יום ראשון בבוקר, לפני שבוע.
הדרך לבאר-שבע רחוצה ומבריקה אחרי הגשם, והכול ירוק ומאוד יפה. הנגב שר. אנחנו בדרך למפעל חרסה, שם המצב הרבה פחות ירוק - יותר לבן מבהיק של אסלות וכיורים - והרבה פחות יפה: כמו לא מעט מפעלים בנגב, גם מעל חרסה מרחפת חרב הסגירה.
מה מעיק על חרסה? 3ה דברים. יש את חיבור הגז שמתעכב, שעשוי לחסוך לחברה כ-3 מיליון שקל בשנה. המפעל מרוחק רק 13 קילומטרים מנקודת ההפצה ברמת חובב, אבל צינור אין למרות כל ההבטחות. עכשיו אומרים שבתוך חודשיים, אבל את זה אמרו גם לפני 3 שנים. יכול להיות שזה ייפתר ויסיר מעט מהעול על המפעל, אבל לא יציל אותו. בינתיים מסתבכת לה הביורוקרטיה וחרסה משתמשת בגז LPG, שיקר ב-50%.
בנוסף, יש למפעל סכסוך עם מרכז ההשקעות במשרד הכלכלה, שדורש מהמפעל להחזיר מענק של כ-3 מיליון שקל שניתן לפני כ-15 שנה (שבשל הצמדות תפח לכ-6.5 מיליון). המשרד טוען כי החברה לא עמדה ביעד התעסוקה שנקבע עם קבלת המענק. גם כאן, יותר מסביר להניח שהמצב ייפתר - אבל לך תדע מתי. עכשיו בחירות. תבואו בקיץ. או - אם לצטט את משרד הכלכלה: "השר ולשכת השר אינם מעורבים בנושא".
מתברר שהדבר העיקרי המעיק על חרסה הוא הארנונה. ב-2014 שילמה החברה 1.34 מיליון שקל ארנונה - סכום הגבוה מעט מרווחיה. 150 פועלים עובדים בשביל הארנונה - שיעור הארנונה מהרווח (לפני מס) הוא 95%. די מוזר. מה שמחזיק את המפעל זה כבר לא הייצור (שהפסיד ב-2014 כמעט 2 מיליון שקל) אלא היבוא שמאזן.
*** הכתבה המלאה - במגזין G
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.