לצאת מהתקיעות, לזנוח פרדיגמות ישנות

פסיכולוגיה נרטיבית יכולה להיות הדבר הבא בשינוי עמדות וניהול משברים, קובע היועץ האסטרטגי מוטי שרף

לפני כחודש המתנתי לפסיכולוגית שלי (אחלה פציינט עם מלא סיפורים) בחדר המתנה צנוע במיוחד. הצבע היחיד שבו נזרק באמצעות מגזינים רבים מתחום הפסיכולוגיה, שפוזרו על השולחן. פתחתי אחד מהם ונתקלתי בראיון נרחב עם ד"ר טימותי ד. ווילסון, שצד את עיניי, ובו ציטוט מובלט: "הסיפור שנספר לעצמנו בבוקר הוא המציאות שתלווה אותנו במשך היום". המשפט המשיך להדהד בי כל אותו היום.

כמה פשוט, חשבתי לעצמי, בעודי יוצא מהפסיכולוגית שתפקידה רק לסבך. כאיש יחסי ציבור, לו היה בידיי כפתור אדום שעליו הייתי לוחץ כל פעם שלקוח (מנכ"לים ותאגידים) מבקש לשנות את הסיפור שבו ההמונים מחזיקים נגדו, הייתי שולט במציאות. מחשבה פרועה, מגלומנית ודמיונית, אך לא בדיונית, מסתבר.

העמקתי קצת בפסיכולוגיה הנרטיבית ומצאתי שזו שיטה טיפולית שפותחה על ידי מייקל וויט מאוסטרליה ודויד אפסטון מניו-זילנד, והיא מבוססת על המטפורה של סיפור. השיטה מניחה שהאדם מבנה את המציאות מתוך המשמעות שהוא נותן לאירועים בחייו, ושוזר אותם בסיפור. גישה זו, הנחשבת לשיטה טיפולית פוסט-מודרנית, מניחה מאחור את הפומפוזיות הפסיכואנליטית. היא רואה בסיפור את התשתית הטיפולית.

הפציינטים מגיעים עם סיפור חיים מורכב. הסיפורים שלהם יוצרים את המציאות שעל פיה חייהם מתנהלים, הם לא רק משקפים אותה. הפסיכולוגים הנרטיבים פיתחו שיטות טיפול מתקדמות ואפקטיביות לעריכת הסיפור (story editing) של הפציינט ובכך לשפר את מציאות חייו, ואף לשנותה. כן, לשנות את מציאות חייו.

מחקר מרתק בתחום מבטא היטב איך שינוי סיפור משנה מציאות. הוא נערך בקרב בנות עשרה שנכנסו להריון והפכו לאמהות צעירות. רובן סבלו מדימוי עצמי נמוך, כי הסיפור שסיפרו לעצמן היה קשור בכישלון שלהן לנווט את חייהן. בנות העשרה התבקשו לסייע לנשים במוסד לנשים מוכות. התוצאות לא איחרו להגיע. הסיפור האישי של בנות העשרה קיבל עריכה מחדש. הן חשו שהן חזקות יותר, תורמות ומסייעות, והבינו שמצבן לא רע ביחס לנשים אחרות. הנרטיב על העצמי שלהן השתנה. הן הרגישו לראשונה בחייהן בעלות ערך.

שליטה במציאות

עכשיו נקשור את הקצוות לעולם יחסי הציבור והשיווק. אם 'סיפור' הוא ביטוי 'תודעתי' ותודעה היא תפיסת מציאות, אזי, לוגית, סיפור הוא מציאות. מסובך? ממש לא. מדינות, משטרים ותאגידים לאורך ההיסטוריה ועד ימינו, מבקשים לשלוט בתודעתנו. שליטה בתודעה היא שליטה במציאות. שליטה במציאות היא שליטה בעולם. כולם רוצים לשנות את המציאות באמצעות שליטה בתודעה. רק מעטים מצליחים.

מה שברור לנו כעת הוא ששינוי תודעה לא עובר רק דרך בניית סיפור, אלא דרך עריכת הסיפור מחדש אצל קהל המטרה שלנו.

לצערי, אנו, אנשי יחסי הציבור והשיווק, עדיין תקועים ב'גילוי המאה', ה-storytelling, ומוכרים אותו ללקוחותינו כדבר הבא. אנחנו תקועים, צריך להודות. הפסיכולוגים הנרטיבים כבר נמצאים הרחק קדימה עם יכולות מופלאות שאינן קשורות רק באיך מספרים סיפור או מנתחים אותו, אלא אוחזים בגביע הקדוש ממש: איך משנים סיפורים קיימים ועורכים אותם מחדש לטובתנו. כמעט מדע בדיוני.

לתומנו, חשבנו כי אם רק נצליח לבנות לעצמנו את הסיפור הנכון כבר נוביל לשינוי עמדות והתנהגות. אבל הפקרנו חלק חשוב בפאזל האנושי. הציבור שלנו, הלקוחות שלנו, בעלי העניין, אשר את תודעתם אנו מבקשים לשנות, הם כבר מחזיקים בסיפור משלהם! אין ואקום תודעתי. לכן קבלת הסיפור שלנו תלויה בעריכה ושינוי של הסיפור שהם מחזיקים בו.

המפתח לשינוי עמדות טמון במעורבות קהל המטרה שלנו. אנו חייבים להבין את הסיפור שלו ולערוך אותו מחדש בכך נשנה את המציאות שבה הוא חי. זהו סוג של engineering reality (הנדסת מציאות)המהווה שינוי מהותי בפרדיגמה המקצועית שלנו. אגב כך, מייחסים לקונפוציוס את האמרה: Tell me - I'll forget, show me - I'll remember, involve me - I'll understand".

לזנוח פרדיגמות ישנות

נחזור לפסיכולוגיה הנרטיבית. תארו לכם שניתן היה לאמץ את הגישה הנרטיבית מטיפול בפרט, במשפחה ובקהילה - לטיפול בהמונים. לדוגמה: בניגוד לגישה ההסברתית הלאומית, החבולה והעייפה, המבקשת מהאירופאי הליברל ורודף הצדק לזנוח את 'הסיפור' שהוא מחזיק, שבו הפלסטינים חלשים והישראלים קלגסים עם פצצות אטום ומכאן שיש להיות אמפתי אוטומטית לילד הפלסטיני עם הסכין והאבן. נניח שהיינו עורכים את 'הסיפור' הזה מחדש כך: הילד עם הרוגטקה הוא זרוע פלסטינית אפלה המבקשת לכונן את השריעה, מוציאה להורג הומואים ולסביות ורואה באישה לא יותר מכלי לסיפוק צורכי הגבר. האם אירופאי משכיל ופתוח יכול לתת יד לברבריזם הזה? בוודאי שלא.

זה הזמן לזנוח פרדיגמות ישנות. כל שנדרש מאיתנו הוא להסתכל לסיפור בעיניים, ולבנות איתו מציאות חדשה. כזו שמתאימה לנו.

לזנוח את הנרטיב הקיים, שבו הפלסטינים חלשים והישראלים קלגסים

לצערי, אנו, אנשי יחסי הציבור והשיווק, עדיין תקועים ב'גילוי המאה', ה-storytelling, ומוכרים אותו ללקוחותינו כדבר הבא. אנחנו תקועים, צריך להודות. הפסיכולוגים הנרטיבים כבר נמצאים הרחק קדימה עם יכולות מופלאות שאינן קשורות רק באיך מספרים סיפור או מנתחים אותו, אלא אוחזים בגביע הקדוש ממש

לו היינו מצליחים לערוך את 'הסיפור' הזה מחדש כך: הילד עם הרוגטקה הוא זרוע פלסטינית אפלה המבקשת לכונן את השריעה, מוציאה להורג הומואים ולסביות ורואה באישה לא יותר מכלי לסיפוק צורכי הגבר. האם אירופאי משכיל ופתוח יכול לתת יד לברבריזם הזה? בוודאי שלא