"אני עדיין בשיאו של מרד הנעורים"

עוד לא בת 27 ועם "יוליה" ברזומה, אביגיל הררי מועמדת לפרס שחקנית השנה בתיאטרון, מככבת בהצגה חדשה בבאר שבע, וחולמת על ברודווי. ראיון

כשאביגיל הררי הייתה בת שש, הוריה רשמו אותה להתעמלות קרקע ומכשירים במכבי בני דן בתל אביב. מה שהתחיל כעוד חוג של אחר הצהריים, הפך מהר למסגרת תחרותית שדרשה משטר אימונים אינטנסיבי, משמעת עצמית ואמביציה להצטיין, שדחפה אותה קדימה. בגיל 13 כשהחליטה לשנות כיוון למשחק ויצאה לדרך, אותם כלים שקיבלה על המזרן ועל הקורה, שימשו אותה להגיע לתפקידים מרשימים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. הררי, שסיימה את לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין רק לפני שנתיים, מועמדת לפרס שחקנית השנה בטקס פרסי התיאטרון הקרוב על תפקיד יוליה בגרסת תיאטרון באר שבע למחזה השייקספירי. היא השתתפה בסרטים "למראית עין" ו"מנפאואר", בסדרות הבאזז לבני הנוער "מתים לרגע" ו"האי", בהצגות דוגמת "המחברת הגדולה" ו"בית ברנרדה אלבה", ובימים אלה היא עולה בתפקיד מרכזי בקלאסיקה נוספת, גם כן בתיאטרון באר שבע - ההצגה "חתונת הדמים" מאת לורקה ובבימויו של כפיר אזולאי.

"אמביציה היא משהו שאני מאוד מודעת אליו", היא אומרת כשאנחנו יושבות בקפה היפסטרי בשוק לוינסקי לא רחוק מביתה. "לפעמים היא מציפה אותך, ואז התחושה היא שהדברים חייבים להתממש כאן ועכשיו. כבת לרקדנית לשעבר, עם משמעת גוף ואורח חיים מוקפד ומסודר, אין דבר כזה מה שהרגש אומר, אלא צריך לעשות אחת, שתיים ושלוש כדי לנצח וחייבים תעוזה. אסור לפחד ליפול מהמזרן ומהקורה. אם תפחד ליפול ולהיכשל, לא תצליח".

ומה קורה כשנכשלים?

"קמים מיד. אימא הייתה אומרת שהמנצח האמיתי בג'ודו הוא זה שקם הכי מהר, ולא זה שלא נופל".

במשחק צריך משמעת, אבל גם לדעת להשתחרר.

"ולכן השארתי את החינוך הסובייטי מאחור בשלב מוקדם מאוד, למרות שגם בתיאטרון יש טכניקות ויש עבודת שולחן של ללקט אפיונים של הדמות מתוך הטקסט, של קריאה ותחקיר, ויש שעות טיסה שצריך לצבור על הבמה וצריך ליפול כדי לקום שוב. אבל יכולת התמרון שלי בתוך זה, לעומת ההתעמלות, היא הרבה יותר גדולה. אני יכולה לתת לעצמי את החופש להיות מי שאני רוצה להיות ולא להיכנע לתכתיבים, כי אם אתייחס אל זה בנוקשות, לא אצליח להשתחרר".

משמעת המתעמלת שבך עדיין משרתת אותך?

"תלוי איך את מתייחסת למשמעת. אני חייבת להיות מרוכזת, לעשות חימום טוב לפני, להיות מפוקסת על הדמות, אבל מה שהכי חשוב זה לא לפחד מהטייטלים ומהשמות הגדולים".

לא חששת להיכנס לתפקידים קלאסיים כאלה?

"לא. צריך לפרק את זה ולראות את התוכן. מי זו יוליה, מי זו הילדה הזו, איך אני הייתי כילדה, לפרק את האידיאה, ואז היא מפסיקה להיות מאיימת. כמו לפני תרגיל על הקרקע או על המקבילים. אם אפחד, לא אצליח לבצע את התפקיד באופן אותנטי, אמיתי, מדויק. למזלי, היו לי פרטנרים שכמוני, רצו להביא חידוש לתוך הקלאסיקות הגדולות האלה ולהפוך אותן למשהו ארצי. הבמאים עירד רובינשטיין ורפי ניב היו עם מספיק חזון ואומץ, שהביאו אותי לתוצאה טובה".

אם התוצאה הייתה טובה פחות, הקריירה שלך הייתה חוטפת מכה קשה. לא חסרות דוגמאות.

"זה לא עבר לי בכלל בראש ולא בגלל עודף ביטחון עצמי, כי אין לי כזה".

אין לך ביטחון עצמי?

"אני לא סגורה על עצמי לגמרי. זה קשור, כמובן, בקילומטרז' שלי במקצוע. בגיל 14 שיחקתי בסרט 'עד ראייה' עם איתי טיראן, והוא היה צנוע ומחפש. בגיל 13 שיחקתי עם שירי גולן, שגם אליה אני נושאת עיניים, וזה היה בית ספר חשוב בשבילי. אני חושבת שעם הגיל מגיעה הרכות, האופן החומל שבו אתה ניגש אל עצמך, הסלחנות".

ואצלך?

"זה עוד לא שם. אני עדיין קיצונית וסוערת, בשיאו של מרד הנעורים, ואני מודעת לפונקציה של הגיל בתוך כל זה. הכיוון שלי היה לעשות דמויות מורכבות ועמוקות, שאוכל לבחון דרכן את ההשתקפות שלי ולתת דרכן את האמת הפוליטית והחברתית שאני מאמינה בה. התיאטרון שריגש אותי תמיד היה ברכט וחנוך לוין. כששיחקתי בקאמרי כילדה, כשהייתי יורדת מהבמה, הייתי רצה אל מאחורי הקלעים של ההפקות האלה כדי להציץ לבמה".

את מזגזגת בין הטלוויזיה, הקולנוע והתיאטרון.

"לא ממש. לא עשיתי הרבה טלוויזיה, ועם חלק מההחלטות שקשורות אליה, אני לא לגמרי שלמה. כרגע התיאטרון הוא זה שבוער בי. אני מקבלת המון אהבה ופרגון, גם מהקהל וגם מההנהלה שנותנת לי תפקידים מדהימים, שאני יכולה ללכת אחריהם בטוטאליות. כשיגיע היום שארצה קולנוע וטלוויזיה, אני מניחה שאהיה שם. מאז שאני זוכרת את עצמי, תיאטרון הייתה הפלטפורמה שהכי משכה אותי".

למה בחרת ללכת לתיאטרון באר שבע ולא לאחד התיאטראות הגדולים בתל אביב?

"אני לא אשקר ואומר שהחיבור לפריפריה הוביל אותי. רפי ניב (המנהל האמנותי של התיאטרון), שהיה מורה שלי, פנה אליי עם תפקידים ועם הצעות עבודה עתידיות שלא יכולתי לסרב להם, מה שלא קיבלתי מתיאטראות אחרים. בקאמרי שיחקתי בתור ילדה וכן, רציתי להיות במרכז, עם תנאים סוציאליים, אבל הבנתי שהכוח שלי נבחן במבחן המציאות כשאתה בא במגע עם אנשים שאינם צרכני התיאטרון הטיפוסיים מתל אביב".

נשמע שהחיבור מוצלח לך.

"אני מאמינה שכל דבר מכוונן איכשהו. ההליכה לבאר שבע קירבה אותי לשורשים שלנו, כמשפחה. ההורים שלי רצו לגדל אותנו בערד ובמקום, הסתפקו ברמת גן. אני בעטתי בזה כל השנים, ברחתי בכל הזדמנות לתל אביב והלכתי ללמוד בתלמה ילין הבוהמייני".

כמה זמן תישארי בתיאטרון באר שבע?

לא יודעת. טוב לי שם. לא בא לי לתחום את זה בזמן. החלומות שלי יותר גדולים מלשחק במרכז הארץ. החלום שלי הוא ברודווי, אבל זה כבר מחוץ למים הטריטוריאליים".

את שולטת באנגלית.

"לא כשפת אם - מהטלוויזיה, כשהייתי מתאמנת מול 'חלף עם הרוח'. אני מאמינה שעם משמעת ואמביציה זה אפשרי".

מתי הטיסה לניו יורק?

"חשבתי לעשות את זה בשנים הקרובות, אבל זה לא מתאפשר מבחינה כלכלית, כי אני צריכה הון מסוים כדי להתקיים וללמוד בהתחלה. אני רוצה לקחת קורסים בבימוי, בשייקספיר".

ברור לך שזה יקטע את מה שעשית פה.

"זה חלום שאני לא נלחצת לממש אותו כרגע. רונית אלקבץ ז"ל, שלא הכרתי, התחילה את הקריירה שלה מאוחר ונסעה לצרפת בלי לדעת מילה. לכן, זה פחות פקטור של גיל ויותר של מכווננות וחוסר פחד - או נכון יותר, יכולת להתגבר על החששות".

עכשיו את מגלמת את התפקיד הראשי בהצגה "חתונת הדמים". ספרי עליה.

"זה סיפור על אהבה ועל יצר החיים, על ההתנגשות בין הדור הצעיר למבוגר, על חברה פטריארכלית שלא מסוגלת להכיל את רצונה של בחורה צעירה לממש את חייה והמאבק שלה, האישה הקטנה, מול הכנסייה".

מה הפרויקט הבא?

"'עפיפונים של רומן גארי'".

עוד תפקיד כבד.

"כן, זו לא קומדיה".

אה רוצה להופיע בקומדיה?

"מאוד. כבר לא נשארו לי מים בגוף מרוב דמעות שאני שופכת על הבמה".