ניכוי שליש: ירידה משמעותית בהחלטות לשחרור מוקדם

לקראת הדיון בעניין משה קצב, "גלובס" מציג את השיקולים לשחרור מוקדם: כמה אסירים כלואים בישראל, כמה עולה אחזקתם, מה שוקלת ועדת השחרורים, והאם כל זה רלוונטי לקצב

משה קצב / צלם: אוריה תדמור
משה קצב / צלם: אוריה תדמור

בעוד יומיים תדון ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר בשנית בבקשתו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, להשתחרר מהכלא בשחרור מוקדם (שחרור על-תנאי), לאחר שריצה שני שליש מתקופת המאסר של 7 שנים שנגזרה עליו, והדיון הציבורי בנושא הולך ומתעצם.

"גלובס" בדק את תמונת המצב המשפטית והכללית בסוגיית ניכוי שליש מתקופת מאסרם של עבריינים, את השיקולים העומדים בבסיס החלטות ועדת השחרורים ואת המשמעויות של השחרור המוקדם. אחד הנתונים המעניינים נוגע לתועלת הכלכלית הנגרמת מהשחרור המוקדם מהכלא.

לפי נתוני שירות בתי הסוהר (שב"ס), נכון ל-2015 היו כלואים בישראל 12,232 אסירים פליליים שיכולים להגיש בקשה לשחרור מוקדם אחרי שריצו שני שליש מתקופת מאסרם; וכן 5,796 אסירים ביטחוניים ו-2,217 מסתננים (ראו גרף). 

כמות האסירים בישראל
 כמות האסירים בישראל

על-פי הדוח השנתי של הרשות לשיקום האסיר לשנת 2015, עלות אחזקת אסיר בבית סוהר בארץ גבוהה ביותר מפי 4 מעלות אחזקת אסיר בשיקום בקהילה במהלך תקופת השחרור על-תנאי. בעוד שעלות אחזקת אסיר בכלא ישראלי היא כ-120 אלף שקל בשנה בממוצע, עלות אחזקתו כאסיר על-תנאי ברישיון מחוץ לכלא היא כ-28 אלף שקל בשנה בלבד. המשמעות הכלכלית של השחרור המוקדם ממאסר היא אם כן, גדולה מאוד מבחינת המדינה.

ועדה בראשות שופטת בית המשפט העליון לשעבר, דליה דורנר, שקמה כדי לבחון את מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, פרסמה בנובמבר 2015 דוח שבו קראה להקל באופן שיטתי בענישה, להפחית במאסרים ממושכים ולבחון חלופות למאסר בדמות עבודות שירות בקהילה.

לפי הדוח, חוק שחרור על-תנאי ממאסר מסדיר את אופן פעולת ועדת השחרורים ואת שחרורם של אסירים פליליים בטרם סיימו לרצות את מלוא עונשם. הוועדה היא גוף סטטוטורי מעין שיפוטי ובלתי תלוי שאינו כפוף לרשות שלטונית. הוועדה מתכנסת באופן קבוע בכ-6 בתי סוהר ברחבי הארץ, בהרכבים משתנים.

ועדת השחרורים מוסמכת לשחרר על-תנאי אסיר שדינו נגזר לעונש העולה על 6 חודשים, שריצה שני שליש מתקופת המאסר, אם שחרורו לא יסכן את שלום הציבור ובתנאי שהוא ראוי לשחרור. אסיר שנגזרו עליו שלושה עד שישה חודשי מאסר, מוסמך נציב שירות בתי הסוהר להורות על שחרורו המוקדם באותם תנאים.

ועדת השחרורים מורכבת מ-4 חברים: שופט שמשמש כיו"ר הוועדה, הממונה בהסכמת נשיא בית המשפט העליון; שני חברים בעלי 5 שנות ניסיון בתחומי החינוך, קרימינולוגיה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה או פסיכיאטריה; וקצין שב"ס בדרגת רב-כלאי לפחות, המשתתף בדיוני הוועדה, אך אין לו זכות הצבעה. מינוי החברים נעשה על-ידי שר המשפטים לשנתיים, שניתנות להארכה.

 

שיקול-דעת נרחב

בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי נקבע כי כדי להחליט אם האסיר ראוי לשחרור מוקדם, על הוועדה לשקול את הסיכון הצפוי לשלום הציבור, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה; את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא.

לוועדה מוענק שיקול-דעת רחב. בין היתר, על הוועדה להתחשב במאפייני העבירה שביצע האסיר, נסיבותיה, התנהגותו בתקופת המאסר, חוות-דעת מאת שירות בתי הסוהר, הרשות לשיקום האסיר, שירות המבחן, משטרת ישראל או גורמי הביטחון. סעיף 10(א) לחוק מסמיך את הוועדה לשקול גם את הפגיעה הצפויה באמון הציבור, במערכת המשפט ובהרתעת הרבים.

ועדת דורנר מצאה כי בעשורים האחרונים קיימת ירידה חדה בשיעור ההחלטות לשחרור מוקדם בישראל. בשנת 1990 שוחררו שחרור מוקדם 2402 אסירים, שהם 63.2% מהאסירים שהדיון בעניינם הסתיים באותה שנה בוועדות שחרורים. לעומת זאת, מנתונים לגבי השנים 2010 עד 2012 שאספה מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים עלה כי שיעור ההחלטות לשחרר הוא 33% מתוך ההחלטות המהותיות בבקשות לשחרור מוקדם.

ועדת דורנר - שישבה על המדוכה במשך כ-4 שנים, וחברים בה גם משפטנים מובילים כמו פרופ' מרדכי קרמניצר, פרופ' אורן גזל-אייל, המשנה ליועמ"ש רז נזרי ונציבת שירות בתי הסוהר רב-גונדר עפרה קלינגר - המליצה למדינה לנקוט מדיניות המצמצמת את השימוש במאסרים, במקרים שבהם המאסר אינו הכרחי להגבלת יכולת של עבריינים שהמסוכנות שלהם לחברה גבוהה.

"הוועדה סבורה כי הכלי המרכזי להתאמת משך המאסר לסיכון הנשקף מהעבריין טמון בהפעלה נכונה של ועדות השחרורים והענקת סמכויות מתאימות לוועדות אלה, תוך שיפור עבודתם של הגורמים המסייעים לעבודת הוועדות ולשיקום האסירים", נכתב בדוח.

"חוסר רציונליות של המדינה"

ד"ר יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי, מביע עמדה דומה. בשיחה עם "גלובס" אמר ספיר כי "מדיניות של כליאה המונית היא בלתי רציונלית - היא לא מפחיתה עבריינות והיא עולה למשלם המסים הון עתק".

לדברי ספיר, "דוגמה לחוסר הרציונליות של המדיניות בארץ ניתן למצוא בשימוש ההולך ופוחת בכלי המצוין של שחרור מוקדם ממאסר. הנתונים מלמדים כי רק כרבע מהאסירים משתחררים בשחרור מוקדם, וכי רבים לא משוחררים, למרות שהרשות לשיקום האסיר מציעה בעניינם תוכנית שיקום מסודרת הכוללת מקום עבודה מסודר, מקום מגורים ופיקוח.

"כך, במקום לשלב את האסיר באופן הדרגתי בחברה, באופן שניתן לעקוב אחר השתלבותו ואף להחזירו לכלא אם הפר את תוכנית השיקום, רוב האסירים משתחררים לאחר שריצו את מלוא העונש, מבלי שיש סמכות לחייב אותם בשיקום כלשהו. בנסיבות אלה, אין להתפלא על כך ששיעור החזרה לעבריינות ולכלא הוא גבוה".

"תופס עצמו כקורבן, מתנהל בצורה כוחנית, עסוק בעצמו"

ב-7 בדצמבר 2011 ננעלו שערי הברזל הכבדים של כלא מעשיהו מאחורי נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שהחל לרצות עונש של 7 שנות מאסר בשל הרשעתו בשני מעשי אונס ובעבירות נוספות. ב-6 באפריל 2016, 4 שנים ו-120 יום אחרי שהחל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו, דחתה ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר בכלא מעשיהו את בקשתו של קצב לשחרור מוקדם ולניכוי שליש מתקופת מאסרו.

בראש ועדת השחרורים שדחתה את בקשתו של קצב ישב השופט בדימוס משה מיכליס, שכיהן בבתי משפט השלום והמחוזי בבאר-שבע. שתי חברות הוועדה הנוספות הן הקרימינולוגית חנה גורדון והפסיכותרפיסטית חניתה לאופר-פישר, שהיא עובדת סוציאלית במקצועה.

"בפנינו אסיר המכחיש את העבירות שביצע, שממשיך וטוען לחפותו למרות פסקי הדין בעניינו וממשיך להיות עסוק בהוכחת חפותו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו בפנינו, כאילו ולא היה כלל הליך משפטי, והוא ממשיך אותו גם היום. מדובר במי שלא עבר כל טיפול סביב העבירות שביצע, למעט אותן מסגרות חינוכיות", העבירו חברי הוועדה ביקורת על התנהגות קצב.

לדבריהם, "בהופעתו של קצב בפני הוועדה ומתוך דבריו התרשמה הוועדה כי האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה לא הביע האסיר חרטה ו/או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה...".

הוועדה כתב כי "זכותו של אסיר לדבוק בחפותו ולהמשיך להאמין שהינו חף מפשע. אולם, מצב זה מונע מהאסיר שבפנינו, כל אפשרות להתחלה של הפנמה ומכאן התחלה של טיפול".

הוועדה ציינה בהחלטתה כי בתי המשפט קבעו מפורשות כי העבירות שבהן הורשע קצב הן חמורות וציינו את חומרת הפגיעה בקורבנות והפגיעה בנפשן. "נפגעות העבירה הביעו עמדתן לשלילה בפני הוועדה, גורמי הטיפול הביעו את עמדתן בחוות-הדעת השונות, לדעת חברי הוועדה לא יהיה בכוחה של תוכנית השיקום הפרטית (שהציע קצב. ח"מ) למנוע המשך התנהלות לקויה, עיסוק אובססיבי בחפותו ואולי גם המשך פגיעה בנפגעות העבירה, ולא יהא בה למנוע את אותו סיכון שנקבע בחוות-הדעת כלפי נשים".

בערעור של קצב, שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז, הוא טען בין היתר כי "החלטה לדחות בקשה של אסיר לשחרור מוקדם בשל הכחשתו פוגעת בזכות יסוד של האסיר לדבוק בחפותו (אף אם הורשע בבית המשפט) ומפלה את האסיר לרעה ביחס לאסירים אחרים שהכחישו את ביצוע העבירה ושוחררו על-תנאי".

קצב טען כי "לבד מן העובדה שמדובר בדרישה שאיננה מעוגנת בחוק, דרישה שכזו עלולה לגרום לאסירים שניהלו משפט הוכחות וערערו על הרשעתם לבית המשפט העליון, להודות בביצוע עבירה כדי להשיג רווח משני כדוגמת חופשה או שחרור מוקדם".

ב-5 ביולי הורה בית המשפט המחוזי מרכז לוועדת השחרורים לדון שוב בקיצור מאסרו של קצב. זאת, בשל חוות-דעת חדשה שהציגה הרשות לשיקום האסיר, ולפיה קצב יוכל לעבור תהליך שיקום גם מחוץ לכותלי בית הכלא - זאת בניגוד לחוות-דעתה הקודמת.

חוות-הדעת החדשה מגבירה את סיכוייו של קצב להשתחרר מהכלא בקרוב, בתום שני שלישים מתקופת מאסרו.