עוז זהבי: "הייתי ילד לא מקובל. חריג. גבוה ועם משקל עודף"

פותח פה וסוגר חשבונות. פגשנו את עוז זהבי, כוכב "שיער" והשחקן הכי מסעיר בתעשייה

עוז זהבי / צילום: רונן פדידה
עוז זהבי / צילום: רונן פדידה

מי היה מאמין שהפער בין תפיסת העצמי של עוז זהבי, 33, לבין האופן שבו הוא נתפס בציבור, הוא כל כך גדול ומופרך. נהר זורם ביניהם. כשהוא מסתכל בראי הוא לא רואה את מה שמתבגרות חולמניות, אמהות תשושות נפש או גברים אכולי קנאה חושבים שהם רואים. קרוב לשנה שהוא מככב במחזמר המצליח 'שיער' של תיאטרון הקאמרי, שם הוא ממקסם את כל מה שמרכיב את מוצר הצריכה הנחשק שנקרא 'עוז זהבי'. שר, רוקד, מרגש, סוחף, ממגנט. אז מה רע לו, אתם שואלים? "אני נמצא עכשיו בתקופה שאני רוצה להחזיר לעצמי את הערך העצמי", הוא אומר. ואם הוא לא מרוצה, מה יגידו אזובי הקיר, מנהלי המשמרת ופקידות מס ההכנסה של העולם?

ילדות. "כשהייתי בכיתה ו' המורה לספורט זיהתה איכשהו שיש לי חוש דרמטי, וליהקה אותי להצגה. הייתי ילד לא מקובל, חריג. הייתי גבוה משאר הילדים ואובר-ווייט, ובנוסף לזה גם הייתי ילד עם מחשבה חופשית ויותר בוגרת, והיה לי קשה ללכת עם העדר. כל המרכיבים האלה ביחד הביאו לזה שהייתי מנודה.

"ואז, אחרי ששיחקתי את התפקיד הראשי של ילד מאוהב בילדה, ושרתי שירים על הבמה, קיבלתי המון תשומת לב. פתאום נהייתי חשוב, נהייתי שווה בעיני אחרים. זה היה החיבור הראשוני שלי למקצוע. זה נתן לי איזשהו ערך עצמי. הבנתי שזה הכיוון שלי, ששם אוהבים אותי".

להיות בפרונט. "אני בן זקונים, יש לי אחות ואח שגדולים ממני, בשמונה ובעשר שנים, וקיבלתי בבית המון תשומת לב, בעיקר מאבא שלי. יכול להיות שזה פיתח אצלי את המודעות למשמעות של זה, ומה זה מייצר אצלך. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי להציג, להיות בפרונט. תמיד אהבתי את הריגוש, את האקסטרים, למרות שגיבורי התרבות בבית שלנו היו אחרים. אבא שלי הוא חקרן ואוטודידקט, וכל הבית מלא ספרי מורשת של דדו ושמעון פרס וכל החלוצים".

הצלחה. "דווקא עכשיו, כשאני בשיא ההצלחה, אני לא מרגיש בשיא ההצלחה. משחק זה מקצוע מחורבן. יכולה להיות לך שנה נפלאה, שאתה מתעסק בתכנים טובים ועושה תפקידים טובים, ויש שנה שאתה צריך לעשות משהו רק כדי להתפרנס, וקשה לשמור על האידיאלים שלך כשעושים אותו. צריך להיות מאוד אמיץ כדי לדעת להגיד 'לא'. אני אומר הרבה יותר 'לא' מ'כן'. אני לא רוצה לחזור אחורה לתפקידים שעשיתי באזור הנחות (נאמר כך במקור, ח"ב) שלי. למחזר את אותה דמות, למשל. כי אז אתה נהיה עוד אחד משורה של שחקנים, ואתה בעצם מוותר על החלומות הגדולים שלך, מה שהוביל אותך למקצוע מלכתחילה, כמו תפקידי עומק בקולנוע".

מראה חיצוני. "לצערי, עדיין מצמידים לי את הטייטל 'חתיך' למרות שאני לא חלק מהמשחק הזה, ואני גם לא משתדל להתקיים בטייפ-קאסט הזה. אנחנו מקדשים את אידיאל היופי, וזה מראה כמה המוסר שלנו כפול. אתה מזוהה על ידי התקשורת כטייפ-קאסט מסוים, אתה מנוהל על ידה, והיא מתדלקת את התדמית הזאת שהיא שמה עליך. אני רוצה שיעריכו אותי בגלל מה שאני יודע לעשות. משחק זה מקצוע קשה, כי את מה שאתה עושה צריך לשווק, והדרך למכור אותך היא בלי כבוד לעבודה שלך. מה עושים? פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר. כמו בסדרה 'ג'וני ואבירי הגליל', שמה שקידמו בה היה סקס, סקס וסקס, ואז הסדרה צריכה להוכיח שהיא מקיימת את ההבטחה".

פרסום. "זה דרש הסתגלות. שנים הייתי חרד שהחיים של המשפחה ישתנו בגלל זה. יכול להיות שיש לי מחויבות להצליח גם בשבילם. אני כבר אדיש לכותרות בעיתון, זה לא מדגדג לי, אבל אבא שלי יכול לקרוא משהו בעיתון, וזה מאוד יפריע לו.

"עשיתי הפרדה גדולה בין החיים האמתיים לבין התדמית שיש לי בתקשורת. הבנתי שזה פייק ושקר, אין טעם להתייחס לזה. זה פתטי בעיניי לשכור יחסי ציבור, רק כדי שיראו שאני גם עמוק. אני לא משקיע בזה אנרגיה".

להיות דיווה. בשנים האחרונות ספג זהבי לא מעט תלונות על כך שהפך לדיווה זועמת. אחרי שנחשב למטאור אהוד התקשורת, פתאום טענו שהפך לבלתי נסבל מאחורי הקלעים, שהוא מפונק ומתנהל באופן תמוה מול אנשי הפקה ועיתונאים. "המקצוע הזה בארץ הוא טריקי. בן אדם עם חלומות גדולים, הרבה פעמים מורידים אותו לקרקע: 'תירגע, אל תחלום כל כך גבוה'.

"קחי, למשל, את כל העניין של תנאים. כשאתה דורש תנאים זה הופך אותך לטראבל מייקר. אני אחד כזה שיש לו ערך עצמי, ואני לא מוכן לכל דבר. אני לא רוצה להתראיין על הסט, כי אני רוצה להיות מרוכז בתפקיד, ואז מביאים עיתונאי ואומרים לי 'תזרום, יאללה, מה אכפת לך'. כשנוח אתה הכוכב, וכשלא נוח אומרים לך שאתה אפס. יש הרבה דברים שצריך להתמודד איתם מעבר למשחק, ואני שונא את זה. שונא לשחק את המשחק, ולעשות כי צריך. אני בז לזה".

מיתוג. "כשאתה שחקן מבצע, אתה לא אחראי למיתוג ולאריזה. אני בעד הפרדת רשויות כזו, אבל העובדה היא שבאופן הזה הצלחה נוספת וסדרה חדשה שיוצאת מייצרת לי בעל כורחי את אותו טייפ-קאסט. השוק פה קטן, והמלהקים לא יוצאים מהקופסה. כל פעם מחדש מציעים לי תפקידים של סטרייט גברי, כריזמטי.

"אני לא מתחבר לקונספט של להיות בכל מקום, וכל מה שמתלווה לפרסום. אני אולד סקול. בגלל זה הקונטרסט הוא כזה גדול. אז אני לא מרגיש שאני במקום שאני רוצה להיות בו מבחינת הקריירה, למרות שעבור מי שמתבונן מבחוץ זה נראה ככה".

כסף. "זו ברכה וקללה, כי כשאתה בנוחות כלכלית, היצירה שלך עלולה לסבול מסטגנציה. תחושת הסיפוק הכי גדולה שלי מגיעה מהמקומות הפחות צפויים, כמו למשל במחזמר שעשיתי בהתנדבות בבת ים, שנקרא 'משיח', עם שחקנים צעירים. עבדנו במשך חודשיים, ועלינו עם שלוש הצגות. זה היה סקסי וכיף, כולם היו שחקנים רעבים. פשוט תענוג. במיינסטרים לפעמים אתה שוכח למה אתה עושה את הדבר הזה, הקריירה הזאת, ושם, זה נתן לי סיבה לקום בבוקר".

אני. "אדם רגוע שאוהב לא לעשות כלום, להיות בים עם הכלב. אני לא צריך לגעת בפסגות כדי להיות מאושר".

(חגית ברונסקי)