העליון: הוצאות משפט על צדדים שמשתמשים לרעה בהליך מקדמי

עורכי הדין מפריזים באורך השאלונים ובדרישות גילוי המסמכים המוגשים לצד היריב ■ אחת התוצאות של התארכות ההליכים המקדמיים היא הגדלת העלויות לצדדים ■ שופט העליון יצחק עמית שיגר מסר לשופטי הערכאות כיצד למגר את התופעה הפסולה

השופט יצחק עמית / צילום: ליאור מזרחי
השופט יצחק עמית / צילום: ליאור מזרחי

עורכי-הדין בתחום הליטיגציה ודאי מרגישים שיותר ויותר מן הזמן ומהמשאבים המושקעים בהליכים האזרחיים בשנים האחרונות, מושקעים בשלבי המשפט המקדמיים. כמיטב רוח הלחימה הליטיגטורית, עוה"ד מפריזים באורך השאלונים ובדרישות גילוי המסמכים שמוגשים לצד היריב, תוך שהם מקמצים במענה לדרישות הצד השני. לעיתים נעשה הדבר במטרה להתיש את הצד שכנגד, לעיתים מתוך הרצון לנצח בכל מערכה ומערכה של ההליך.

התוצאה של התמשכות ההליך המקדמי היא הגדלת העלויות לצדדים, לרוב ביחס לא פרופורציונלי לתועלת ללקוח, וכן - הגברת הלחץ על בתי-המשפט העמוסים מאוד ממילא. לאחרונה התייחס לנושא בית-המשפט העליון, ולא בפעם הראשונה. בשבוע שעבר נתן השופט יצחק עמית פסק-דין, שבו שלח מסר לשופטים בערכאות הנמוכות: "עמדו על המשמר, הטילו הוצאות משפט על צדדים שמשתמשים לרעה בהליך המקדמי".

דברי השופט נכתבו במסגרת כמה אמירות-אגב של עמית, שדן בערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שהורה לעותרים להשיב על שאלה מסוימת. עמית דווקא דחה את הערעור בעניין זה.

השופט עמית ציין, כי "המשיבים הגישו כנגד המבקשים תביעה כספית בסכום של כ-6 מיליון שקלים, בטענה להפרה של מערכת יחסים עסקית שהתנהלה ביניהם. במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בין הצדדים, עתרו המשיבים לחייב את המבקשים בגילוי מסמכים ובתשובה למאות (!!!) שאלות" (סימני-הקריאה במקור).

בהמשך התייחס השופט לאורך כתבי הטענות של הצדדים, ונזף בעורכי-הדין של המשיבים שהגישו 60 עמודי תשובה לבקשה שכללה שישה עמודים. "טרם אדרש לגופם של דברים, אומר כי בקשת רשות הערעור אוחזת 6 עמודים והשלמת הטיעון אוחזת 3 עמודים. תשובת המשיבים אוחזת 60 עמודים, ותיק מוצגים עב כרס. לא אכחד כי שקלתי להחזיר למשיבים את תשובתם, על מנת שיערכו אותה מחדש בהיקף מצומצם, שלא יעלה על 15 עמודים. אך לבסוף לא מצאתי לעשות כן, באשר סברתי כי הדברים כבר יצאו מכל פרופורציה", ציין.

שימוש לרעה בהליך

ב"הערה לסיום" ציין השופט כי "עיון בנספחים שצורפו לבקשה ובנספחים שצירפו המשיבים לתשובתם, מעלה כי המשיבים הציפו את המבקשים בשאלון הכולל מאות שאלות ומתייחס למסמכים רבים... שאלון מעין זה ודרישה כה מקיפה לגילוי מסמכים, דורשים מהצד שכנגד משאבים ניכרים ומחייבים את בית-המשפט להקדיש משאבי שיפוט על מנת ליישב את המחלוקות בין הצדדים בנושאים אלה".

לפיכך, ציין עוד עמית, כי "על בית-המשפט לעמוד על המשמר, כדי שההליכים המקדמיים לא ישיגו את גבולו של ההליך העיקרי, ולא יעכבו עד בלי די את בירור המשפט".

השופט הביא גם דברים מתוך ספרו של פרופ' יששכר רוזן-צבי, על מחקר שנערך בארצות-הברית, שלפיו העלויות של גילוי המסמכים מגיעות במקרים מסוימים לכדי 25% מעלות ניהול ההליך המשפטי, והוסיף כי "הדבר עלול להתפתח לטקטיקות של שימוש לרעה בגילוי מסמכים".

עמית כתב כי לטעמו אחד מן הפתרונות לבעיה הוא השימוש בהוצאות משפט. "אם וככל שלא עולה בידי הצדדים להגיע להסכמה בהליכי הגילוי המוקדמים ביניהם, עליהם לקחת בחשבון כי אם וכאשר בית-המשפט יפסוק לזכותו של מי מהצדדים לגבי שאלה זו או אחרת בשאלון, או לגבי מסמך זה או אחר בבקשה לגילוי מסמכים, הדבר עלול לבוא לידי ביטוי בהוצאות משפט".

השופט אף הדגים את גישתו נגד ארכניות ומריחת ההליך המשפטי, כשנמנע מפסיקת הוצאות למשיבים, שטענותיהם התקבלו, וזאת בשל 60 עמודי כתב התשובה שהגישו.

לידיעת בעלי הדין: כמה עולים לצדדים שאלונים עם מאות שאלות?

6 מיליון שקלים, סכום התביעה בתיק שבו דן השופט עמית, איננו סכום פעוט. אולם, אפילו ביחס לסכום זה, נראה שרק המענה על שאלונים בהיקף של מאות שאלות, עשוי לעלות לצדדים, מחיר שיעלה כדי אחוזים שלמים מסך סכום התביעה. נדגים כיצד.

נניח לשם ההמחשה שכל צד שואל את הצד שכנגד 300 שאלות, ושעורכי-הדין החרוצים משקיעים רק שלוש דקות בחיבור כל שאלה (כולל בדיקת נתונים ומסמכים והתייעצות עם הלקוח). יוצא שכל צד ישלם על 15 שעות שכ"ט עבור חיבור השאלונים, וביחד - 30 שעות רק על חיבור השאלון.

30 שעות הם עדיין "כסף קטן", לעומת ההוצאות הבאות, משום שבהמשך נדרשים הצדדים גם להשיב על השאלונים - וכאן נדרשת בדיקה מעמיקה יותר וזהירות רבה יותר מצד עורכי-הדין, כדי שלא ליפול למלכודות שטמנו להם באי-כוח הצד שכנגד. בהנחה שלעורכי-הדין החרוצים ייקח רק 10 דקות לענות על כל שאלה - יידרשו לכל צד עוד 50 שעות של שכ"ט עו"ד, וביחד 100 שעות שכ"ט רק כדי לענות על השאלונים ההדדיים. עד כאן הגענו כבר ל-130 שעות שכ"ט.

אך זוהי רק נקודת המוצא, משום שפעמים רבות, בעצם - ברוב המקרים, הצד שכנגד לא יענה כראוי על השאלונים, ואז יידרשו מכתבים הדדיים ובקשות לבית-המשפט, כדי לגרום לצד השני לענות. לכל בקשה תוגש תגובה, ולכל תגובה - תשובה לתגובה. לעתים ייערך דיון בבקשה, ולאחר שתינתן החלטה - פעמים רבות יתבקש עיון מחדש, או בקשת רשות ערעור (במקרים שהדין מתיר זאת), ולכל אחת מהבקשות יחוברו כתבי טענות וכתבי טענות נגדיים וכן הלאה.

מכאן לכאן - שכר-טרחה עבור 200 שעות עבודה לשני הצדדים היא הוצאה אפשרית בהחלט. את הסכום הזה מכפילים ב-150 דולר לשעה, שכ"ט הגיוני של עו"ד, אפילו לא יקר במיוחד, והנה לנו - 30 אלף דולר, קרוב ל-120 אלף שקלים; כ-2% מסכום התביעה בוזבזו על גילוי המסמכים.

כעת, חשבו על הסכום הזה ביחס לתביעה בסך 600 אלף שקל. חשבו גם על הזמן השיפוטי המתבזבז לדון בבקשות, שלעיתים רבות לא מניבות לצדדים תועלת ממשית.

יש מי שמרוויח מהתארכות ההליכים המקדמיים - נכון, עורכי-הדין. שאלתם את עצמכם פעם איך הפכה ישראל למדינה עם שיעור עורכי-הדין הגבוה בעולם לנפש?.