עם הנצח? עם ההנצחה!

ביערות, בחדרי המיון ואיפה לא? מדינת ישראל אוהבת הנצחה עד כדי כך שהיא הפריטה אותה לגמרי

עם הנצח? עם ההנצחה / איור: תמיר שפר
עם הנצח? עם ההנצחה / איור: תמיר שפר

א. קצת קשה להאמין, אבל עוד לא עבר חודש מאז הלך שמעון פרס לעולמו. הזמן עובר פה יותר מהר או יותר לאט? קשה לומר. כך או אחרת, כמקובל במקומותינו אחרי מות - האקשן העיקרי והכיף האמיתי עומד להתחיל עכשיו: מפעל ההנצחה.

מדינת ישראל היא מפעל הנצחה אחד גדול מכל-כך הרבה בחינות; מעצם קיומה, דרך שמות עריה ויישוביה, על רחובותיהם וכיכרותיהם, עבור בתשתיות המרכזיות שלה, בגשרים העוברים מעליהן, ברבים ממוסדותיה, ועד אלפי או אולי עשרות אלפי אנדרטאות הממלאות בה כל פינה כמעט - מדינת ישראל אוהבת הנצחה עד כדי כך שהיא הפריטה אותה לחלוטין; אין גוף רשמי שמרכז ומנטר את היקף ההנצחה בישראל, ואין לדעת כמה פעילויות ומקומות הנצחה יש לנו בכלל. אלה מנציחים ביערות, אלה בגני הילדים, אלה בהיכלי התרבות, אלה בצידי הדרכים ואלה בחדרי המיון. וזה עוד לפני שדיברנו על שלל הנצחות אחרות, ממירוץ יאכטות ועד לחממת הייטק. וכמובן - השטרות! עם הנצח? עם ההנצחה!

אבל עכשיו שקט, מנציחים את פרס. לזכותו של המנוח ייאמר שגם בנושא הזה הוא הפגין את אותה חריצות אינסופית שאפיינה אותו ועשה חלק נכבד מעבודת הנצחת עצמו בעצמו. כבר יש לא מעט רחובות על שמו, אפילו שכונה, וגם פארק וכביש והמון מרכזים - וזוהי רק ההתחלה. יהיו עוד מכל דבר, ולא מעט. בלהט ההנצחה נסחף ראש עיריית אשדוד וביקש לשנות את שם הרחוב הראשי בעיר מ"שדרות בני ברית" ל"שדרות פרס", אבל הארגון נזעק - בצדק רב - נגד השינוי הכמעט אלים של ההיסטוריה והיוזמה בוטלה נכון לעכשיו.

אין מה לדאוג; בתכנון המיידי להיקרא ע"ש פרס נמצאים אגם בדימונה וטיילת בקריית ביאליק. בעיתונים קראתי שהמשפחה מעוניינת בשינוי נתיבי איילון לנתיבי פרס (שר התחבורה שוקל), והדובדבן שבקצפת: ראש הממשלה הכריז שבכוונתו להביא לכך שהקריה למחקר גרעיני בדימונה תיקרא על שמו של פרס.

האמת שאני לא יודע עד כמה דובדבן זה להיות מונצח במקום ישן, מרוחק, כאילו אפוף מסתורין, מוקף גדרות, מקום שאסור לצלם אותו או אפילו להביט בו מהכביש כשאתה עובר בנסיעה, שלא לדבר על לעצור בצד הדרך; מקום שיום אחד עלול לדלוף ולהפוך ל"האסון הגרעיני על שם שמעון פרס". הנצחה אירונית למדי, לא? קצת מזכירה את מה שראש הממשלה ניסה לעשות למנוח בחייו, חוץ מהקטע של הלגרום לו לדלוף.

ב. בישראל ההנצחה כמעט תמיד בכותרות. היא תמיד נושא חם. ותיקי היישוב, כמוני, זוכרים ודאי את הוויכוח הגדול שליווה את הקמת סניף מקדונלדס בצומת גולני. הו, איך רעשה הארץ! הורים שכולים נפגעו עמוקות (ובצדק) מבובת הליצן של מקדונלדס ובכלל - הייתכן, נזעקו רבים, שהדבר הראשון שרואה המבקר באתר ההנצחה הוא מסעדת מזון מהיר? לבסוף נרגעה הסערה ולא עברו כמה שנים והעיתונים אף דיווחו שראש הממשלה אריאל שרון עצר שם לדאבל מק-רויאל, צ'יפס ושתייה.

גם בימים אלה מתנהל מאבק הנצחה מתוקשר יחסית - ותיקי הפלמ"ח יצאו נגד הכוונה לקרוא לחאן בשער הגיא על שמו של רחבעם זאבי, וזאת מהטעם ש"הוא בכלל לא לחם שם". האמת שאני קצת מופתע מהפלמ"חניקים, אפילו טיפה מאוכזב. תמיד לימדו אותי שהפלמ"חניק מדבר דוגרי, לא מתפתל. "הוא לא לחם שם"? מה זה הניסוח המידלדל הזה? תגידו ת'אמת: אחרי מה שלמדנו בזמן האחרון על הבנאדם אנחנו לא חושבים שראוי להמשיך ולהנציח אותו, זה לא מוסרי. בעיניי זו עמדה הרבה יותר מכובדת.

בטיעון שנבחר "הוא לא לחם שם" אכן יש היגיון מהסוג הטכנוקרטי (דבר לא מאוד פלמ"חניקי בפני עצמו), אבל לא הרבה יותר מזה. כי תכלס - מה הקשר? רבין עבד במרכז הרפואי רבין? בגין סלל את כביש בגין? פרס שכשך באגם פרס? הרצל היה בהרצליה? הנצחה לא חייבת להיות תלוית מקום.

ג. אפשר לומר שכישראלים אנחנו בהחלט נהנים מהנצחה מגוונת ברמה גבוהה. ובכל זאת, יש תחום הנצחה אחד שבו אנו משתרכים הרחק מאחור: פסלים. פסלים ישנים של אנשים שעושים כל מיני דברים כמו לרכוב על סוס עם חרב מונפת, להשקיף אל האופק, או לעמוד עמידה נחושה. פסלים מפוארים, המתארים הישגים וניצחונות. לנו יש בעיקר אנדרטאות. הפסל מרים אותך. האנדרטה מורידה.

דוגמה מצוינת היא דווקא החריגים: הפסל של אלכסנדר זייד רוכב על סוסתו, נשקו על ברכיו והוא משקיף על עמק ישראל. זה פסל! אתה עובר לידו, אתה מרים אליו את המבט, אתה מתחזק, מרגיש בטוח. תשוו את זה לאנדרטה של רבין - ריבוע עם אבנים שחורות. אתה עובר לידו, אתה מוריד מבט, נחלש, מתעצב. כי הפסל מנציח את החיים והאנדרטה מנציחה את המוות. אפשר להשוות גם את הפסל המקסים של בן גוריון עומד על הראש בחוף הים של תל אביב אל מול שרידי המשוריינים בדרך לירושלים - הוא עושה לך טוב, הם מעבירים בך צמרמורת. כן, אין ספק שבפסלים אנחנו עדיין חלשים.

חבל. אני הייתי רוצה לראות המון פסלים של אנשים עושים דברים כמו להשיג משהו או לנצח במשהו או לגלות משהו או לשמור עליו, במקום אנדרטאות מופשטות שרק מכבידות על האדמה והנשמה. פסלים שנראים כאילו הם יכולים פשוט לקום וללכת - ראשי ממשלות ונשיאים וסופרים וספורטאים ומה לא. משם, אני מאמין, זה יחלחל מהר מאוד גם להנצחה הקטנה יותר, אפילו המשפחתית (כמו רוב יוזמות ההנצחה בישראל): להזכיר את החיים, לא את המוות. הרי זה הדבר היחיד שנצחי בוודאות, בשביל מה להנציח אותו? רק את החיים על מאבקיהם ותנופתם יש להנציח. אפשר להשתמש בכיכרות הקטנות האלה שאנו נוהגים סביבן, בדרך כלל הן נורא מכוערות.

ד. הכול, כנראה, בגלל "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" - הדיבר השני בעשרת הדיברות. מהחלק השני שלו לאף אחד לא אכפת כבר מזמן, אבל החלק של הפסל תופס חזק עד היום. אני מודה שהוא תמיד היה הדיבר הכי פחות חביב עליי מכל העשרה. את הקטע המוסרי הבנתי: לא לשקר, לגנוב, לרצוח או לבגוד. אהבתי את לכבד את ההורים. זרמתי גם עם השבת ואפילו עם כל הרעיון המונותיאיסטי והבלעדיות של האמונה. אבל אמנות? בחייאת, מה אתה מתערב באמנות - מה זה פה, צנזורה?! מי אתה חושב שאתה, מירי רגב? איפה חופש הביטוי של הבנאדם. מה יותר אנושי מלרצות לצייר או לצלם או לפסל את כל מה שיש "בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת ובמים אשר מתחת לארץ"? את הדמיון אתה רוצה לעצור, דווקא אותו?

ברור שאי-אפשר לעשות את זה, ועובדה - התמונות. כל אחד עושה לו תמונות. אבל כאמור, משום מה דווקא בנושא הפסלים יש מין הקפדה קולקטיבית. יהודים ופסלים לא הולכים טוב ביחד. אף פעם לא הלכו. פסל זה תמיד עניין רציני אצלנו. חבל, לא? יד על הלב: אם היו שואלים אתכם איך הייתם מעדיפים להיות מונצחים (בהנחה שחייתם חיים ראויים להנצחה): בתור שלט דומם המכריז על שם של רחוב, כיכר, כביש, גשר או בית ספר - או שהייתם מעדיפים לגמור כענקים עשויים אבן או ברזל, מוצבים על כן גבוה ונראים ממש טוב במה שאתם עושים, לנצח? אתם לא צריכים לענות, התשובה ברורה. ובכל מקרה, השאלה המעניינת היא אם חייתם חיים שראויים להנצחה.

רק דמיינו את ההנצחה הישראלית החדשה, זו עם הפסלים: איזה כיף יהיה במרחב הציבורי; פסלים של ישראלים, גדולים ופחות גדולים, ניצבים בכל פינה, עושים דברים שישראלים עושים - מדברים בטלפון בתנועות ידיים, אוכלים לאפה, רוכבים על אופניים חשמליים ומעיניהם נשקף מבט חודר המשקיף אל העתיד. על ראשיהם, יונים. על כתפיהם לשלשת יונים. אולי הם עושים סלפי. דבר אחד בטוח, זה הרבה יותר נחמד ממה שיש עכשיו.