ספנסר טוניק: "אני מרגיש כיום כמו מייקל ג'ורדן בשיאו"

יש דבר אחד שמעניין את ספנסר טוניק יותר מאנשים עירומים: דונלד טראמפ. הצלם שעשה קריירה מאנשים שמוכנים להתפשט מולו, נחוש "להעיף את הפסיכופת" ■ ראיון

ים המלח 2011 / צילום:ספנסר טוניק
ים המלח 2011 / צילום:ספנסר טוניק

זה היה יום קיץ חם בבאפלו, העיר השנייה בגודלה במדינת ניו יורק שבארה"ב. ספנסר טוניק עמד עם המצלמה שלו בתחנת הרכבת הראשית של העיר, מול כ-1,800 אנשים. הוא כיוון אותה כמה פעמים, ניסה כמה זוויות, החליף סטים ומחה טיפת זיעה כשהכול הסתיים בשלום.

כשהגיע הביתה ועבר על התמונות, נחרד. הסיוט הגדול ביותר שיכול להיות לצלם התממש: 99% מהתמונות היו מטושטשות. "באותו רגע הבנתי שאני בדרך לאסון. רק פריים אחד מכל סצנה יצא חד. פשוט שכחתי לכוון את הפוקוס, בשתי המצלמות שלי! זה היה נורא", הוא נזכר בראיון ל'ליידי גלובס'.

"עברו מאז 12 שנים, ועד היום אני מתחרט על חוסר תשומת הלב שלי, איך לא ראיתי שהעדשה לא מכוונת. מאז, לפני כל צילום אני כותב לעצמי על גב היד: Focus".

אתה לא עובד עם מצלמה דיגיטלית? לא יכולת להבחין בזה בזמן אמת?

"מצלמות דיגיטליות הן לא מספיק איכותיות לסוג הצילום שלי ולשעות שבהן אני מצלם. האמת היא שלפני כמה חודשים יצאה לשוק מצלמת האסלבאד שיכולה להתאים לי, אבל היא ממש יקרה. ואני תמיד קונה שתי מצלמות אותו דבר, אז זה בכלל לא בתקציב שלי".

קצת מוזר לשמוע אמירה כזו מהצלם הפרובוקטיבי שעשה קריירה מעשרות פרויקטים ענקיים של צילומי עירום. הוא צילם ביותר מ90- לוקיישנים ברחבי העולם, ובהם אצטדיון הכדורגל של וינה, מדבר נבאדה, וכמובן, ים המלח. הפרויקט הגדול ביותר שלו היה ב-2007 בכיכר זוקאלו שבמקסיקו סיטי - יותר מ-18,000 איש התייצבו מול המצלמה. הצילומים שלו עוסקים במאבק בין טבע לתרבות, אבל הרבה אנשים שנחשפים אליהם מתחברים יותר למאבק להשארת הבגדים על הגוף.

היית מגדיר את צילומי העירום כאובססיה?

"אני אובססיבי לאמנות. אני לא מצייר, לא עושה רישומים, ולא מפסל, אני מצלם תמונות והגוף הוא המדיה שלי. אני לא יכול ללכת בעיר בלי לחשוב על אנשים עירומים בכל מקום. עירום אף פעם לא היה עניין בשבילי. לא אכפת לי אם אנשים לא מתפשטים, אבל אני מאוד שמח אם הם כן".

מאחורי כל צילום שלך יש הרבה פילוסופיה, אבל בסוף מתעסקים בביקורת על העירום הרבה יותר מאשר במחשבה שמאחורי התמונה. זה מפריע לך?

"אלה שמעבירים ביקורת הם בעיקר אנשים מהצד הימני של המפה ושמרנים דתיים - אחוז קטן ורעשני של אנשים שרוצים לשלוט. אני לא ממש מקדיש להם תשומת לב. מה שכן, לא הייתי רוצה שכל הצד השלילי הזה יהיה מקושר לאמנות שלי. לאחרונה אנשים העלו הרבה פוסטים של שנאה אצלי בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר. יצרתי קשר עם אינסטגרם, ושאלתי האם יש דרך למחוק את התגובות השליליות, ולהשאיר רק את התמונה. הם אמרו שהם בדיוק עובדים על הפיצ'ר הזה. חדשות טובות לכולנו".

מה עושה לך כל השנאה הזו?

"אני לא אדם של שנאה, אבל אני מושפע מאנשים שמפיצים אותה. אז לפעמים אני קצת כמו קוונטין טרנטינו ב'ממזרים חסרי כבוד', יש לי פנטזיות של נקמה כלפי אנשים מרושעים, הייתי רוצה להעמיד אותם עירומים סביב שגרירויות ובנייני ממשל. בלי אלימות, רק עירום. אבל בדרך כלל אני אדם שמח, שמוקף באנשים טובים".

 

תופעה מתפשטת

אנחנו יושבים בקומה גבוהה של בניין תל אביבי, בחלל שמוקף כולו חלונות ענק שקופים ומהם ניבטים בניינים ישנים. "זה כמו להיות ב'מועדון קרב'", מציין טוניק. אבל החוק הראשון במועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב. ואנחנו רוצים שידברו על הראיון הזה. "אני לא שומר את האמנות שלי לעצמי. אני עושה עבודות שמעוררות שיח, כי אם לא מדברים עליך, אתה לא באמת נוגע בחיים עצמם. אמנם קודם כל חשוב לי לרצות את עצמי, אבל אני מנסה ליצור עבודות שיחלחלו לקהילת האמנות, שייגעו בחיים של אנשים, וגם שיציקו לאנשים שמרנים מבחינה דתית או פוליטית".

יש כאלה שטוענים שהעבודה שלך היא לא יותר מתעלול פרסומת מטורף.

"זה לא נכון, כי 95% מהעבודה שלי מיועדת למוזיאונים, ונעשית בהקשרים אמנותיים. עשיתי שלוש-ארבע פעמים עבודות בנושא האיידס, ושלוש עבודות למען הסביבה. כך שמי שכתב את זה הוא כנראה רפובליקני ששונא גייז ולא אכפת לו מהסביבה".

אמרו עליך שהיכולת שלך לשלוט באנשים מרשימה ומפחידה.

"האנשים ששיתפו איתי פעולה בצילומים - זו לא קבוצה כזו גדולה. כנראה חושבים שמדובר בהרבה אנשים, כי אני הצלם היחיד שעושה את זה, אבל אם תלכי לקונצרט בינוני של רדיוהד, יהיו שם יותר אנשים מאלה שהשתתפו בכל העבודות שלי אי פעם. גם אין כל כך הרבה אנשים עם ראש פתוח שיכולים לשתף פעולה עם כזו אמנות. זה לא צפון קוריאה עם אלפי אנשים שמבצעים פעלולי אקרובטיקה בשביל קים ג'ונג איל. זה אמנות, זה יפה, אף אחד לא חייב לבוא, זה לא עניין דתי. אם הייתי יכול לשלוט באנשים הייתי גורם למאות אלפים להשתתף בצילומים שלי בו-זמנית. אבל אין מצב שזה יקרה, זה יהיה יותר מדי יפה".

איך העידן הדיגיטלי משפיע עליך?

"יש הרבה צנזורה בפייסבוק ובאינסטגרם, לא קל לי שם (לאחרונה הוא כתב בדף האינסטגרם שלו שכל זמן שיכריחו אותו לטשטש פטמות של נשים, הוא יטשטש גם פטמות של גברים, ג"ח). אני גם לא כל כך יודע איך להתעסק עם זה. יש אמנים שיש להם צוות שמתפעל את זה, אבל לי אין אף אחד שעוזר".

בעידן האינסטגרם פתאום כולם צלמים. יש לך תחרות.

"לפעמים הם אפילו צלמים יותר טובים מהצלמים המקצועיים. אבל כדי להבחין בין אמן לבין סתם אנשים בטלפון, צריך לענות על השאלה האם צילום יעמוד בפני עצמו אם הוא יודפס ויוצג בתערוכה. בשביל זה צריך להקדיש יותר מאמץ. כדי להבין את האמנות שלי צריך ללכת לתערוכות או לקנות את הספרים שלי. אגב, אני עובד עליהם לבד, בעזרת אשתי, ומוכר אותם רק באתר שלי. אין לי עניין להפוך לאובייקט של הוצאות מסחריות".

קיבלת הרבה הצעות מחברות מסחריות. האם אתה מתחרט שאמרת 'לא'?

"אני לא רוצה למכור מוצרים עם האמנות שלי. אולי זו גישת פאנק-רוק מיושנת, אבל אני לא רוצה להיות צלם מסחרי שמוכר סבון. הייתי יכול להיות מולטי מיליונר ולחיות חיי רווחה, אבל אני לא מעוניין בזה ולא מתחרט על זה אפילו לשנייה. לא משנה כמה כסף יציעו לי, גם ככה כבר יש לי בחיים כל מה שאני צריך - משפחה נהדרת, אני יכול לשים כסף בצד כל שנה בשביל החינוך של הילדות שלי, אין לי בוס, ויש לי מאות ואלפי אנשים מכל העולם שבאים להצטלם בשבילי.

המכשול המשוגע

הוא בן 49, נולד במידלטאון שבניו יורק למשפחה יהודית, וחי כיום בעמק ההאדסון במדינת ניו יורק, נשוי לציירת והמאיירת קריסטין בוולר, ואב לשתי בנות (9 ו-11). "אני גר במרחק שעה מניו יורק, אז אני מגיע למוזיאונים וגלריות שם לפחות פעם בשבועיים. לראות אמנות זה כמו אוכל בשבילי".

ב-1988 סיים תואר ראשון באמנות במכללת אמרסון שבבוסטון, וכעבור ארבע שנים החל את פרויקט חייו: צילום אנשים בעירום במקומות שונים בטבע או בעיר. לא מיד התקבל באהדה - הוא נעצר חמש פעמים, האחרונה שבהן בטיימס סקוור ב1999-. זו הייתה הפעם שבגללה תבע את המדינה בבית המשפט העליון של ארה"ב, וזכה להגנת התיקון הראשון בחוקה - חופש הביטוי.

היום אתה משתף פעולה עם ממשלות. זה לא מוציא קצת את העוקץ מהאמנות? הפכת ממסדי.

"עבדתי כל כך הרבה שנים תחת האיום שיעצרו אותי, חמש פעמים באמת נעצרתי. תחשבי שאת עובדת על משהו במשך שנה, ואז המשטרה לוקחת את זה ממך ברגע. זה בסדר כשאתה צעיר, כי אין לך הרבה הוצאות והרבה דאגות, ואתה עדיין בשלב פיתוח היצירה. עכשיו אני עובד עם הרבה יותר אנשים, צוות ומצולמים, אז יותר קל לי לעבוד עם מוזיאונים, והם אלה שפועלים מול הממשלות. אגב, לאחרונה עשיתי שתי עבודות באופן מחתרתי - בוועידה הרפובליקנית, ובישראל - וזה גרם לי להרגיש שוב צעיר. זה היה מרגש".

טוניק מתייחס לאחת העבודות המשמעותיות ביותר שלו השנה - ביולי 2016 הוא הציב 100 נשים עירומות מחוץ לוועידת המפלגה הרפובליקנית בקליבלנד, במחאה על מועמדותו לנשיאות ארה"ב של דונלד טראמפ ועל הרטוריקה המיזוגנית שלו. הנשים אחזו בידיהן מראות עגולות המסמלות את היותן התגלמות הטבע, מעין זווית ויזואלית לביטוי 'אמא אדמה', וכן לעובדה שכל אחד מאיתנו משקף את השני, והעולם שבו אנו חיים משקף את כולנו.

לטוניק יש משנה סדורה נגד טראמפ, אבל קשה שלא לחוש שהוא קצת אובססיבי בעניין. "יש לי שתי בנות, אני חי במשפחה של נשים, ואם לא אהיה פעיל פוליטית, ואחשוב שאפשר להסתפק בהצבעה כדי לעצור את האיש המשוגע הזה, זה יהיה בעייתי. זה לא מספיק, אתה חייב להפעיל אנשים. הם רואים פוקס ניוז, מקבלים שם הרבה שקרים, ואתה חייב לספק להם את האמת. זו הסיבה שעשיתי את הצילום הזה. בעבר נעשו הרבה טעויות על ידי המפלגה הרפובליקנית, כולל במזרח התיכון. אז נכון שישראל תהיה תמיד מוגנת על ידי ארה"ב, ולא משנה מי יהיה הנשיא, אבל את לא רוצה שכל הכוח יהיה אצל פסיכופת כמו טראמפ".

יש לכם רק שני מועמדים מהותיים לנשיאות, והוא אחד מהם. מה זה אומר על האמריקאים?

"כמעט חצי מאמריקה לא מקבלת מידע אמיתי באופן קבוע, כי הרפובליקנים מנסים לשלוט בתקשורת. מערכת החינוך צריכה להשתנות. עם הזמן המדינה תהיה יותר פתוחה, והאמת תצא יותר החוצה".

מקווה בשבילכם שזה לא יהיה מאוחר מדי.

"צריך לעבור מכשול אחד בכל פעם, וכרגע יש לנו מכשול משוגע".

עדיין יש לכם את הילרי קלינטון.

"היא מנהיגה אינטליגנטית עם מצפון. היא לא קוראת לנשים 'חזירות' כמו שטראמפ עושה. היא לא מחפיצה נשים, לא משתמשת בשפה של שנאה כלפי מיעוטים. היא תעשה טוב, וכל מה שהרפובליקנים רוצים שיקרה, במובן החיובי, יקרה תחת הנהגתה. עם ברני סנדרס זה לא היה קורה. איתה כן".

מיותר לשאול מה הופך אותך לאמוציונלי.

"טראמפ הוא לחלוטין בריון טיפש. כשאני רואה פסיכופת כזה רץ לנשיאות, אני אומר שכל אחד בעולם צריך לעצור את האדם המשוגע הזה".

להפשיט את טוניק

הראיון מתחיל באיחור קל, כי טוניק יצא לאכול חומוס ביפו. בשובו הוא מספר שאבא שלו גר בנתניה, ויש לו שם גם שני בני דודים שמפעילים סושייה. הוא מגיע לישראל מאז שהוא ילד, ומצלם כאן אנשים פרטיים בעירום למעלה מ20- שנה. בין היתר הוא צילם באילת, בים המלח ובעיר העתיקה בירושלים. וליתר דיוק, בוויה דולורוזה, בשעת הזריחה. "וזה לא המקום היחיד שבו צילמתי בעיר העתיקה", הוא מוסיף בחיוך.

לפני כמה שנים נפסלה עבודה שהיה אמור לבצע בדרום קוריאה. "האמנות שלי כבר מספיק פוליטית עם כל הנושא של חופש ושל צנזורה, אז אני לא בעד לחבר אותה לעוד נושאים פוליטיים בעולם. מה שקרה בדרום קוריאה זה שמוזיאון ניסה לעשות חיבור פוליטי, אמרתי להם שחבל על הזמן, ובאמת הממשלה לא אישרה לנו לעבוד באזורים ציבוריים".

יכולת לצלם במחתרת, בתוך אזור סגור.

"אני לא רוצה להסתתר".

אילו בקשות מוזרות קיבלת לצילום?

"אסיר אחד שלח לי פעם אימייל וביקש שאעשה צילום קבוצתי בכלא, כדי שיוכל להימלט עם הצוות שלי. לא טרחתי לענות לו".

למה אתה מבקש מאנשים לא לחייך בצילום?

"כי זה עושה את העבודה פחות מסתורית ויותר טיפשית. אני אוהב שזה סוריאליסטי. אני חושב שזה ייראה מוזר ומצמרר אם הם יחייכו".

למה כדאי לאנשים להצטלם אצלך, ולא להסתפק בצפייה בתמונות שלך?

"זה כמו ההבדל בין החוויה של קונצרט מוזיקלי ענק בפארק לבין להקשיב לשירים בבית או באוטו. בקונצרט תעבור תהליך רוחני ברמה גבוהה יותר וכך גם בצילום שלי - אתה מרפא את עצמך. רוב האנשים מרגישים נהדר אחרי צילום. הם אומרים שזה משנה את חייהם, מוביל אותם לכיוון טוב יותר".

כמו מייקל ג'ורדן

בחודש שעבר הוא הציג בגלריה הרביעית בפלורנטין תערוכה שמתבססת על פרויקטים שצילם בשנים האחרונות ברחבי העולם. מה שעדיין אי אפשר היה לראות שם אלה הצילומים שערך בים המלח בשבת שלפני הפתיחה, במטרה להמחיש את ההידרדרות האקולוגית של המקום הנמוך ביותר בעולם, והסכנה המוחשית שבתופעת הבולענים.

אמרת שבגרמניה ובשווייץ קשה להשיג מצולמים, בקנדה, אוסטרליה ודרום אמריקה יותר קל. איפה הישראלים על הסקאלה הזו?

"קל לעבוד פה. להעביר את המסר של חופש, כי הישראלים מאוד פתוחים. בשבילי זה היה כמו לעבוד עם אלף אחים ואחיות. זה נהדר לראות אלף יהודים עירומים".

מה המקום הכי מוזר שעבדת בו?

"מפעל שוקולד באוסטריה. הצבתי אנשים על פס הייצור עם שוקולד על הגוף, הרגשתי כמו ווילי וונקה, רק עם אנשים עירומים".

את יום הולדתו ה-50, שיחול בינואר הקרוב, הוא מתכנן לחגוג בפסטיבל ברנינג מן יחד עם אשתו. בעבר צילם שם כמה פעמים, וכעת הוא עדיין מתלבט האם הפעם יגיע רק כמשתתף או שיפיק עוד פרויקט ענק.

איך אתה מסכם 50 שנות חיים? במבט לאחור, אתה מרוצה ממה שהשגת?

"כן. גם אם לא אוכל לעשות יותר אמנות לעולם, עדיין ארגיש שהיו לי חיים נפלאים וקריירת אמנות מוצלחת. עד 2004 לא קיבלתי יחס אמיתי של כבוד בעולם האמנות, אבל מאז התערוכה באותה שנה בבאפלו, אני נהנה יותר. עכשיו אני מרגיש כמו מייקל ג'ורדן בשיא עם כל האליפויות שלו, לקחתי כבר כמה ויש עוד שתיים לפניי. אני מחשיב עצמי בר מזל, כי עשיתי משהו שונה מאחרים, מצאתי את הקול שלי בעולם ובאמנות. אני מקווה שב-20 השנים הבאות אני אוכל להמשיך לעשות אמנות, אבל בלי כל הלחץ שהיה עד עכשיו".

תגיד, למה אתה לובש תמיד שחור?

"כדי שכל תשומת הלב תלך לאשתי, ואם זה ברחוב - אז לאנשים אחרים. אני מעדיף שיתרכזו בהם".

בתל אביב כמעט כולם לובשים שחור.

"אני יודע, ובגלל זה אני מתייחס לרובם כמו לאנשים עירומים".

למצוא משמעות

"מבחינתי המשפחה היא מהות הקיום - לשמח ולהצחיק את אשתי, לשמור על הומור בבית, לתת ערכים טובים לבנות שלי. אם אתה אדם טוב בבית שלך, למשפחה שלך, אתה תהיה אדם טוב גם לעולם שסביבך.

"כשהייתי צעיר הסתובבתי בעולם הרבה יותר, אבל עכשיו אני רוצה להיות עם המשפחה שלי. בערב שלפני כל נסיעה אני מתחרט עליה. בגלל זה יש לי חוק: אף פעם לא לנסוע לשום מקום ליותר משישה לילות. אני לא מהאמנים שנוסעים לשבועיים-שלושה, כי אני לא רוצה להיות אבא מרחוק או בעל מרחוק. עכשיו זו תהיה הנסיעה הראשונה זה עשור שאהיה מחוץ לבית שבועיים. אני נוסע מישראל לאוסטריה ומשם לדנמרק. אני לא רגיל לזה".