אגם רודברג: "אם לא הייתי שחקנית הייתי אשת עסקים"

אתם מכירים אותה ככוכבת תיאטרון וטלוויזיה, אבל מאחורי השחקנית אגם רודברג, שמנהלת קריירה זהירה עם קווים אדומים ברורים, מסתתרת יזמת ממולחת ■ ראיון ל"ליידי גלובס" עם אג'נדה כלכלית

אגם רודברג / צילום: רונן פדידה
אגם רודברג / צילום: רונן פדידה

אגם רודברג נועצת בי מבט כחול עמוק ומהנהנת. הנהון מקצועני. אני מכירה כמה כתבי חדשות שישבו מול ראשי ממשלה ולא הצליחו להנהן ככה. מספר דקות לפני כן, ממש אחרי שנפגשנו לראשונה, היא פרצה בסדרת שאלות, כאילו היא באה לראיין אותי, ולא להיפך. לרגע הרגשתי כמו אלוף העולם בשחמט גארי קספרוב מול מחשב העל 'כחול עמוק', כשהוא מבין שהמכונה של IBM פולשת לו לטריטוריה ועומדת לגנוב לו את התואר. במהלך הצרחה זריז הצלחתי להשיב לעצמי את המושכות, וביררתי מה פשר היפוך התפקידים הזה.

"אני מאוד סקרנית", היא אומרת. "אני נכנסת לחדר ואם מישהו יעניין אותי אני אגש אליו ואשאל כל מה שעולה בדעתי. לפעמים זה גובל בחוצפה. אני יכולה לשאול שאלות ואפילו לחרוג מהקודים המקובלים של מה מותר לשאול ומה לא. משהו בזה שאנשים עומדים מולי, נראה לי לא מקרי, ואני מנסה לברר מיהם ומהם. ובלי שום קשר, זה גם עוזר למקצוע שלי. כשאתה מתחיל לבנות דמות אתה שואל עליה שאלות: מה היא חולמת, מה מניע אותה, מה חשוב לה, מה מרגש אותה, איפה היא גרה. זה פשוט להיות רגיש לאנשים, אחרת אתה לא יכול להבין את הפסיכולוגיה שמאחורי כל דמות".

אגם רודברג, צילום: אביב חופי
 אגם רודברג, צילום: אביב חופי

 

אצל רודברג רב הנסתר על הגלוי. היא לא תלך לתוכנית ריאליטי, ולא משנה באיזו תוכנית מדובר. היא לא תיחשף מעל למינימום הנדרש, ותבטל השתתפות בסרט כי התפקיד כולל עירום לא הכרחי בעיניה. גם על החתונה המתקרבת עם בן זוגה בחמש השנים האחרונות, גל אמיתי, היא לא מוכנה לדבר. שומרת על אזור מפורז בינה לבין העולם החיצון, ועושה חשבון רק לקרובים אליה. התנהלותה כל כך נעימה וחיובית, שהיא מזכירה פיה. אבל לאט-לאט מסתבר שהיא פיה רב תחומית. למשל, פיית נדל"ן ופיית עסקים ופיה שהתבגרה מהר בתוך התעשייה שאליה נכנסה בגיל 13. היא אמנם התחילה כדוגמנית, אבל היום היא שחקנית עסוקה בתיאטרון בית ליסין ('שבטים', 'אילוף הסוררת') ובטלוויזיה ('מתים לרגע', 'פצועים בראש').

מתי הבנת שאת רוצה להיות שחקנית?

"היו כמה שלבים, אבל כבר לגן הייתי הולכת עם תחפושות. כל פעם הייתי בוחרת תחפושת ומאתגרת את אמא שלי: 'היום אני רוצה להיות נסיכה', 'היום אני רוצה להיות קאובוי'. וככה הייתי מעבירה את הילדות במושב. אמא שלי הייתה מאוד אמיצה. אז זה היה מאוד לא מקובל. זה כנראה היה ה'איד' שלי שעבד שם. השלב הבא היה בגיל עשר. ראיתי מודעה שמחפשים ילדים לפרסומות ובאתי איתה לאמא שלי. באותה תקופה היא הייתה בכאוס. אבא שלי נפטר, היא נשארה עם ארבעה ילדים קטנים, הייתה צריכה לנהל את הרפת, וגם לשמור על המשפחה, וכל זה בזמן שהיא מתאבלת, ובכל זאת היא הסכימה. אז התחלתי לנסוע לתל אביב".

הרבה מוטיבציה בשביל ילדה קטנה.

"היה בזה משהו מאוד הישרדותי. לכלכל את עצמך ולדרוש את העצמאות שלך כבר מגיל צעיר. הייתי נוסעת בארבעה אוטובוסים. מהמושב לצומת למטה, משם לעפולה, מעפולה לתל אביב ומשם בתוך העיר. הנסיעה עלתה 50 שקלים בכל פעם והייתי לוקחת איתי בדיוק את הסכום הזה, אז אם לא הייתי מביאה סנדוויץ', גם לא הייתי אוכלת באותו יום. זאת התנהלות מאוד מחושבת, והיא אופיינית לי".

את לא הסטריאוטיפ של השחקנית הרעבה ללחם.

"באופי שלי אני יזמית, אז אני עושה עוד דברים חוץ ממשחק. זה התחיל בגיל 20 כשקניתי נכס ומשם התגלגלתי, ואני משקיעה בנדל"ן כשאני מזהה הזדמנות טובה. אני אוהבת את זה. יש לי חברים שמשקיעים בשוק ההון. אני אוהבת להשקיע בדברים שאני יכולה לגעת בהם. קירות. אני יכולה להיכנס למקום ולדעת שזה מה שאני רוצה. השלב הראשון הוא תחושת בטן, אחר כך מגיעות ההתייעצויות עם אנשי מקצוע או חברים.

"יש לי גם סטודיו למשחק לבני נוער, שהקמנו גל ואני ביחד, וכיום יש לנו שניים, במרכז ובדרום. יש לנו 70 תלמידים ואני גם מלמדת שם. זה משהו שהתחיל דווקא בגלל גל, שהיה ילד ג'ינג'י, שובב ואולי גם קצת רע, והוא רצה לעשות תיקון. כשלמדנו אצל יורם לוינשטיין היינו צריכים כחלק מהלימודים לעשות שעות שבועיות למען הקהילה. לימדנו ילדים וגילינו שאנחנו אוהבים את זה. אז זה הסתדר מכל כיוון. גם מהרצון לתת וגם מתוך אג'נדה כלכלית. אני רוצה להתפתח ואני שמחה שאני יכולה לבחור מה לעשות ולא להיות חייבת לקחת עבודה רק כי אני רוצה לעבוד. אני חושבת שאם לא הייתי שחקנית, הייתי אשת עסקים".

אלה דברים שלא יודעים עלייך.

"קודם כל, אני חושבת שאפשר לעשות הכול, גם אם יש לך תדמית 'נקייה'. פשוט צריך לדעת איך ואיפה (צוחקת). הפסקתי לחשוב מה אנשים חושבים עליי. אני מנסה להיות אדם חברותי ונעים וללמוד מהשגיאות שאני עושה. אני עושה חשבון רק לחברים שלי, למשפחה שלי, לבן זוג שלי ולכלב שלי. השאר, מה הם תוהים לגביי וחושבים עליי זה לא מעניין אותי. זה משהו שהשתנה אצלי במהלך השנים והוא קשור להתבגרות. ואל תשכחי שההתבגרות שלי הייתה מול כל עם ישראל. לא היה לי תהליך התבגרות נורמלי של נערה שהולכת לצופים ואחר כך מבלה עם החברות בתיכון. לי בגיל 15 היו ימי צילום וכל שנות התיכון, י', י"א, י"ב, הייתי באה רק לבגרויות, לא מגיעה ללימודים עצמם. אז הכול אצלי היה קצת אחר. אגב, לא לטובה או לרעה, לא הייתי משנה שום דבר. אני מאמינה שמה שקורה לך זה מה שצריך לקרות לך".

אז אילו ערכים בכל זאת מרכיבים את המותג 'אגם רודברג'?

"אני לא רואה את עצמי כמותג. אני קמה בבוקר ואומרת: מה היעדים שלי, מה אני רוצה לכבוש השנה ואיך אני אגיע לשם. הייתי רוצה שיתפסו אותי כאדם טוב. אני אדם שחי את חייו ועוסק בעיסוקיו וזה לא מנהל אותי. אייטמים לא מחמיאים עליי שמתפרסמים כבר לא מרגשים אותי כמו פעם".

איזה תפקיד היית רוצה לעשות?

"הייתי רוצה לעשות תפקידים של דמויות עם מוגבלויות. בבית ליסין שיחקתי בהצגה 'שבטים' של נינה ריין תפקיד של בחורה שמתחרשת. כל הצגה התרגשתי מחדש. היו סצנות שלמות שעשינו בשפת סימנים, בשקט. והיה שקט על הבמה ואתה מרגיש שהקהל נמצא איתך בנשימות שלהם".

עם אילו מהדמויות ששיחקת הזדהית הכי הרבה?

"עם סילביה, הדמות ב'שבטים'. היא הייתה מאוד קרובה ללבי. הזדהיתי עם הפחד הנורא שלה להפוך לנכה, ולהיות תלותית או פגומה, כביכול. הזדהיתי עם הכאב והפגיעות שלה. יכולתי לראות את המקומות האלה בעצמי, את חוסר האונים הזה שלפעמים אני נמצאת בו".

היית מוכנה לעשות משהו קיצוני בשביל תפקיד, למשל להעלות הרבה במשקל?

"הכול תלוי תפקיד ומצב וסיטואציה בחיים. בעיקרון כן, אבל מצד שני בקיץ האחרון הייתי אמורה לשחק בסרט, אבל אז ראיתי שזה תפקיד שמצריך עירום. אני הרגשתי שלא צריך עירום, ושזה בשביל הנוי. ואני לא מוכנה להיות שם בשביל הנוי, אז ויתרתי".

אגם רודברג, ציפי פינס צילום: אביב חופי
 אגם רודברג, ציפי פינס צילום: אביב חופי

ניו יורק-ת"א

רודברג, 30, נולדה וגדלה במושב רמת צבי. ילדה שלישית מתוך שלוש אחיות ואח. ילדת טבע, שלמדה בכפר הנוער ויצו ניר העמק, הסמוך לעפולה. את הפרחים בשיער ואניצי הקש השילה לטובת סוכנות הטאלנטים של רוברטו בן שושן, שאצלו הצטלמה לפרסומת הראשונה שלה. אז גם החלה להצטלם לסדרות, וההמשך הטבעי היה תיאטרון צה"ל. מיד אחרי הצבא טסה לניו יורק ללמוד משחק. שנתיים היא גרה שם וגם הופיעה באוף אוף ברודווי. ואז חזרה הביתה והלכה ללמוד אצל יורם לוינשטיין.

יכולת להצליח גם בלי הלימודים. היום זה פופולרי, אינסטנט-טאלנט.

"אני הייתי כל כך בטוחה שאני רוצה ללמוד אצל יורם, שחיכיתי שנה, כי כשצלצלתי אליו ההרשמה לשנת הלימודים כבר נגמרה. גם לא הלכתי להיבחן באף בית ספר אחר. ידעתי שזה מה שאני רוצה. יש קסם במקום הזה, אולי כי הוא נמצא בשכונת התקווה. זה אופי, זה סגנון, משהו באווירה המעורבבת, בלב של השוק, אתה יוצא מבית הספר ורואה עובדים זרים, מבוגרים חמים כאלה, היפסטרים תל אביביים. הכול מהכול".

היה לך רגע של שיא בקריירה?

"אני חושבת שאני לפני השיא, למרות שאין שיא באמת. יש שיאים קטנים שרק מתחזקים ומתחזקים. הרגשתי שכבשתי פסגה כשנכנסתי לתיאטרון. זה היה מבחינתי חלום והרגשתי שאני מגשימה אותו. הייתי בת מזל כי קיבלתי הצעות מכמה תיאטראות, אבל בחרתי בבית ליסין. אני מאמינה ששחקן צריך ללכת לפי תפקיד, ושם הציעו לי את סילביה".

בן זוגך מנחה את 'אמזונס', סדרת הריאליטי של קשת. תמכת במהלך הזה?

"בטח. זה פרויקט מטורף, גם בגלל החוויה, שכללה נסיעה לחודשיים לאמזונס, וגם כי זה אפשר לו להתנתק ולנסוע אל הלא ידוע. לא הייתה התלבטות לגבי זה, לא מצדו ולא מצדי. גם יש הבדל בין להיות מתמודד לבין להיות מנחה".

איפה את מזהה היום את המקומות שבהם המוות של אביך השפיע עלייך?

"במבט לאחור, לאבד הורה בגיל מבוגר יותר קשה מאשר לעבור את זה כילד. לילד יש מגננות אחרות. ויחד עם זאת הבנתי בגיל צעיר מאוד שמוות זה משהו שבאמת קורה, ושהכול זמני. זאת הייתה טראומה גדולה. הייתי שמחה לשתות איתו קפה ולהכיר אותו יותר. אומרים שיש לנו אותו חוש הומור".

מיתוג עצמי בעידן המהפכה

את מחזיקה חשבונות טוויטר ופייסבוק פעילים. אחרי מי את עוקבת? תפתיעי אותי.

"אחרי הנשיא! אני מחבבת אותו. אני חושבת שהוא מתוק אמיתי. הוא חכם ואמיתי. הוא לא פוליטיקאי מהמקום הסליזי. אני מאמינה לו כשהוא אומר דברים ויש לו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. אני גם מסכימה עם דעותיו. הוא מבחינתי זה הישראליות במיטבה. אני שמחה שהוא מייצג אותי".

אגם רודברג, צילום: אביב חופי
 אגם רודברג, צילום: אביב חופי