פעם הייתי כנעני

משהו מסתורי קורה לי בכל פעם שאני נוסע בכביש 38. ולחשוב שפעם הסתובבו פה אריות

א. מכל כבישי ארצנו אני הכי פחות מסתדר עם כביש 38 (הכביש בין בית גוברין לשער הגיא). אני חושב שלא הייתה פעם אחת שנסעתי בו וממש נסעתי בו. עבורי, כביש 38 הוא כביש שאני נוסע אליו כדי לעמוד בו. תמיד יש משהו; עבודות בכביש, משאית שמתהפכת או תאונת דרכים. וגם אם אף אחד מהצרות הנ"ל לא אירעה, במזל, הרי שמשהו אחר קורה ואני טועה בדרך, או שאחד הילדים מקיא, או שיש לי פנצ'ר, או שנגמר לי הדלק. יש משהו ביני לבין כביש 38, משהו מסתורי ואפל. אפילו הרדיו תמיד מפסיק לפעול.

לפעמים נדמה לי שכבר הייתי פה. אולי כפלישתי, אולי כרומאי, אולי כעברי. אולי נלחמתי פה כחייל בצבאו של שאול המלך, אולי כחייל של נבוכדנצר, מי יודע. אלפי שנים שאני פה, לך תזכור. אולי נכחתי, לא רחוק מכאן, בדוד המלך פוגע בול בפוני של גלית. אולי פגשתי את שמשון הגיבור. אבל בינינו, הכי נראה לי שהייתי כנעני וסגדתי פה לאלה שפש, אלת השמש הכנענית האדירה, מאור האלים, בת לאל ולאשרה. אחות לבעל, ים וענת, גיסתה של עשתורת הנהדרת.

אני מאוד אוהב אלים עתיקים, הרבה יותר ממה שאני אוהב את החדשים. במיוחד קרובים ללבי האלים הכנענים. ושפש - הו, שפש! בימים שוכנת לה בשמיים, תמיד בתנועה ממזרח למערב. בלילה היא שוקעת אל ממלכת האופל והשאול לבקר את אחיה מות. אולי הקטע הזה עם האופל והתופת מסביר למה בחרה לקבוע את משכנה דווקא בבית שמש מכל המקומות בעולם. תמיד טוב להיות ליד מרכז ביג.

ב. ועכשיו, כלומר שלושה ימים לפני שאתם קוראים את הטור הזה, אני שוב על כביש 38. חול המועד פסח, שפש קופחת בעוז כאילו במיוחד בשבילי ופקק אימתני מזדחל לו. הילדים מאחורה, אני כבר לא יודע אם הם ישנים או רבים, גלית לצדי, הרדיו שוב חדל לפעול. פעם הסתובבו פה אריות, אני חושב לעצמי בתוגה, בוהה באחוריה של משאית להובלת בשר בקירור. צדי הכביש זרועים בילדים מקיאים, אמותיהם מחזיקות להם את המצח בעוד אבותיהם מנסים לנקות את האוטו. אני מביט בגלית ואנחנו מחייכים. לא צריך לדבר. ילדים מקיאים תמיד מזכירים לנו את אקוודור: נסיעות אינסופיות באוטובוסים מקרקשים דרך נופים שלא ייאמנו עם ילדים על הברכיים ובבגדים ספוגי קיא. לשמחתי, הפעם הם לא מקיאים.

קיא בשבילי זה סוג של עוגיית מדלן. כילד הייתי מקיא את נשמתי, זורע שאריות חומציות של ארוחות חצי מעוכלות על כל כבישי ישראל. כשאני מדמיין את נופי ארץ ילדותי, זה בדרך כלל דרך פילטר של שקית ניילון. יש לנו ארץ נהדרת.

הרדיו משתעל מדי חצי שעה פירורי מבזק, מבשר לנו שאחרי שנעבור את הפקק הזה מצפה לנו עוד פקק. אנשים מצפצפים, אבל אני שליו כאל כנעני. תבינו, אני לא נוהג הרבה ואולי בגלל זה פקקי תנועה לא כל-כך מעצבנים אותי. גם, אבל לא רק, כי זה כביש 38. אני נוטה להיכנס למין מצב ספק היפנוטי ספק היפנוגוגי (השלב שלפני השינה). מחשבותיי, אם לצטט את מורי ורבי אלברטו קאיירו, גדול המשוררים, מתפזרות כמו כבשים במדרון ואני גם הרועה וגם הכבשה.

ג. אנחנו עוברים ליד מערת התאומים, ואני מביט במראה. התאומים הפרטיים שלי חובטים אחד בשני בקופסה ריקה של שוקולד במארז חגיגי לחג. אתם יודעים, אני מנסה להסיט את תשומת ליבם בסיפור על המערה: אישה ששתתה פה מים ילדה אחר כך תאומים. זה לא מרגש אותם, אבל הסיפור על המטמון של לוחמי בר כוכבא שנמצא פה, גורם להם להפסיק את המריבה לרגע קט, להיזכר שלא נתתי להם דמי כיס מאז חנוכה, לריב על הקופה המשותפת ולחזור להשתמש בקופסת השוקולד הריקה ככלי נשק. אני נזכר שכשהייתי ילד, היינו נדחסים ארבעה במושב האחורי של פיז'ו 304 ירוקה. לא היו מזגנים, לא היו חגורות וכשהקרב היה מתלהט, היה אבינו מחלק בנדיבות כאפות רנדומליות לכיוון המושב האחורי. לא חזקות, חלילה, רק בשביל להעביר נקודה. זה היה זמן איכות.

גלית מספרת שיום קודם היה מאמר בעיתון על מחקר שטען כי בניגוד לדעה המקובלת, אין הרבה חשיבות או השפעה לטווח ארוך לזמן האיכות שהורים מבלים עם ילדיהם הצעירים. אני מאמץ את מסקנות המחקר בשתי ידיים. אף פעם לא האמנתי בזמן איכות. זמן איכות זו המצאה שנועדה לרכך את רגשות האשם של הורים שאין להם זמן, ובכל מקרה, לטעמי יש רק שני פרקי זמן שהם באמת איכותיים: כשהילד באמבטיה והדרך חזרה מבית הספר.

מחשבותיי, כבשים חסרות שליטה, נודדות אל הדרך שלי בחזרה מבית הספר נצח ישראל בפתח תקווה עד הבית ברחוב דגל ראובן. אודיסיאה יומית של קילומטר וחצי. פעם אחת רצתי ונפלתי על הפרצוף ובלי משים אני מלטף צלקת קטנטנה שכבר לא נראית. "אין בנמצא גבורה ללא צלקת", כתב הסופר האוגנדי מוזס איסגאוה, אבל בהחלט יש צלקת ללא גבורה.

ד. הרדיו משתעל משהו על הבחור הזה ניב אסרף. אני מביט על אחיי לפקק, מקווה בשבילם שגם הם באותו מצב נפשי כמוני. תמיד כיף לגלות שכולנו אותו דבר: בכל המכוניות ילדים רבים, או ישנים, או בוהים במסכים, ולכולנו אותו מבט מזוגג. פה ושם אני רואה אב מחלק כאפות רנדומליות למושב האחורי ומחייך: הנה נבנית לה נוסטלגיה וכל המשפחות הנוהגות דומות זו לזו.

השמש עוד מעט שוקעת, יפה ואדומה. הילדים שולפים את המצלמות שלהם ומצלמים. קנינו להם אותן בלונדון. אם יש דבר אחד ששווה לקנות לילד זו מצלמה זולה, לראות איך הם קולטים את העולם (הנה, שלא תגידו שלא יצא לכם כלום מהטור הזה). פגוש פוגש פגוש ליד היציאה ממערת הנטיפים ושני גברים מתחילים לריב אל מול הילדים שלהם. הייתי נוסע משם מהר אילולי הדרך הייתה חייבת לעבור דרך המשאית להובלת בשר בקירור שעדיין עומדת לפניי. הילדים של הגברים הרבים מצטנפים במושביהם במבוכה ואני חושב על כל סרטוני "הישראלי המכוער" המציפים את הרשתות לאחרונה.

אני בכלל לא חושב שהישראלי, בגדול, הוא מכוער, אבל אם יורשה לי להתנבא, בקרוב נראה עוד הרבה מאלה. כי זהו, עם כל הכבוד לאביב הקצרצר, הקיץ מגיע. ובכל פעם שהקיץ מגיע, שולפת האלה שפש (שעוד מעט שוקעת, כאמור) את קרניה, והאנשים מתחרפנים. הם לא מבינים שהיא רק באה לדגדג אותם, שיצחקו, ובמקום זה הם מגדלים מחדש את הקוצים שהתרככו מעט בחורף.

הרדיו בדיוק משתעל חצי משפט על מלחמה בקיץ הקרוב. הוא נדם לפני ששמעתי נגד מי, אבל עכשיו זה התור של חיזבאללה, לא? כמה שעות קודם לכן, מי זוכר מתי - כמה זמן אנחנו בפקק הזה, יצאנו מבית של חברים. בנם הבכור עומד להתגייס. נכון, הוא רק בן עשר, אבל אביו כבר בלחץ. אני מביט במראה האחורית. הילדים ישנים, קופסת הקרטון המרוטה זרוקה ביניהם. עוד עשר שנים יגיע תורם להתגייס. אני מביט בהם לרגע ארוך עד שצפצוף עצבני מאחור מעיר אותי: משאית הבשר התקדמה עוד ארבעים סנטימטרים. אני מצמצם פערים וחושב שקצת עצוב לי על הילדים שלי שלא יצא להם לחוות את החוויה של שירות בצה"ל, כי עד אז כבר יבוא שלום.

הפקק של כביש 38 מתמזג מעדנות לתוך הפקק של כביש מספר 1. הנה המגדלים של תל אביב. שפש כבר יושבת בסלון השאול של אחיה מות, ונפש הכנעני שבתוכי עוזבת את גופי, עד הפעם הבאה.

דרור פויר
 דרור פויר

אני מאוד אוהב אלים עתיקים, הרבה יותר ממה שאני אוהב את החדשים. במיוחד קרובים ללבי האלים הכנענים