אותה לבסוף לכיל. לא יודע, אבל בדבר אחד אין ספק: העיר אכן הולכת ונחלשת. כוח המיקוח שלה מול כיל, ובכלל, הולך ונשחק. נדמה שאף אחד לא נלחם עליה. ערים כמו ירוחם, דימונה, נתיבות, קריית גת ועוד נתנו קפיצה גדולה קדימה. ערד נותרה מאחור. גם אם אין פה קונספירציה, מציאות אכזרית יש פה ועוד איך.

לגילי סופר ולחבריו יש פתרון לעיר: במקום מכרות ומפעלים - תיירות פרטית. להפוך את ערד לעיר הצימרים. באלף מיטות, הם טוענים, ניתן להפוך את העיר על פניה, ומשם להמריא עוד. "אם במקום לחלק את המדבר בחבילות מתנה לטייקונים, המדינה הייתה מקדמת אותו כאתר תיירות", אומר סופר, "כולם היו מרוויחים הרבה יותר".

כמובן שתיירות ומכרה פתוח לא בדיוק הולכים יחד. "ומה הם רוצים שנהיה עוד עשרים שנה?", שואל סופר, "עיירת מכרות נטושה? את ים המלח הרגתם, למה להרוג גם את המדבר".

אנחנו שותים בירה נגב. בכניסה למלון יש גינה מדברית מתוקתקת. "אתה יודע", אומר סופר, "כשעברנו לכאן לא הצלחתי להחיות את הגינה הזו, פשוט לא הצלחתי. עד שהבאתי מישהו שאמר שכל מה שצריך לעשות זה להחליף את הסוללות במחשבי ההשקיה. שבועיים אחר כך, הגינה עמדה לתפארת. זה מה שצריך לעשות עם ערד, פשוט להחליף סוללה".

ברקע מוזיקה רועשת שקשה לומר אם היא קריוקי מזרחי או הילולה חסידית. "שומע את זה", אומר סופר, "זה מטריף את הוותיקים הרבה יותר מכל דבר". האמת שאפשר להבין אותם. מה שווה מדבר בלי שקט?

עיר צימרים מדברית?

אנחנו קופצים לבירה במוזה, הפאב הוותיק בעיר. על הבר אלון סגל, בעל המקום. בן 51, חמישים שנים מהן בערד, בן למייסדים. גם הוא חזק בקטע של התיירות הפרטית. "די", הוא אומר, "לא עוד חרא של מפעל עם פטורים מהמדינה ושכר מינימום לעובדים. חייבים לשנות את הדינמיקה". עד שהדינמיקה תשתנה, אני שותה עוד בירה נגב.

סגל לא בורר מילים בקפידה, שופך אש וגופרית על ראשת העיר, על המדינה, על התושבים, הטייקונים, מי לא, ובעיקר על עירו האהובה. אמרתי לכם שיש להם דרך משונה לאהוב את העיר שלהם, לערדניקים האלה (כך הם מכנים את עצמם). אבל האמת, שהחזון דווקא נשמע לא רע, עיר צימרים מדברית במחירים שפויים, קרוב לים המלח, למצדה. "נמאס לאנשים ממפלצות השיש של ים המלח", הוא אומר. "די, שחרר את האנשים מזה ושחרר את אנשי ערד מהמלכודת הזאת שאנחנו נמצאים בה: עיר תעשייה אפורה, שהתושבים שלה כל-כך עסוקים בקיום יומיומי שאין בעיה לחזקים לדרוס אותם".

מפה לשם מתארגן פרלמנט. סגל, שותפו שני מולד ("רצחו את העיר, כל הממשלות"), חבר מועצת ערד ומחזיק תיק התיירות מתי רוז, אשתו אילנה רוז, שתי נשים שלא הזדהו - אחת מהן שונאת הכול, השנייה שונאת רק את מה שיש עכשיו. מה שהיה פעם דבש. "אפילו האוויר כבר לא טוב", היא אומרת לי, מדליקה סיגריה חמישית בשמונה דקות.

למה תמיד אתה בא כשקורה משהו רע, הם מתריסים מולי. מתי קרה פה משהו טוב?, אני שואל. אין תשובה. חוויה מוזרה: או שהם רבים מי מעליב את העיר שלו יותר, כמה היא רעה, פרובינציאלית, חסרת סיכוי ומדכאת, ועד כמה תושביה אדישים, כנועים וחלשים, או שהם מהללים אותה בתור המקום הכי נהדר בעולם, ובמיוחד בגלל ההון האנושי.

"פה מתחיל הסרטן שיהרוג את המדינה", אומר מולד, "עשו פה ציונות, אבל רצחו את החלום". "אנחנו אזרחים סוג ב'", אומר רוז, "וזה מושרש בנו בכל ניואנס". "הכי גרועים אלה החרדים", אומרת אחת הנשים. "אין שום דבר לעשות פה", אומר בחור שהצטרף. "חייבים לעוף מפה". ואז מישהו אומר משהו כמו: רגע-רגע, למה ככה ללכלך על העיר, והמומנטום משתנה. "החינוך נהדר", אומרת אילנה רוז. "נכון", אומר בעלה - "והביטחון האישי ממש טוב". האישה ששונאת את החרדים מהללת את הצעירים והאישה שאומרת שאין אוויר טוב משבחת את הישגי העיר בספורט (שבחיים לא שמעתי עליהם).

זה מחזיק בערך דקה. "פעם היינו כפר שמריהו של הנגב", אומר מולד, "הייתה גאוות יחידה. עכשיו אתה אומר 'אני מערד', אומרים לך, יאללה סע".

"אתה יודע מה ראשי התיבות של ערד?", שואלת אילנה. לא. "אבל אני לא יכולה להגיד לך". אין דבר כזה, אני אומר, אחרי שהתחלת, את חייבת לספר. "ערד זה ערבים רוסים ודוסים. ולפני שהם באו", אומר מולד, "זה היה ערבים רוסים ודפוקים".