ואז עברתי על דוחות הפנסיה

תוחלת החיים ואיכות החיים הפכו להיות גרפים נפרדים לגמרי - זה שעולה וזה שיורד

פנסיה  / צלם: פוטוס טו גו
פנסיה / צלם: פוטוס טו גו

א. האווירה בחדר הישיבות המהודר, ויש האומרים מהודר יתר על המידה, של המכון לחקר דרור פויר ע"ש דרור פויר הייתה חגיגית ומתוחה. המחקר השנתי ונייר העמדה הראשי עומדים להתפרסם. ראש חטיבת המחקר (אני) כחכך בגרונו, עמעם את האורות, גלל למטה את המסך הלבן הגדול ועמד להתחיל בפרזנטציה. האחראי על קשרי החוץ של המכון, מנהל מחלקת שימור לקוחות והאחראי על המחשוב (כולם אני) התלחשו, דרוכים. ראש חטיבת המחקר לכסן מבט שואל אל יו"ר המכון (גם אני), שישב שקוע בכורסת המנהלים שלו וסימן בראשו: אפשר להתחיל.

המשימה שעמדה בפנינו, רעד קולו של המציג, הייתה מורכבת במיוחד השנה ורמת הקושי עמדה בהתאמה רק לרוחב היריעה. בסדר, בסדר, רטן היו"ר, הבנו, אתה עובד יותר מדי. ראש חטיבת המחקר בלע את רוקו והמשיך בשקט: הפעם ניסינו לענות, אמר, על שאלה אחת בלבד והיא מה צופן העתיד הקולקטיבי של האנושות לעתידו הפרטי של יו"ר המכון ואיך ישפיעו יחסי הגומלין בין הכלל והפרט על אחרית ימיו. שקט השתרר בחדר ועל המסך הגדול הופיעה כותרת המחקר: "מה יהיה הסוף איתך, פויר?".

שעתיים וחצי אחר כך נדלק האור והמשתתפים יצאו את החדר בשתיקה, איש איש לעבודתו. יושב הראש נשאר לבדו, ישבנו שקוע עוד יותר בכורסתו וראשו מלא מחשבות. נדמה, אמר לעצמו, שנותרה לי רק אפשרות הגיונית אחת.

בלי לחשוב יותר מדי לחץ על כפתור האינטרקום ואמר למנהל הלשכה - שחרר את כולם להמשך היום. בעצם, הוסיף אחרי שנייה, שחרר אותם לגמרי. אני סוגר את מכון המחקר. הכול בסדר?, שאל מנהל הלשכה. הכול מעולה, אמר היו"ר, לראשונה אני רואה את העתיד בבירור, שקוף כקריסטל. איני זקוק לכם יותר. אה, ועוד דבר. כן אדוני, אמר מנהל הלשכה. תגרוס את המחקר ואז תשרוף את מה שנשאר, לחש היו"ר, אסור שאיש יקרא אותו. ואחר כך תגרוס גם את עצמך. כן אדוני, אמר מנהל הלשכה והפעיל את המגרסה.

ב. חברות וחברים, אני מבקש מכם להישיר מבט אל העתיד. בשבועות האחרונים נתקלתי בפער שאין ליישב אותו בין עתידי לעתיד האנושות. זה קרה כשהשוויתי בין שלושה גורמים. ביני (כלומר, דוחות הפנסיה, אפשרויות ההכנסה העתידיות, בריאותי וטבלאות תוחלת החיים); הסדר החברתי כפי שאני רואה אותו (שבמסגרתו העשירים מתעשרים, העניים מתענים, הזקנים מזדקנים, ואז מזדקנים עוד והתחזית הקובעת שהפערים רק גדלים, כך שמחר יהיה לך פחות ממה שיש לך היום, מגמות בשוק העבודה, הדיור ועוד); והעתיד כפי שהוא משתקף מכתביהם של אנשים חכמים ממני, עתידנים והוגי דעות שאני אוהב לקרוא, ביניהם יובל נח הררי שאת ספרו "ההיסטוריה של המחר" התחלתי לגמוא בימים אלה, אחרי שסיימתי את הקודם.

הררי ואחרים מדברים רבות על היום שבו ננצח את המחלות וכך את המוות. רפואה ביו-גנטית, תרופות מד"ביות שונות ומשונות, הרחבת יכולות התודעה והגוף ועוד, ועוד קצת. לא ירחק היום, אומרים לנו, להגעה אל נקודה סינגולרית חדשה, שממנה והלאה הכול עומד להשתנות. הכול טוב ויפה כמובן וכאוטופיסט, אופטימיסט, חובב מדע ומכור לעתיד, אני שואף לימים היפים האלה.

אלא מה, גם אם אלה יגיעו בימי חיי, נראה לי שסביר מאוד להניח שאני לא אהנה מהם. אלה יהיו נחלתם של העשירים ושל העשירים מאוד, שלדאבוני איני נמנה עמם, כמו רובכם הגדול. לא אחיה לנצח, לא אנצח את כל המחלות. עצוב, אבל ככה זה.

ג. עכשיו בואו נדבר על עוד שני דברים. הראשון, מוביליות חברתית. מושג מקובל, כמעט נדוש, העוסק ביכולתו של הפרט להתקדם במעלה הסולם החברתי במהלך הדורות. עד לאחרונה זה פחות או יותר עבד. בן אדם נולד, עבד, הגיע למשהו, פרש, מת, הוריש לצאצאיו מה שהיה לו ואלה לקחו את המוט והמשיכו במירוץ השליחים.

לדאבוני, כל זה שייך לעולם שכמעט ואיננו עוד עבור רובנו. כשאני מביט סביב אני רואה מציאות עגומה למדי, שבה תוחלת החיים ואיכות החיים הפכו להיות גרפים נפרדים לגמרי. זה שעולה וזה שיורד. אני רואה את הדור של הוריי. רבים מהם מטופלים בהורים חולים, חלקם סיעודיים, ירושות נאכלות על-ידי טיפולים ומטפלים ואינן מועברות הלאה. ויותר חשוב מזה: הזמן. הזמן נאכל. במקום שתגיע לגיל מתקדם ותתחיל ליהנות מהחיים, זמנך מתכלה על טיפולים בזקנים ממך, על חדרים מדכדכים בבתי חולים, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על תמיכה בצעירים ממך, שנאלצים לעבוד קשה מדי כדי להרוויח מעט מדי מפני שכולם חיים יותר מדי ומורישים פחות מדי. אושרך - במובן הטהור, האגואיסטי - ניטל ממך.

קופות הפנסיה, בדיחה. הביטוחים הרפואיים, בדיחה. מערכת הרווחה, בדיחה. כולנו, מלבד העשירים ממש, אסקימוסים. אלא שהפעם אנחנו לא נסחפים לבד על הקרחון אלא לוקחים איתנו את כל מי שיקר לנו. אבל אני לא רוצה להיות אסקימוסי שלוקח את ילדיו על קרחון למסע האחרון. אני גם לא רוצה להיות פרעוני שנקבר עם כל בני משפחתו. לא תודה.

ד. הדבר השני הוא שאיפתו הבסיסית של כל הורה, שלילדיו יהיה טוב יותר, שעתידם יהיה מובטח יותר משלו, ולו במעט. מלבד הרגלי תזונה טובים, אדם יכול לספק לילדיו גנטיקה וערכים (אלה באים בחינם), אבל - ותאמינו לי שזה לא נעים לומר - הדבר הכי טוב שהוא יכול להשאיר להם זה כסף, כסף וזמן. הרבה כסף, לצערי, לא אוכל להשאיר, וכשאני מסתכל על הוריי ועל חבריהם, ועד כמה שהדבר מזוויע גם על חלק מחבריי, הדבר האחרון שבא לי זה גם לקחת מהם את הזמן. עוד דבר שהורה יכול לספק לילדיו זה זיכרונות. ואני רוצה להשאיר כמה שיותר טובים: כמה שפחות זיכרונות של מקלחות ספוג, פצעי לחץ, שעות של מריבות בטלפון עם סוכנויות טיפול בקשישים. נכון שאחרי כמה זמן דוהים הזיכרונות הרעים ונשארים הטובים, אבל אם כך - למה בכלל לייצר רעים.

כך שעל מנת לייצר לילדיי - ולילדים של בני דורי כולם - אפשרות למוביליות חברתית אמיתית, ובהנחה שאין המון כסף להשאיר מאחור, נדמה שהפתרון ההגיוני היחיד (מלבד לעלות על העשירים ולבזוז את רכושם) הוא להתאבד לפני שנגמר כל הכסף וכל הזמן ולפני שאתה נהיה לא תפקודי, או נטל, אם לנקוט במילה מנומסת פחות. להשאיר להם אופציה להמשיך קדימה לעתיד טוב יותר משלך.

ה. אתם מכירים אותי, אני מקווה. אני טיפוס חיובי שאוהב את החיים שלו, אוהב מאוד אפילו. אין לי שום כוונה להתאבד בעתיד הנראה לעין. יותר משזו הודעה, צוואה או המלצה - זה ניסוי מחשבתי. אני הרי יודע שבזמן אמת כל אחד מאיתנו נאחז בחיים בקצות ציפורניו, גם כשאפסה תקווה אמיתית לעתיד טוב יותר. בטח גם אני אהיה כזה.

אבל עכשיו אני יושב מול ערימה של דוחות פנסיה וספרי עתידנים וחושב דווקא על מילותיו של אלתרמן "אנחנו מגש הכסף", אבל בגרסת האלף השלישי. אנחנו, ההורים חסרי הממון - חובה מוסרית מוטלת עלינו להיות מגש הכסף שעליו יינתן לילדינו עתיד מעט יותר טוב משלנו. ואם בשביל זה צריך למות במקום לחיות לנצח, אז בסדר. שיהיה.

מלבד העשירים, כולנו אסקימוסים. אבל אנחנו לא נסחפים לבד על הקרחון אלא לוקחים את כל מי שיקר לנו

דוחות פנסיה/ איור תמיר שפר
 דוחות פנסיה/ איור תמיר שפר