כיצד קולם של המתמודדים בבחירות משפיע על הצבעתנו?

משה היה כבד-לשון, לינקולן היה בעל קול דק ומלנכולי, ובן-גוריון היה צפצפני ■ ובכל זאת, נדמה שהיום יותר מתמיד אנחנו מייחסים משמעות לעובי הקול ולעוצמה שלו, גם בהנהגה וגם בחיים האישיים ■ ניתוח G: איך היחס שלנו לקול אנושי משפיע על חיינו?

בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו / צילום: רויטרס

במבט ראשון זה נראה כמו בדיחה נמוכה במיוחד (אם כי לא בלתי סבירה באקלים התעמולתי של מערכת הבחירות הנוכחית) על חשבונו של יצחק הרצוג: הסרטון מציג את מועמד המחנה הציוני לראשות הממשלה כשהוא שוטח את כישוריו, את שירותו הצבאי, את קורות חייו המקצועיים ואת הישגיו הפוליטיים - רק שהקול אינו קולו של הרצוג, אלא של מדובב בעל טון נמוך, מבוסס, "עם נוכחות", כמו שאוהבים לומר יועצי תקשורת.

עבור מרבית הציבור, לפחות אלה שראו ושמעו את הרצוג, הדיסוננס גדול: הפוליטיקאי בעל תווי הפנים הנעריים והקול הגבוה המופנם נראה מגוחך כאשר מתוכו בוקע קול של אדם אחר. אבל אז מגיע הפאנץ': "הסיבה שחלקכם עדיין מתלבטים אם להצביע לי - זה הקול שלי".

המסר הזה אינו נוחת משום מקום: קולו של הרצוג, ודאי ביחס ליריב מהליכוד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נתפס לעתים קרובות כמייצג אדם רכרוכי, הססן, חלש.

בעגה המקצועית התופעה הזו מכונה פסיכו-אקוסטיקה, ולא צריך להיות פרויד כדי להבין איך העיקרון עובד: קחו רמקול מכל סוג שהוא (גם אוזנייה היא כלי תקף), שימו עליו את היד והשמיעו נאומים של שני המועמדים. אתם תגלו בשלב מוקדם מאוד שאת קולו של נתניהו אפשר להרגיש, פיזית, באמצעות רטט בכף-היד, מה שלא יקרה עם קולו של הרצוג.