"יש שופטים שיורים חץ ואחר-כך מסמנים את העיגול"

משפט

- מתי ידעת לראשונה שתהיה משפטן?

"בגיל 6, בכיתה א', בית-הספר הכרמל בתל-אביב. כבר אז הייתי טוב בדיבורים ופחות טוב בספורט. בכיתה ד' הייתי סוג של ועד, שליח-ציבור, זה ששולחים אותו לנהל דיונים עם המורה. לפעמים בחרו בי, לפעמים מיניתי את עצמי, לפעמים שלחו אותי הביתה. זה היה לי בדם, הידיעה שאהיה עורך-דין והמחשבה שאהיה איש-ציבור, פוליטיקאי, שממנה נגמלתי אחרי כמה שנים".

- מי היה בעל ההשפעה המעצבת ביותר על אישיותך כעורך-דין?

"ללא ספק, ירוחם גורניצקי, שקיבל אותי לעבודה לפני 36 שנה, ועיצב את דמותו של משרד גורניצקי. הייתה בו ההבנה שהמשפט לא עומד בפני עצמו וטוב לו, לעורך-הדין, שיכיר וילמד את עולם העסקים ויהיה גם בעל תרבות עמוקה. היה אדם שהביט בגובה העיניים בכל מי שפגש. איש מרשים מאוד. דמות למופת. לי, באופן אישי, חשוב לשמר את המורשת שלו".

- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?

"קיבלתי אותה במאי 1977 משמחה ארליך, שר האוצר אחרי המהפך, שעימו שמרתי על יחסים קרובים גם כשעבדתי בפירמה של עורכי-דין בארה"ב. בתחילת שנות ה-70 עסקתי בפעילות ציבורית באוניברסיטה העברית, הקמתי שם את תא גח"ל עם דן מרידור, ואחרי המהפך צלצלתי לברך את ארליך, שאמר לי: 'בוא, בוא לארץ'. באתי לארץ, נפגשתי איתו בלשכתו ברחוב ארניה בקריה ואמרתי לו: 'אני עוזב הכול ובא לכל תפקיד בממשלה'. הרגשתי שעולם חדש נפתח אחרי שמפא"י האלמותית ירדה מהשלטון.

"ארליך הסתכל עליי, הוריד את המשקפיים ואמר: 'אתה רואה את המשקפיים האלה? יש לי מפעל לאופטיקה. אם מחר אעשה משהו שלא ימצא חן בעיני מישהו, יש לי לאן לחזור. אתה צעיר מדי. תהיה עורך-דין. תלמד בניו-יורק. וכשיהיה לך משרד משלך לחזור אליו, תחזור לארץ'. באותו רגע חרב עליי עולמי, נפגעתי עד עומק נשמתי. בדיעבד, הבנתי שזו עצה מצוינת ועד היום אני מודה לו עליה".

- ומה העצה הגרועה שקיבלת?

"אחרי שחזרתי לארה"ב, נשארתי קרוב לשנה במשרד בניו-יורק, ואז אמרתי לשותף-המנהל, הרמן ווייזמן, יהודי ציוני חם ועורך-דין מצוין, שאני רוצה לעזוב. הוא אמר לי: 'למה לך? תישאר פה, ותוך 4 שנים תהיה שותף'. החלטתי שאני רוצה בכל זאת לקיים את מה שהבטחתי לאשתי ולחזור ארצה; ואחרי 3 שנים הפכתי לשותף בגורניצקי במקום במשרדו של ווייזמן. אני מאוד שמח שלא קיבלתי את העצה שלו, כי היום לא היינו יושבים פה".

- מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?

"עסקתי הרבה מאוד בפרויקטים של תשתיות, ובשלב מסוים התמניתי להוביל מטעם המדינה את פרויקט הרכבת הקלה בתל-אביב. על רקע מכרז שעמד לצאת להקמת הקו האדום, ומחשש שחלק מהמשתתפים בו יהיו לקוחות של גורניצקי, הזמין אותי מני מזוז, אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ואמר לי שאנחנו צריכים לבחור אם אנחנו של המדינה או במגזר הפרטי. בלית ברירה, נאלצתי לוותר על הפרויקט, שהוא אחד החשובים למדינה ולתל-אביב, ולצערי מתקדם בעצלתיים".

- ומה הרגע המאושר בקריירה?

"לפני שנה, ברחוב בגין, במשרד הפנים בתל-אביב. הלכתי לשם עם איגור וקיבלתי הודעה שאושרה לו התושבות והאזרחות בעתיד בישראל. איגור הגיע לארץ בגיל 12 מאוקראינה, כשהוא חולה בלוקמיה חריפה. 93% מהילדים במחלקה שבה שהה בארצו לא שרדו. למזלו, המנהל של אותה מחלקה פגש את מנהל המחלקה האונקולוגית באיכילוב, שהציע לו: 'שלח לי 2-3 ילדים, ואראה אם אפשר לעזור'. איגור הגיע לארץ עם הוריו, וטופל באופן יוצא מן הכלל באיכילוב. הכרתי אותו דרך אחייניתי, העובדת-הסוציאלית במחלקה, והשתדלנו לעזור לו ולהוריו.

"אחרי 3 שנים מצבו השתפר, אבל הוא עדיין היה זקוק לטיפול ולפיקוח. ואז הודיעו ממשרד הפנים שלא מאשרים לו את הארכה. התחילה סאגה של חמש שנים. בכל שנה היה מאבק בלתי פוסק לאפשר להם להישאר. בשנתיים האחרונות הם הפכו לחסרי זהות, לא יכלו לצאת מהארץ. בינתיים איגור סיים לימודים בהצטיינות, והתקבל לאוניברסיטת בר-אילן. הגעתי לערר בפני אלי ישי, ובסופו של דבר, לפני פחות משנה, קיבלנו הודעה שאיגור והוריו יכולים להישאר.

"המאבק הזה, על אדם שהפך לישראלי לכל דבר, ומרגיש שהמדינה נתנה לו את החיים, היה לאחת מגולות הכותרת של הפעילות שלי, מתוך תחושה שאת היכולות שלנו - יגידו, אולי, עוצמה שיש למשרדים שמחוברים, לא עלינו, להון ולשלטון - צריך לגייס לטובת מי שמכונה, לא בצדק, 'האדם הקטן' ונשחק בגלגלי המערכת".

- באיזה משפט שלא השתתפת בו היית רוצה להשתתף?

"הייתי רוצה לייצג את אליהו חכים ואת אליהו בית-צורי במשפט בקהיר על רצח הלורד מוין, שבעקבותיו נתלו. או את מאיר פיינשטיין, עוד עולה גרדום, שנתפס בירושלים אחרי פיגוע של האצ"ל בתחנת הרכבת, סירב לקבל ייעוץ משפטי, ונידון למוות. חבריו הכניסו אליו רימון בתוך תפוז, הוא אמר שהכוונה שלו היא להשליך את הרימון על הסוהרים שיבואו לקחת אותו. אבל כשהסוהרים הגיעו עם רב, פיינשטיין פתח את הרימון והתאבד. בצעירותי הערצתי את הגבורה של הצעירים האלה.

"לימים, זכיתי להתגורר בשלושת הרחובות שנקראו על שמם ברמת-אביב ג': הדירה הראשונה הייתה באליהו חכים, משם עברנו לרחוב בית-צורי ומשם לרחוב פיינשטיין. לא שאני משלה את עצמי שאם הייתי מייצג אותם, הייתי משנה את גזר-דינם, אבל אני חושב על הרחמים שאנו נוהגים בגרועים שבמחבלים, ומצטער שלא הצלחנו להציל אותם".

- עם מי היית רוצה לעבוד?

"לו הייתי יכול להועיל במו"מ לשלום, סוג של 'מישן-אימפוסיבל', או בחילוץ המדינה מהסבך הביורוקרטי, הייתי לוקח פסק-זמן כדי לסייע לראש הממשלה ולשר האוצר. אך כיוון שאני פסימי לגבי שני הנושאים, לא בטוח שהייתי מוותר על תפקידי הנוכחי במשרד".

- לו היית שופט, למי היית רוצה להידמות?

"בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית הייתה לי הזכות ללמוד אצל כמה מבכירי השופטים, ביניהם יואל זוסמן, משה זילברג, מנחם אלון, יצחק זמיר, מישאל חשין ואהרן ברק. כולם היו מורים שלי, כל אחד ואחד מהם דמות מיוחדת במינה. במיוחד חרותה בי תובנה שלמדתי מהשופט זילברג בשנה ב': 'תראו, מי שיגיד לכם ששופט לא יורה קודם חץ ואחר-כך מסמן את העיגול, לא דובר אמת. כל שופט שולח חץ על-פי תחושת הצדק הנטועה בו, ואז לוקח חוגה, שהיא הדין המצוי, ומסמן עיגול. אם החוגה מייצגת עיגול, הוא יודע שנהג נכון. אם היא לא, אז אפשר לראות את ההבדל בין שופט טוב לשופט רע. שופט טוב מוציא את החץ ויורה עוד פעם, פעמיים, שלוש, עד שיהיה עיגול מושלם. שופט רע נותן לחוגה לייצר עיגול עקום, כמו הציורים של פיקאסו'.

"זו אמירה מאוד ברורה, שמתחברת לביקורת שלי על האקטיביזם השיפוטי: יש, לצערי הרב, לא מעט שופטים שיורים חץ לפי צו מצפונם, ומצפים שהדין יתייצב מסביב, גם אם לא שורטט בהתאם למה שהחוגה מראה".

- את מי היית שוכר לייצג אותך?

"את קלרנס דרו, גיבור ילדות שלי. אחד הספרים שהשפיעו עלי כילד הוא 'כפייה' של מאיר לוין, על רצח הנער בן ה-14 בובי פרנקס בידי הצעירים לאופולד ולב בשנות ה-20 מטעמי אכזריות גרידא. זה היה מקרה נורא ואיום, והם היו צפויים לעונש מוות. דמותו של דרו, שחילץ אותם מחבל התלייה, סקרנה אותי מאוד. ואז למדתי על המשפט השני המפורסם שלו, 'משפט הקופים', שבו הגן בהצלחה על מורה שלימד בטנסי את תורת האבולוציה של דרווין. בעיניי הוא דמות מופת, מפני שהגן על מקרים קשים, על אנשים שלא היה להם אלא אותו".

- מהו פסק-הדין המשמעותי ביותר עבורך?

"התיק שבו ייצגתי את yes ב'בג"ץ פלייבוי' בפני 11 שופטי העליון. על-פי החלטת מועצת הכבלים והלוויין, קיבלה החברה אישור להקרין את שידורי פלייבוי, אבל אז הכניסה ועדת הכלכלה סעיף בחוק שאסר כל שידור שיש בו הצגת יחסי-מין, או גירוי ליחסי-מין, ונאלצנו לסגור את הערוץ. נלחמנו לשנות את החוק, והצלחנו לשכנע את הכנסת לקבוע שהאיסור יהיה רק על תכנים שיש בהם הצגת האדם כחפץ זמין לשימוש מיני, מה שקרוי היום 'החפצה'. אלא שאז, עתרו ארגוני הנשים לבג"ץ.

"בעיניי, זו אחת הפסיקות החשובות בעניין חופש הביטוי ומעמד האישה, מפני שהשאלה היא - האם הטענה שבזמן ששני בני-אדם מקיימים יחסי-מין רצוניים, האישה היא חפץ בידי הגבר, אינה נובעת מגישה פטריארכלית, שמייחסת לאישה נחיתות מסוימת. פסק-הדין שהקריאה דליה דורנר, דווקא אישה, בהופעתה האחרונה בעליון, היה דוגמה ליישום נכון של עיקרון המידתיות, במיוחד בשים לב לכך שהשידורים הללו הוגבלו למי שרוכש אותם, ולא לכל דורש. מעניין שכבר אז, ב-2004, ציינה דורנר בפסק-הדין, שהגבלה מסוג זה נראית בלתי אפקטיבית מול מה שיכול להיות זמין באינטרנט".

- יש לקוח שלא היית מייצג?

"אני עורך-דין אזרחי, ולא בכדי. אני מניח שהיה לי קשה מאוד לייצג נאשמים במעשי פשע אלימים וקשים, במיוחד כלפי ילדים וזקנים. כעורך-דין, אני מכיר בזכות הבסיסית שלהם לקבל הגנה - אבל לא מידיי".

- מה הדבר הכי מפחיד בלהיות עורך-דין?

"משרד גורניצקי קיים יותר מ-75 שנה, ויש לו, תודה לאל, מוניטין טובים מאוד. קשה היה לבנות אותו; אבל קל, חס וחלילה, לפגוע בו. יש לנו 200 עובדים, 160 מהם בסגל המשפטי, וכל אחד מהם עלול לעשות טעות שתפגע בלקוח ובמוניטין של המשרד. לכן אני מאמין בפסוק 'אשרי האדם הירא תמיד', ומזכיר לסגל כמה חשוב לשמור על אמינות ורמה מוסרית גבוהה".

- מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בבית-המשפט?

"שהשופט לא ייתן לי לדבר. זה כבר קרה בעבר. ואז היה צריך לגייס קצת חוצפה וקצת חן, ולפעמים קצת חנופה, כדי לנסות ולקבל את רשות הדיבור".

- איזו דמות היסטורית היית רוצה לייצג?

"לו ניתן היה להסיר את הכתם שהוטל על אנשי בית"ר ואצ"ל הרוויזיוניסטים באשמת רצח חיים ארלוזורוב, ייתכן שההיסטוריה, 40 שנה של שלטון סוציאליסטי, הייתה נראית אחרת. הפרשה לא פוענחה עד הסוף, ורק לאחרונה שמעתי שפציעתו של ארלוזורוב הייתה יחסית קלה. הוא הגיע לבית-החולים הדסה בתל-אביב במצב לא רע, אבל קיבל טיפול לא טוב ונפטר".

- לו היית פורש כיום מהמקצוע, מה היית עושה במקום?

"עוסק בכתיבה. החלום שלי הוא לכתוב ספר סיפורים לילדים, שענת אשתי תאייר".

אנושיות

- מה מצחיק אותך?

"אני אוהב לצחוק. באחת הפעמים הראשונות שיצאתי עם אשתי, הלכנו לסרט הצרפתי 'הבלונדיני עם הנעל השחורה'. צחקתי צחוק רם כל-כך עד שהסדרן ביקש להוציא אותי מהאולם, רק שאשתוק".

- מה מעציב אותך?

"בעיקר התעמרות בחסרי ישע, בילדים ובזקנים. זה גם מה שהביא אותי לשמש כיו"ר יוניצ"ף, תפקיד שאני עושה בלי הצלחה גדולה, כי לדאבוני, הסכנות לילדים, החל מהשארתם במכונית מדי קיץ, המשך בהתנהגות כלפיהם בכביש, וכלה באלימות בבתי-הספר ובמועדונים, רק הולכות וגוברות, והמדינה והציבור לא עושים מספיק".

- מה מרגש אותך?

"בעיקר התחלות. ברמה האישית, לראות את הולדתם של הילדים והנכדים שלי. וברמה המקצועית, לפגוש את המועמדים להתמחות. אני מראיין אותם כבר 30 שנה, כי בעיניי זו שליחות לעצב את הדור הבא של המשרד, ובכל פעם מתרגש מחדש. רוב השותפים שלי היום אלה אנשים שאני ראיינתי".

- על מה לא תסלח?

"אני אדם שסולח. אני חושב שלא הייתי יכול להיות שותף-מנהל במשרד עורכי-דין, שבו לכל אחד יש דעה ולא מעט אגו, אם לא הייתי יודע להתעמת, לספוג, ולסלוח. אבל אני לא יכול לסלוח על פגיעה בחסרי ישע, על אכזריות לשמה, בין אם הם בני-אדם ובין אם חיות".

- מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"דחיינות".

- מה עשוי לשבור את רוחך?

"שני הוריי, נתנאל ורחל, חיו מעבר לגיל 90. אבי עסק בנדל"ן והלך למשרדו, צלול וזקוף, עד החודש האחרון לחייו. אמי, לעומת זאת, לקתה באלצהיימר והתכנסה בתוך עצמה. אם יש דבר שאני ירא מפניו זה השיטיון, אובדן הצלם".

- מתי בכית בפעם האחרונה?

"בהלוויה של הגר אלון-וידמן, שותפה אצלנו, בת 34, אמא לשתי ילדות קטנות, שתוך מספר חודשים הלכה מאיתנו. הייתה דמות מופת. עורכת-דין חכמה ומלאת חיים. כשהספדתי אותה, בכיתי בכי קשה. בכל פעם שאני חושב עליה, אני נעצב".

- למי אתה מתגעגע?

"בעיקר להוריי. אני מצטער שלא תחקרתי אותם ואת הסבים שלי מספיק על השנים שהיו. לא מזמן ניסיתי להבין, עם בת-דודה שלי, מי היה סבי, משה מטלון, שעל שמו קרוי הרחוב בדרום תל-אביב. יהודי ראשון ביפו, פתח שם משרד עורכי-דין ב-1893, ונפטר כשהייתי בן 11. אני אומר לחבריי: דברו עם הוריכם ושאלו אותם, כי עוד מעט זה לא יהיה".

- מהו האירוע שהשפיע עליך יותר מכול?

"ב-1970 הייתי בעתודה; חתמתי קבע כדי לשרת בפרקליטות הצבאית. ואז, במהלך קורס קצינים, קיבלתי הודעה שצה"ל החליט שהשנה הוא לא צריך עוד משפטנים, ועליי להתייצב בבקו"ם. בלילה ישבתי וכתבתי מכתב לראש אכ"א, זה היה צ'יץ' (שלמה להט). כמה ימים לפני סיום הקורס הערר התקבל. הייתי תובע צבאי בעזה, בשכם, יועץ משפטי במרחב שלמה בסיני, שם הכרתי את אשתי, והגעתי לענף הדין הבינל', ששימש עמדת זינוק לחו"ל ולגורניצקי. לפעמים אני תוהה מה היה קורה לו לא הייתי מגיש ערר, או שצ'יץ' לא היה מקבל אותו. אולי לא הייתי יושב פה וגם לא מכיר את אשתי".

- מהו בעיניך האושר המושלם?

"לשחק עם הנכדים שלי. ביום הולדתה ה-30, אמרה לי בתי: 'אבא, תודה שהפכת לסבא, כי בזכות זה שהפכת לסבא, הפכת לאבא'. זה היה תיקון".

אנשים

- מיהו גיבור ילדותך?

"טרזן. פרי מייסון. וחברי חסמב"ה. כשהתבגרתי, אבי, סבא שלי, ואהרון מטלון שלקח את ילדיו לפני 200 שנה, עשה מסע של 3 חודשים לארץ ישראל והתיישב ביפו. אלה הגיבורים שעליהם צמחתי ומהם שאבתי את הרצון להיות עורך-דין ואיש-ציבור".

- מי מעורר בך השראה?

"שניים שהפגינו דרך ארץ, צניעות ועשייה ללא שמץ של יוהרה: אריק איינשטיין, המופלא בהליכותיו, והכדורסלן תני (תנחום) כהן-מינץ, גדול השחקנים, שעליו גדלתי כאוהד מכבי".

- למי היית רוצה להידמות?

"כשאני שומע את שותפי פיני רובין טוען, אני מקנא בכושר הדיבור שלו; כשאני פוגש את השותפים הצעירים, המוכשרים והאנרגטיים, אני מקנא בכך שעתידם לפניהם; וכשאני מסתכל בראי, אני לא בהכרח רואה את האדם הכי מוכשר והכי יפה - אבל מעדיף, בסופו של דבר, לקחת את החבילה שלי ולהישאר אני עצמי".

- אם היית קורא מחשבות, את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא?

"הייתי שמח להיכנס לראש עם רעמת השיער של דוד בן-גוריון, ולהבין אם בחלק מהמלחמות שלחם בלהט יוצא דופן הוא לא התרגז באמת, אלא תכנן מראש. הוא היה איש גדול וגם קטן, שהיה מסוגל, בקטנוניות, להתעמר במנחם בגין ובמנחם באדר ובפנחס לבון ובלוי אשכול".

החיים

- מה מניע אותך לקום בבוקר?

"המחשבה שהשינה היא בזבוז זמן. מדי ערב יש לי ויכוח עם אשתי: היא רוצה לישון חצי שעה יותר ואני חצי שעה פחות, כי אני רוצה לקום למלאכת היום".

- מהו הריח האהוב עליך?

"ריח גויאבה, שמחזיר אותי לילדות המוקדמת: בבית שגדלתי בו, בשדרות רוטשילד, היה עץ גויאבה סמוך לחדר השינה".

- ומה הריח השנוא?

"אני שונא, אבל ממש שונא - יותר נכון, מתעב - את ריח הסיגריות".

- מהו המאכל האהוב עליך?

"כוסברה. ג'ינג'ר. קוקוס. טעמים אקזוטיים של מקומות אחרים בעולם. אני סקרן לראות דברים שלא ראיתי ולטעום טעמים שלא טעמתי".

- ומה המאכל השנוא?

"פחות מסתדר עם מאכלים כבדים שמעייפים אותי. אוהב להיות ערני".

- מהו הצליל האהוב עליך?

"יש שתי יצירות מאוד אהובות עליי: האחת, הרקוויאם של מוצרט, ובמיוחד לקרימוזה, 'הדמעה'. לפי האגדה, זה הקטע האחרון שכתב בחייו. התאריך היה 4 בדצמבר, יום-ההולדת שלי. מוצארט מת ב-5 בחודש. והשנייה, הפתיחה של הסימפוניה השנייה של מאהלר, 'סימפוניית התחייה'. החיבור בין המוות של מוצרט לתחייה של מאהלר מפיחים בי עצב וגם תקווה".

- בעבור מה תסכן את חייך?

"סיכנתי את חיי, באופן מטופש, בשביל אשתי. גרנו בניו-יורק, היא הייתה בהריון, הלכנו מהבית לרכבת התחתית, והסנדל שנעלה נפל למסילה. היה 7 וחצי בבוקר, בדקתי שיש 45 שניות בין רכבת לרכבת וקפצתי למטה, הרמתי את הסנדל והחזרתי לה אותו. כשהגעתי למשרד, החברים שאלו אותי אם לא פחדתי מהפס השלישי. 'מה זה הפס השלישי?', שאלתי. והם הסבירו שזה הפס המחושמל. אם הייתי נוגע בו, הייתי מתחשמל למוות".

- מה חסר לך בחיים?

"זמן. וזמן. וזמן".

- כיצד היית רוצה למות?

"כמו אבא שלי, כשכוחי במותניי ואני שומר על כישוריי, צלמי ודמותי, ואם אפשר, כמה שיותר מאוחר. כיוון שאני אדם שאוהב להיות בשליטה, כבר כתבתי בצוואה שלי איזה שירים ישמיעו בהלוויה".

רזומה

עו"ד מוריאל מטלון. בן 65. נולד וגר בתל-אביב (דור שביעי בעיר; בעוד 3 שנים תציין המשפחה 200 שנה לעלייתו לארץ ישראל של אהרון מטלון, שהגיע ליפו ב-1817 בשיירת גמלים מבגדד). נשוי לענת (59, ציירת). אב לשלושה: מיכל (37, רואת חשבון, עובדת בשיווק), יונתן (35, תואר במשפטים, כלכלה ומינהל עסקים, עובד ב"גוגל" בלונדון), נטע (30, למדה מינהל עסקים, גרה בסינגפור)

שותף-מנהל במשרד עורכי-הדין גורניצקי, מהפירמות המובילות בישראל. מומחה לעסקאות בינלאומיות, מיזוגים ורכישות, תאגידים, היי-טק, נדל"ן, תשתיות, תקשורת ועוד

בין התיקים: ייצוג המדינה בפרויקטים חוצה-ישראל, הרכבת הקלה בתל-אביב ומיזמי B.O.T, מכירת פז והפרטת השק"ם; ייצוג קבוצת וי.איי.די (ויוונדי, דלק, דנקנר), שזכתה במכרז התפלה באשקלון; והשקת חברת yes

בגיל 20 היה ראש לשכת השר אריה דולצ'ין בממשלת גולדה. שירת כתובע צבאי בעזה ובשכם. יו"ר הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית. שותף בפירמה הניו-יורקית Amen, Weissman & Butler. יו"ר הוועד-המנהל של הקרן הישראלית למען יוניצ"ף (ארגון האו"ם לטיפול בילדים). "אבי וסבי בנו בניינים והשאירו משהו אחריהם. כל החיים הייתה בי הכמיהה הזאת, לבנות ולהשאיר חותם" (בראיון ל"גלובס", דצמבר 2008)