זרעי הסטארט- אפ

כשמדברים על חממה חקלאית עולה בראש תמונת היריעה הענקית שפרוסה מעל למטע הבננות, העגבניות וכדומה. אבל בטרנדליינס אגטק, החממה הטכנולוגית-חקלאית שמגששת את דרכה אל לבם של החקלאים ואל כיסם של המשקיעים, רוצים שתחשבו היי-טק. יצאנו לבקר

קובי לבנון ויגאל מגן לא נראים כמו הדימוי המקובל של סטארט-אפיסטים. צרובי שמש ועתירי ניסיון - מאחורי לבנון עשרים שנות גידול דגים, בעברו של מגן ניהול תחום החקלאות הימית בישראל - הם מגדירים את עצמם קודם כול כמגדלי דגים; חקלאים ש"חפורים בתוך הצרות ומשועבדים לטיפול בדגים", כפי שאומר לבנון. מגן מחזק: "כי הגנרטור הארור תמיד יתקלקל דווקא ביום שישי בשתיים בלילה", ושותפו מקנח: "זה אלקטרז פה".

אנחנו נפגשים בתחנה לחקר המדגה דור, שלרגלי הכרמל. יושבים תחילה במבנה הקשתות שמשמש למשרדי תחנת המחקר, שככל הנראה היה פעם בית ספר טורקי. חדריו גבוהי התקרה נזיריים וכמעט ריקים, במקרר מבחנות שקשורות איכשהו לדגים. משם אנחנו מטיילים לעבר מבנה מחופה ברזנט, שבו מנסים את חלקיה השונים של ההמצאה שלהם: ביופישנסי - מתקן המאפשר לגדל הרבה יותר דגים בפחות שטח ובפחות מים.

חקלאות מים, או כפי שלבנון מכנה אותה ללא כחל ושרק, "גידול חלבון במים", היא תחום שנמצא בזינוק מטאורי מאז שנות ה-80. ממש כפי שהיום אי אפשר לחיות "כמו סבא שלי שהגיע לעין איילה וקיבל מהסוכנות שתי פרות וכמה תרנגולות. העולם הזה נגמר". החתירה העולמית היא לייעל את גידול הדגים, לגדל כמה שיותר דגים על אותה כמות מים ושטח, ולצד זה גם לטפל במה שנקרא פלט של בריכות דגים. כדי לעשות זאת צריך למצוא דרך, לצד הזרמת החמצן, שהיא כבר המצאה ותיקה, גם לנקות את המים מהחנקות ומהמוצקים (כלומר מהפרשות הדגים), ולהחזיר את המים המנוקים לבריכה.

מגן ולבנון לא המציאו את הרעיון, אלא שהטכנולוגיות הקיימות יקרות מאוד לרכישה ולתפעול (בין 7 ל-10 דולרים לקילוגרם דגים) והן מתאימות לחברות ענק, המייצרות סלמונים למשל, שהם דגים ש"מחזירים" את ההשקעה במחירם הגבוה. מה שהם עשו היה לייצר מתקן שעושה אותו הדבר, אבל הוא קטן יותר, פשוט יותר וזול יותר. כרגע המחיר למפיץ עומד על 18-20 אלף דולרים והתמחור הסופי טרם נקבע. לדבריהם, זוהי אופציה זולה משמעותית מכל דבר אחר הקיים בשוק, והם הצליחו להוכיח, שהוא מכפיל פי שניים עד פי שלושה את מספר הדגים לדונם ומוריד את צריכת המים לכעשירית.

יש להם הסכם הפצה לבנגלדש, מדינה שבה אין בעיית מים זמינים, אבל הצפיפות גורמת לקרקע להיות כל-כך יקרה, שמגדל הדגים יעדיף לעשות כל מה שאפשר כדי להגדיל את כמות הדגים שהוא מוציא מכל מטר. יש גם מגעים עם כמה חברות שעובדות באפריקה, לשילוב המוצר בפרויקטים שלהן, אבל גם הם יודעים שקהל היעד שלהם הוא לא בדיוק מאמץ הטכנולוגיות הנלהב ביותר. "החקלאי מבית שאן שנוסע שלושים שנה באיסוזו דימקס שלו, ועוד מתלונן על זה שכבר אסור לו לירות בציפורים, זה לא בשבילו. אנחנו מקווים שהקהל יגיע ממשקיעים שיזהו את הפוטנציאל או מבעלי חוות דגים שמוטרדים ממיעוט הרווחיות".

הדור הבא יהיה להוט יותר

ביופישנסי של לבנון ומגן, שהוקמה לפני כשנתיים, פועלת במסגרת החממה הטכנולוגית-חקלאית טרנדליינס אגטק. חממה שמתחילה להתרחב בימים אלה לסין, ושהיא הראשונה שהתמקדה בהשקעות ניצן בחקלאות בישראל - טרנד חדש המגשש את דרכו בעיקר אל לבם של החקלאים ואל כיסם של המשקיעים. זה ייקח זמן. בהתחשב בכך שהגיל הממוצע של חקלאי בעולם עומד כיום על 58 שנים, הרי שהשמרנות שלהם היא אכן פקטור משמעותי בהתפתחות ההכרחית כל-כך של טכנולוגיות שיצליחו להוציא יותר מזון מן האדמה ומהמים. אולם כאשר יתחלף דור, הצפי הוא שיהיה זה דור שיהיה להוט יותר לאמץ טכנולוגיות.

"יש דיסוננס מעניין כשמדברים על השקעות בחקלאות מתקדמת", אומרת ד"ר ניצה קרדיש, מנכ"לית החממה. "מצד אחד, כולם מדברים על כך שב-2050 יהיו עשרה מיליארד אנשים בעולם וצריך יהיה לייצר יותר מזון מפחות משאבים, אבל להסביר למשקיע איך הוא עושה רווח מהחצי מיליון דולר שהוא משקיע, זה יותר מסובך מאשר בהיי-טק ובמדיקל - מסלולי ההצלחה המוכרים יותר".

קרדיש, חוקרת בתחום החקלאות והביולוגיה המולקולרית בהשכלתה, נשענת בדבריה על כך שמדי כמה עשרות שנים מתייצב העולם אל מול פער בין הגידול באוכלוסין לבין היכולת לייצר מזון. כבר בסוף המאה ה-18 הכריז תומאס מלתוס על הבעיה והציע לה פתרונות כמו התאפקות מוסרית והקמת משפחה בגיל מאוחר. בשנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר מלחמת העולם השנייה, ניצב העולם שוב בפני בעיית רעב. המהפכה החקלאית, שבאה בעת ההיא, אכן פתרה את הבעיה, אבל, לדברי קרדיש, "היא לא יכולה לחזור על עצמה, כי היום אנחנו משלמים עליה מחיר מאוד גבוה".

המחיר שעליו מדובר הוא מחיר השימוש בכימיקלים לדשנים ולחומרי הדברה וביטול הרב-גוניות של הזנים, לטובת זן אחד יעיל שיגדיל את היבולים מכל סוג. למשל, זן אחד של תפוחי אדמה, או חיטת הבר שבמקור היא בעלת שורשים גדולים וגרעינים מועטים, ועם הדישון ועם הפינוק הפכה לשיבולת קצרת שורשים ורבת גרעינים - ורגישה הרבה יותר. אובדן המגוון, השונות, מעמיד זנים שלמים בסכנה, היות שאם הזן היחיד שישנו של תפוחי אדמה או קפה רגיש לפטרייה מסוימת, הוא עלול להתחסל.

המהפכה החקלאית הבאה, משוכנעת קרדיש, חייבת להיות טכנולוגית. חיזוק הזנים ("כן, אני בעד הנדסה גנטית"), הגברת היבול ושמירה עליו בדרכים מתקדמות, שימוש נכון יותר ומדויק יותר במים, ובאריזות, יצירת עמידות גבוהה יותר לכל אורך שרשרת חיי המזון - מהיותו זרע או דגיג ועד הגיעו לצלחת.

"יש מובן אחד שבו המהפכה הנוכחית שונה מזו של שנות ה-50", אומרת קרדיש. "כי צריך לפתור אותה ביותר מכיוון אחד. הכיוון השני הוא מה שקרוי בעיית הבזבוז. 40% מהתוצרת החקלאית נזרק מסיבות שונות, 20% ממנו רק מפני שהפירות או הירקות לא מספיק יפים והצרכן לא בוחר אותם, למרות שטעמם אינו שונה משל אלה היפים.

"במובן הזה, יש הבדל גדול בין חלקי העולם. באפריקה, לדוגמה, רוב האוכל נזרק מהשדה ועד השוק או הסופרמרקט, אם מפני שלא נקטף בזמן ואם מבעיות של מערכות קירור והובלה, ואילו בעולם העשיר, בעיקר אמריקה, רוב האוכל נזרק אחרי שהגיע לסופרמרקט, אם שם ואם בבית, מהשולחן או מהמקרר המלא מדי".

משיקגו לשורשים שבגליל

מי שעומדים מאחורי טרנדליינס, שהחממה החקלאית בניהולה של קרדיש היא אספקט אחד בפעילות שלה לצד חממה המתמחה בתחום המדיקל, הם טוד דולינגר וסטיב רודס. שניהם נושאים את התואר יו"ר ומנכ"ל, שניהם משיקגו ושניהם גרים בשורשים שבגליל, מושב שיתופי אנגלוסקסי ברובו. שניהם גם רואים בפעילות ההשקעות שלהם, הן במדיקל והן בחקלאות, סוג של ציונות ("המזימה הציונית שלנו", מתלוצץ דולינגר), לצד היותה מקור לרווח עבורם ועבור בעלי המניות בחברה.

בין בעלי המניות יש אמריקאים, סינים, וכמה ישראלים, וביניהם ערי סטימצקי וזאב ברונפלד (יזם בולט בתחום הביומד), והיא מתנאה כבר בשישה אקזיטים (בתחום המדיקל). אחד מבעלי המניות הישראלים מספר לי שהוא "מרוצה מההשקעה ומההתקדמות היפה שלהם, הם יודעים לבחור יפה חברות ולנתח נכון הזדמנויות, ובעיקר הם מביאים ערך מוסף אמיתי לחברות ועוזרים להן להתקדם".

רודס, 59, עבד בשיקגו עבור בנק לאומי כקצין אשראי. ב-1985 גרר את אשתו "בועטת וצווחת" לעלייה לישראל. "התיאוריה שלי, שבכל עלייה יש גורר ונגרר", הוא צוחק. בתחילה גר ברחובות ועבד בבנק לאומי, הפעם כאחראי על שלוחות בינלאומיות. הבן הראשון נולד והם התחילו לחשוב על איכות חיים ועברו לגליל, והוא החל לעבוד בחברת הציוד הרפואי SRD, בתחילה כסמנכ"ל כספים, ולאחר מכן עבר לשיווק. שם גם פגש את דולינגר, 61, שעלה חמש שנים אחריו גם כן משיקגו.

דולינגר היה בעליה של חברה בשם טרנדליינס - שם שמאוחר יותר יאומץ על-ידי השניים לחברה שלהם - שסייעה לחברות זרות בכניסה לשוק האמריקאי, בתחום מוצרי צריכה ומזון. ב-1990 מכר את העסק לאחיו, שהיה שותפו, מכר את האוטו והבית, ו"גרר" גם הוא את אשתו ואת שלוש הבנות הקטנות אז, והגיע לישראל. "כשהגענו לכאן לא ידענו איפה נגור וממה נתפרנס. התחלנו במרכז קליטה בקיבוץ צרעה, ומשם עברנו לצפון, לשורשים".

דולינגר ורודס התחברו וב-1993 הקימו חברה משלהם, שהוגדרה חברה לפיתוח עסקי, ועבדה הרבה מאוד בייעוץ עם החממות - פרויקט שהממשלה התחילה בערך באותה תקופה. "עבדנו עם מנהלי ויזמי סטארט-אפ שלא היה להם שום ניסיון עסקי", אומר דולינגר, "וגם למנהלי החממות לא היה מושג מה הם עושים. לפעמים זה היה מישהו מהמועצה, או שהמשרה הוצעה כמשרת פרישה למישהו".

"בשנים האלה", אומר רודס, "יעצנו כמעט לכל חממה בארץ, וראינו דבר מאוד מעניין: חברות עם פוטנציאל טכנולוגי אדיר, שעונות לצורכי שוק אמיתיים, וכמעט לא היו הצלחות. היה חוסר גדול בניסיון והבנה עסקית, ובשלב שהחברות היו מגיעות אלינו, כשהן בנות עשרים חודשים ונותרו להן רק עוד ארבעה חודשים, ואומרות 'הצילו, תכתבו לנו תוכנית עסקית', כבר כמעט נגמר להן הכסף ולא היה סיכוי שיגייסו אותו בתוך ארבעה חודשים.

"אז שמחנו לקחת את כספן", הוא צוחק, "אבל התעצבנו כי ידענו שלא משנה כמה טובה תהיה התוכנית, הן לא יצליחו".

1.1 מיליון דולרים בחברה

ב-2007 נקרתה בפני רודס ודולינגר ההזדמנות לקנות שתי חממות, האחת במשגב (לימים טרנדליינס אגטק) והשנייה בגוש עציון, והם החליטו, לדבריהם, לעשות את זה אחרת. "הייתה לנו היפותיזה שהדרך הנכונה לנהל חממה היא שיש צוות שמפצה על כל מה שחסר ליזמים ויוצר סביבה תומכת". החממות מתנהלות כך שכל הניהול, החשבונאות, הצד המשפטי וצד הפטנטים, לצד הייעוץ העסקי, ניתן על-ידי הצוות, שמונה כיום 32 איש במשרה מלאה.

בדרך כלל, הסכום המושקע בחברה חדשה הוא כ-1.1 מיליון דולרים, מהם 700 אלף דולרים ישירות בחברה, שמהם 85% הם מענק של המדען הראשי של משרד הכלכלה ו-15% מהון הקרן, ושאר ה-400 אלף דולרים הם עלות השירותים שהחממה מספקת.

אחת החממות פעלה מההתחלה כחממה של חברות בתחום הציוד הרפואי (ורשמה עד כה שישה אקזיטים). השנייה, שנקראה בעבר מופת, השקיעה במגוון תחומים, עד שלפני ארבע שנים החליטה הקבוצה למקד את פעילותה בחקלאות, מתוך הבנה שהתחום הזה הוא גם חלוצי במידה מסוימת, אבל גם כבר מגלה את מאפייני תחילת הפריחה שהראה תחום הציוד הרפואי לפני כ-15 שנה. הכוונה היא לעולם שלם של צרכים שרק מחכים להמצאות, שחברות הענק מצדן צמאות לרכשן או לייצר איתן שיתופי פעולה.

בנוסף, מה שלא היה בציוד הרפואי הוא שבתחום החקלאי, קיימת היחלצות בינלאומית דאוגה לפתרון בעיות המחסור במזון שתוארו קודם לכן, וממשלות, כמו גם קרנות דוגמת הורייזן 2020 של האיחוד האירופי, מקצות תקציבים לפתרונות בתחום.

גם קרדיש, שנדדה במהלך הקריירה שלה בין תחומי תעשיית מדעי החיים, הגיעה למסקנה שזה הזמן לחזור הביתה, לחקלאות. היא לא נולדה בשיקגו, אלא באשקלון, למשפחה ברוכת ילדים, והתחנכה בילדותה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. במפגש מקרי עם רודס, היא סיפרה לו על שינוי הכיוון שהיא עושה, והוא השיב לה ש"גם אנחנו, ואולי תבואי".

מאז היא בטרנדליינס אגטק. חלק מהיזמים שמגיעים אליהם שונים לחלוטין מהיזם השגרתי. "הם באים ואומרים, גדלתי בשדות, אני חקלאי, דור שלישי לשתלנים", היא מספרת. אולם, לאחר ששרטטנו את התמונה הרומנטית הזאת, שתואמת למשל את שני היזמים לבנון ומגן, שפועלם פורט בראשית הכתבה, מודה קרדיש כי 50% מהפרויקטים מגיעים מהאקדמיה, מקבוצות מחקר שעוסקות בחקלאות, במכון ויצמן, בטכניון, בפקולטה לחקלאות, במכון וולקני ובמרכזי מחקר-ופיתוח שונים בערבה, בגליל העליון ובעמקים. "יש שם המון ידע, שלא כל-כך מצא את דרכו לעולם הסטארט-אפים".

חלק מהחברות מגיעות מחיפוש מכוון לתחומים שהחממה מסמנת, כגון רובוטיקה בתחומי חקלאות שונים, כדי להפחית את מחיר העבודה, אבל גם כדי לפתור את בעיית המחסור בעובדים, כי קשה כיום למצוא אנשים שיחשקו בעבודת כפיים.

"לייצר סביבת משקיעים"

לצד ביופישנסי של מגן ושל לבנון, אחת החברות האחרות בטרנדליינס אגטק היא סאטורס, בת שנתיים כמעט. חברה שהיא פרי רעיון של חוקר ותיק מאוד בתחום ההשקיה, ד"ר משה מירון ממכון המחקר מיגל בקרית שמונה, שפיתח חיישן זעיר המוחדר לגזע העץ ומודד את פוטנציאל המים שלו. כלומר קובע כמה ומתי להשקותו.

עם כל הכבוד לחיסכון במים, בהרבה מאוד מדינות, המים לחקלאות עדיין מסובסדים, אבל להשקיה מדייקת יש ערך נוסף, שהרבה יותר מדבר ללבו של החקלאי: הנטייה הטבעית להשקות טיפה יותר מדי. טיפה שפירושה לפעמים דווקא פחות יבול, פחות מתוק. "מצוקה" במים בזמן הנכון, למשל, מניבה תפוחים מתוקים יותר וענבים מתוקים יותר. ובענבים ליין, ההבדל הזה יכול לשקף גם הפרש של 50 דולרים לבקבוק.

חיישנים שונים לבקרת השקיה קיימים כבר יותר מארבעים שנה, אבל ענת הלגוע סלומון, מנכ"לית סאטורס, מסבירה מה חדשני בחיישן שלהם. החיישנים הוותיקים והפשוטים ביותר מוחדרים לקרקע ומודדים את רטיבותה, מה שנותן תוצאה סטטיסטית, וכדי לדייק בהשקיה, צריך בין שישה לתשעה חיישנים לעשרה דונמים. "זה לא מאוד כלכלי", היא אומרת. פתרונות אחרים הם מדידה של התכווצות והתרחבות של הפרי או של הגזע, אבל המדידה בעייתית ואינה מספקת, לדברי הלגוע, "נתון ברור ומוחלט".

החיישן של סאטורס קטן, זול יחסית (ככל הנראה יעלה בין 300-200 דולרים) וקל לתפעול. עבור החקלאי המערבי, שכבר הגיע לדיוק די גבוה ברמת ההשקיה שלו, הפתרון מביא ל-5% תוספת יבול. עבור חקלאים באפריקה ובאסיה, אפשר להגיע גם ל-20%. "ברור לנו שבשנים הקרובות, קל יותר לדבר עם חקלאים במקומות המתקדמים", אומרת הלגוע, "הפוטנציאל האמיתי נמצא באסיה, אפריקה ומרכז ודרום אמריקה".

ב-2016, היא צופה, יהיה להם מוצר מוכן לשוק, וכרגע הם נמצאים בשלב גיוס כספים כדי לצאת מהחממה ולהגיע למוצר תעשייתי סופי. התכנון הוא לשתף פעולה עם אחת מחברות ההשקיה הגדולות, והם מדברים עם כולן, מנטפים ועד ריווליס (עד לא מכבר פלסטרו מקיבוץ גבת), וגם עם ג'יין ההודית, "וכולן הביעו התלהבות מהמוצר והביעו עניין עקרוני לשווקו כאשר יבשיל".

במסגרת הרצון למשוך משקיעים לתחום, יתקיים בחודש הבא, ב-27 באפריל, כנס אגריווסט (AgriVest) השנתי השלישי, בארגונם של טרנדליינס, המטה לקידום השקעות במשרד הכלכלה וקרן גרין-סויל ((GreenSoil. "אחת המשימות שלקחנו על עצמנו", אומרת קרדיש, "היא לייצר סביבת משקיעים עבור התחום כולו. בשנה שעברה כבר הגיעו חברות כמו מונסנטו, סינג'נטה ובאייר, ויצאו משם כמה השקעות מאוד מעניינות".

הכנס יתקיים במכון ויצמן, היות ש"אני מתנגדת לעשות אותו בבתי מלון על חוף הים", מסכמת קרדיש, "האווירה צריכה להיות אחרת".