מה שקורה בטורקיה, שיישאר בטורקיה

טורקיה של ארדואן היא נכס אסטרטגי עבור ישראל. אנחנו זקוקים לטורקיה יציבה

ארדואן דגל ישראל / צילומים: רויטרס, אריאל ירוזולימסקי
ארדואן דגל ישראל / צילומים: רויטרס, אריאל ירוזולימסקי

שלושה ימים לאחר ניסיון ההפיכה הכושל בטורקיה, ברור כבר עכשיו כי הנשיא רג'פ-טאיפ ארדואן הוא המנצח הגדול. לא רק שהפגין מנהיגות ואומץ ודיכא במהירות וביעילות את ניסיון ההפיכה, הוא אף השכיל לנצל את האירועים ולחסל במהירות מוקדי כוח, בעיקר במערכות הביטחון והמשפט, שאותם ראה עוד קודם כאיום על שלטונו. ההפיכה הכושלת השיגה מטרה הפוכה: היא הפכה את ארדואן לשליט כמעט כל-יכול; והקנתה לו את הצידוק והתמיכה הציבורית לסלק בכוח את מתנגדיו, בלי להזדקק לתמרונים חוקתיים ומשפטיים.

קיראו עוד ב"גלובס"


מעניין להשוות בין ארדואן לראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו, אם כי ברור שארדואן הוא דוגמה קיצונית יותר של נתניהו. שניהם מקדמים אג'נדה שמרנית, הכורכת יחדיו לאומנות וצידוקים דתיים. שניהם נהנים מתמיכה לאומית רחבה, בעיקר של ציבורים שחשו שבמשך שנים נדחקו לשוליים. שניהם רבי-אמנים בהנעת ציבור תומכיהם באמצעות חידוד שסעים דתיים, לאומיים ועדתיים. שניהם ניסו ליישם מדיניות-חוץ שעיקרה פסיביות: מול דאע"ש - ארדואן התמהמה בהחלטה לאסור מלחמה על הארגון, עד שמטענים החלו מתפוצצים בערים; ומול הפלסטינים - נתניהו התמקד באי-עשייה, עד שנתקל בגל פיגועי היחידים.

נדמה שלשני המנהיגים אין פתרון לסיטואציות שניתן היה להתמודד איתן מבעוד מועד. זאת ועוד, שניהם נתקלו בהתנגדות למדיניותם מתוך הדרג הצבאי, ושניהם ניסו "לשבור" התנגדות זו על-ידי הכפשות, פיטורים,ובמקרה של ארדואן גם על ידי מעצרים. זה שנים ששניהם אוסרים מלחמה על מה שהם תופסים אופוזיציה מבית: מנגנוני הביטחון, התקשורת והמערכת המשפטית.

ועוד דמיון: שניהם צלחו מחאה חברתית עממית שהובילו צעירים - האחת בפארק גזי באיסטנבול והאחרת בשדרות רוטשילד בתל אביב. שניהם נחרדו מעוצמתם של אמצעי המדיה החדשים, אך הפכו במהרה למומחים בניצולם לצורכיהם הפוליטיים: ארדואן במתקפת הסמסמים ובנאום הפייס-טיים בליל ההפיכה ונתניהו עם פוסטים מסיתים בפייסבוק ("הערבים נוהרים לקלפיות").

ישראלים רבים התעוררו בשבת בבוקר עם תקווה שהנה עוד רגע ייעלם הצורר מאנקרה,אך כעבור שעות התאכזבו לגלות שהוא כאן כדי להישאר. ברור שזו הייתה לא יותר ממשאלת-לב ילדותית. נכון, ארדואן היה יריב מר לישראל. אידיאולוגית הוא נשען על האחים המוסלמים. את נאומו המפורסם בליל שבת הוא סיים בהנפת ארבע אצבעות יד ימינו - סימן הראבעה של האחים המוסלמים במצרים.

WOBI

עם זאת, נרצה או לא נרצה, טורקיה של ארדואן היא נכס אסטרטגי עבור ישראל. במיוחד לאחר הסכם הפיוס בין המדינות, העתיד להיות מאושרר השבוע בפרלמנט הטורקי. ישראל זקוקה לטורקיה יציבה. היא אחד הגורמים המרכזיים במאבק מול דאע"ש, הן בפעילות נגד הארגון בסוריה ובעיראק והן כמדינת חיץ המנסה למנוע, או לפחות לעכב, מעבר של פעילים, אמצעי לחימה וסחורות מהמזרח התיכון לאירופה. טורקיה עשויה להפוך להיות שותף כלכלי אסטרטגי, במיוחד בתחום האנרגיה. בנוסף, היא יכולה להיות ערוץ הידברות עקיף עם חמאס. ואחרון, מול הכאוס באיחוד האירופי (משבר האירו, הטרור האסלאמי, משבר הפליטים, הברקזיט ועוד), כל ערעור נוסף של היציבות האזורית - רע למערב ורע לישראל.

מטרידה לא פחות היא הכמיהה של ישראלים רבים, בהשראת המתרחש בטורקיה, לסילוק בכוח של נתניהו. זאת, אף שמדובר בשולי השיח הציבורי ויותר במשאלת-לב סמויה מאשר בקריאה לעשות מעשה. סביר כי הרוב המכריע של הישראלים יחרדו מאפשרות של הפיכה צבאית. אך עצם העלאת המחשבה והתהודה שלה היא זכתה היא ביטוי מטריד נוסף להקצנת השיח הפוליטי חסר האחריות.

נכון, ספק אם היה כאן בעבר ראש ממשלה שפגע בצורה כה שיטתית ביסודות המשטר והחברה הישראליים. אך כמיהה (גם אם תיאורטית) לסילוקו בכוח של ראש ממשלה נבחר היא ילדותית, מבטאת תבוסתנות של אלה המתנגדים לו, ובעיקר מסוכנת. במיוחד כאשר היא מגיעה מהצד השמאלי של המפה, מאחר שהיא מבטאת השלמה עם האג'נדה הימנית-הלאומנית, הרואה ביסודות הדמוקרטיה מעין המלצה בלבד.

חשוב להזכיר לכל אלה החולמים בהקיץ על סילוק נתניהו באמצעים כוחניים, או אפילו לאלה המקווים כי הישועה תבוא מהאשמתו בפלילים: על עקרונות הדמוקרטיה של המשטר הישראלי להיות חזקים מכל דמות פוליטית כזו או אחרת. בסופו של דבר, נתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות, והוא נהנה עדיין מתמיכת מרבית הציבור בישראל. הדחתו באמצעים שאינם דמוקרטיים תהיה בראש ובראשונה כתם על הציבוריות הישראלית כולה. את המתרחש בטורקיה עלינו להשאיר לטורקים, ולקוות שהיציבות תחזור במהירות לאזור.