החוויה החוץ-גופית שלי

א.

וייטנאם, שבוע שני. החופשה מתקרבת לקצה בצעדי ענק ובזחילת צב בו בזמן, כמו תמיד; כי יש שעון קיץ, יש שעון חורף ויש שעון חופש. אנחנו כבר כמעט שבוע בהוי-אן, עיירה במרכז וייטנאם הנחשבת במידה רבה של צדק לאחד המקומות שאסור לפספס. עיר עתיקה שנשלטה פעם על-ידי אומת הצ'אמפה, שכבשו אותה מה-סא היון; אחריהם עברו פה הסינים, היפנים, ההודים, ההולנדים, הפורטוגזים, הצרפתים והספרדים, וכל אחד מהם השאיר פה את רישומו כך או אחרת; בארכיטקטורה, באוכל, בדת ובשפה.

אבל אחרי שראתה הוי-אן את כל האימפריות הנ"ל ויכלה להן איכשהו, הגיעה לעיר האימפריה הגדולה והחזקה שראתה הארץ הזו מאז ומעולם, וכבשה אותה לחלוטין וללא קרב - אימפריית התיירות הבינלאומית. כוחם של כל הקיסרים, מגלי הארצות, ההרפתקנים, המיסיונרים, שודדי הים והסוחרים מתגמד אל מול עוצמתו של הכובש הנופש, המגיע מצויד במדריך תיירים ובכרטיס אשראי. אין צבא שלא ניגף בפניו, ובחיוך.

זו עיירה יפהפייה וכיפית ביותר שמציעה מגוון עצום של אטרקציות שאת חלקן המזערי הספקנו לדגום, אבל האטרקציה המרכזית - ובעיניי המעולה ביותר - שיש לעיר הזו להציע באה בחינם: לקחת אופניים, להרכיב את אחד הילדים ופשוט לנסוע.

ב.

קנינו פה לילד חולצת טריקו שעליה הכיתוב: "חוקי הנסיעה בווייטנאם: אור ירוק - מותר לנסוע. אור צהוב - אפשר לנסוע. אור אדום - אני עדיין יכול לנסוע". זו לא הגזמה, כמו שיודע כל מי שביקר במדינה הזו. זה לא סתם שלזרים אסור לשכור פה מכונית ולנהוג בעצמם; מדובר בכאוס נהדר ובלתי אפשרי שדבר לא ישווה לו. נתיבים, תמרורים, רמזורים, מעברי חציה וחוקים הם כנראה סוג של בדיחה פנימית. כולם נוסעים בכל מקום, על כל דבר, כל הזמן, מה שהופך את רכיבת האופניים לסוג של אקסטרים ספורט משוגע.

אתה מתקרב לצומת שהגדה השנייה שלו בלתי נראית לחלוטין, מוסתרת על-ידי מי יודע כמה הולכי רגל, משאיות, מכוניות, אופניים, ריקשות ואופנועים שעל חלקם ישובה משפחה שלמה וחלקם סוחבים מטען סחורות שמשקלו גדול פי 300 מהם. אין לך מה לחכות שמישהו ייתן לך זכות קדימה, אז אתה פשוט מכבה את תחושת הסכנה, זועק זעקת קרב פנימית, עוצם את העיניים וזורק את עצמך פנימה, חותך איכשהו בין סבך סכנות החיים ומגיע לצד השני, רק כדי לגלות שאוטובוס ומשאית ערכו התערבות מי יצליח להניח ראשון את הגלגל הקדמי הימני על הראש שלך.

והכול מתנהל תוך כדי קקפוניה של צפירות, צפצופים, סימני ידיים, הנהוני ראש ושאר איתותים מסתוריים - אבל גם במין שלווה סטואית ובלי שום דבר אישי. אין עצבים ואף אחד לא באמת מנסה להרוג אותך כמו בישראל.

ואפרופו ישראל: כל כמה זמן אני נכנס לאינטרנט כדי לשלוח ד"שים ותמונות למשפחה. אם בארץ נראה קצב ההתרחשויות מהיר עד מסחרר, אם כי ממכר, הרי מבחוץ הוא נראה (כמו תמיד כשנוסעים) כמו מחלה. אני מכבה את הסלולרי וזורק אותו לירכתי התיק, שלא להידבק, וחוזר לעלות על האופניים עם ילד אחד מאחור - לפחות כאן אני זה שאוחז בכידון ושולט ולו בשבריר ממה שמתרחש. היום נרכוב כארבעה קילומטרים לחוף אן באנג ונטבול באוקיינוס השקט, שהוא הכול חוץ משקט. איזה כיף זה יהיה.

ג.

אבל לא הכול כיף בחיים, אתם יודעים, אפילו לא כשאתה בחופשה. יש גם רגעי שפל. ברשותכם, אחלוק אחד מהם.

זה היה שלשום, או לילה לפני. כולם נרדמו, מותשים מיום שלם של הנאות, ואני חשתי-אצתי העירה, לבדוק את חיי הלילה של הוי אן. מדריכי התיירים, המודפסים והמקוונים, המליצו פה אחד על ה-Dive Bar במרכז העיירה. השעה הייתה בערך 23:00 כשהחניתי את האופניים ונכנסתי למקום, שנראה בדיוק כמו מאות ברים בעיירות תיירות אחרות בעולם. להקת קאברים ניגנה בכישרון בינוני סטנדרטים של רוקנרול. התיישבתי על הבר והזמנתי בירה טייגר מהחבית. המחיר היה מופקע, בדיוק כמו במאות ברים בעיירות תיירות אחרות בעולם.

המקום היה מפוצץ. דילרים וייטנאמיים הסתובבו עם מכלי גז צחוק והציעו לכל דורש (לא לקחתי). לגמתי והסתכלתי מסביב. לא דיברתי עם אף אחד ואף אחד לא דיבר איתי. זה לא הפריע לי בכלל, להפך. גם ככה אני כמעט לא מדבר עם אף אחד, למעט המשפחה, כשאני בחופשה. המילים היחידות שאני מוציא מהפה, פחות או יותר, הן: עוד אחת בבקשה. תודה. כמה זה? יותר מדי. אני אזמין כך וכך. כן, תאומים. שמונה וחצי. מישראל.

חבורות של צעירים, רובם אמריקאים, בריטים, צרפתים וגרמנים, שתו שוטים וצעקו בקולי-קולות, מבצעים ניסיונות חיזור מגושמים למראה ומוצלחים רק בחלקם. רבים מהם היו צבועים באדום-סרטן-שלוק, תוצאה של צלייה ממושכת בחוף, ולבושים חולצות טריקו עם כרזות של הבירות המקומיות.

פיהקתי כמו אחד שהיה צריך לבדר ילדים במשך יום שלם ופתאום הרגשתי כל-כך זקן ודהוי. ההרגשה הזו נחתה עליי כמו מפולת סלעים. ממש יכולתי לראות את עצמי מבחוץ. נזכרתי שבתחילת הטיול, רק לפני עשרה ימים, לקחנו סיור אוכל רחוב בהאנוי (די מומלץ, באמת) ובאחת מהתחנות - מבשלה מקומית - ישבנו ליד חבורת צעירים. המדריכה התעקשה ללמד אותנו איך אומרים לחיים בווייטנאמית, וגלית אמרה לי, זוכר איך כשהיינו צעירים היינו מסתכלים בבוז על המבוגרים האלה ששותים עם המדריכה הצעירה שמלמדת אותם לומר לחיים בשפה המקומית? אז עכשיו זה אנחנו. חייכנו זה לזה בסלחנות עצמית.

אבל בלילה, ב-Dive Bar, כשאני לבד בלי גלית לצחוק איתה על זה, הכול הרגיש הרבה פחות חינני. הזמנתי עוד טייגר, שלפתי את הטלפון הסלולרי ונאחזתי בו כבגלגל הצלה. הסוללה נגמרה מזמן, אבל עשיתי כאילו מישהו, אי-שם, מתעניין בקיומי המיותר. כמעט התחלתי לבכות. אומרים שהגיל האמיתי הוא בראש. אבל אתם יודעים מי אומר את זה, נכון? זקנים שמשקרים לעצמם. סיימתי את הבירה ורכבתי לאט הביתה דרך השוק שעל גדת הנהר. חולדות בגודל מיני-קופר הילכו בנחת, מעכלות את ארוחת הערב. חציתי את הגשר, הגעתי למלון, לקחתי את התרופות שלי והתכרבלתי לצד האישה שאני אוהב.

מזל שלא הייתה לי צרבת. כי אם הייתה לי, נשבע לכם שהייתי מתאבד.

ד.

הו, נקודות השפל! שנואות אתן וקשות כספחת, אבל בלעדיכן לא היו נקודות שיא. אז כמו שאני תמיד אומר: תעמיסו, יש הרבה מקום. מה גם שלמחרת זכיתי בתיקון. היה זה, לחיי הסמליות, בבר קטן ששמו New Life ליד הגשר. נכנסתי לשם במקרה כי הילדה הייתה צריכה פיפי, אבל באותו רגע ממש הרגשתי בבית. מאוחר יותר חזרתי לשם לבדי. המקום היה ריק, מקדש קטן לבודהא עמד ליד שולחן הביליארד והברמן ניגן בוב דילן וג'וני קאש. הזמנתי טייגר וראיתי כדורגל מהליגה הקוריאנית. לאט-לאט התמלא המקום באנשים שלא היו יכולים להרגיש בבית ב-Dive Bar, אף אחד לא דיבר איתי ואני לא דיברתי עם אף אחד. זה היה נהדר.

יש שיר ישן של מרווין גיי שזכה לפרסום בביצוע של פול יאנג: "איפה שאני מניח את כובעי, שם ביתי". אבל אני, אין לי כובע. עבורי המקום שבו אני מניח את כוס הבירה שלי, שם ביתי. מחר אנחנו עוזבים את הוי אן, נספיק עוד מקום אחד או שניים לפני הטיסה הביתה. אבל עושה לי טוב לדעת שבהוי אן יש לי בית, ולא סתם בית: New Life. חיים חדשים.