ברגותי? דחלאן? חמאס? איך ייראה היום שאחרי אבו מאזן

בישראל משפילים אותו (אבל שומרים בקנאות על מעמדו), במדינות ערב לא סופרים אותו, ורוב הציבור הפלסטיני לא רוצה אותו ■ מאבק הירושה בשיאו: איך ייראה היום שאחרי אבו מאזן

עבאס / צילום: רויטרס
עבאס / צילום: רויטרס

ביום שני בשבוע עבר סיים מוחמד תורכמאן את משמרתו כשומר בבניין המועצה המחוקקת ברמאללה, לקח עמו את רובה הקלאצ'ניקוב שלו והלך ברגל למחסום "פוקוס" בכניסה לעיר. כשהגיע לאזור המחסום, הוא פתח באש לעבר חיילי צה"ל. אחד מהם נפצע באורח בינוני ושניים נפצעו קל מנתזים. חיילים אחרים הגיבו במהירות וירו בו למוות.

לכאורה, מדובר בעוד פיגוע אחד מרבים שהיו, ושלמרבה הצער עוד יהיו. עם זאת, העובדה שהמחבל נמנה עם שירותי הביטחון הפלסטינים, מחדדת אצל אנשי מערכת הביטחון הישראלית את החשש מהתפרקות הסדר הקיים, לאור היחלשותו העקבית של שלטונו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) ברשות הפלסטינית, ונוכח סוגיית "היום שאחרי" שמתקרבת והולכת.

"השאלה היא מה סף האיפוק של מדינת ישראל וכמה היא תוכל להכיל התפרעויות שבטח תהיינה, והאם נוכל לשמור על כך שהאלימות לא תתפרץ בכוח בירושלים", סבור פרופ' שאול משעל, שעומד בראשות התוכנית ללימודי המזרח התיכון במרכז הבינתחומי בהרצליה ובראשות הקתדרה לממשל באוניברסיטת תל-אביב. "מה גם שאף על פי שאנחנו מתייחסים אל גורמים כמו איראן או כמו דאעש כאילו הם בצד, אני מניח שיש ארגונים רדומים בתוך הגדה, והם יכולים להקדיח את התבשיל ולגרום לתגובות של אחרים, שבסופו של דבר יגרמו למרחץ דמים".

פרופ' יורם מיטל, שעומד בראש מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, סבור כי ככל שהרשות תיכנס למצב כאוטי כתוצאה מחוסר הסכמה לגבי יורשו של אבו מאזן, "גובר הסיכוי שמה שהתחיל לפני מעט יותר משנה כגל של אלימות בלתי מאורגנת, יהפוך לאינתיפאדה שלישית". אם זה יקרה, הוא מתריע, עשויים להיות מעורבים בגל אלימות שכזה גם גורמים מאורגנים יותר כמו נושאי נשק של הרשות.

לדברי מיטל, בתרחיש שבו לא יצליחו כל גורמי הכוח בחברה הפלסטינית להגיע להסכמה סביב זהותו של היורש, צריך להביא בחשבון את התרחיש שלפיו הרשות עצמה תחליט להתפרק. "על-פי התסריט הזה, יהיו מי שיגידו שאולי הדבר הנכון ביותר לעשות יהיה להציב את ישראל בפני מצב שבו באמת אין לה פרטנר. הם יגידו 'אם ישראל רוצה לשלוט בנו - שתשלוט בנו עד הסוף'. מצב כזה מוביל לתסריטים אחרים".

לא פרטנר ולא רלוונטי

זה זמן מתייחסים גורמים רשמיים בישראל אל התקופה הנוכחית כאל ימי הדמדומים של שלטונו של עבאס בגדה, והישראלים הבכירים ביותר לא בוחלים בהשפלתו הפומבית של הראיס הפלסטיני. כך, למשל, ראש הממשלה בנימין נתניהו נמנע מלהזכיר אותו בדברי ההספד שנשא בהלווייתו של שמעון פרס, על אף המחווה שבעצם הגעתו של עבאס לאירוע. שר הביטחון אביגדור ליברמן מצדו, מגדיר את עבאס בכל פורום כ"לא פרטנר".

השיא הגיע בראיון שנתן בחודש שעבר לעיתון "אל קודס" - הראשון מאז נכנס לתפקידו לפני כחצי שנה - שבו בחר ליברמן להגדיל ולאותת לחמאס שיהיה מוכן לשקול בניית שדה תעופה בעזה אם הארגון יפסיק לבנות רקטות ומנהרות המובילות לשטח ישראל. ליברמן יודע (וחמאס אישר זאת מיד לאחר מכן בתגובתו) כי השלטון בעזה לא יפסיק להתחמש או להכין לעצמו אופציות התקפיות לקראת סבב הלחימה הבא עם ישראל, אולם מבחינתו, המטרה הושגה: על דפי העיתון הוא פנה ישירות אל השלטון בעזה, התעלם מהנהגת הרשות בגדה וסימן אותה כלא רלוונטית.

מצבו של עבאס לא טוב יותר גם בזירה הפנים פלסטינית. שורה של סקרים שהתפרסמו בשנה החולפת הראו כי רוב מוחץ (כ-75%) מהציבור הפלסטיני היה רוצה שהוא יתפטר; גורמים שונים בתוך תנועתו - מוחמד דחלאן הוא הבולט שבהם - חותרים תחתיו; ומדינות ערב ומצרים בראשן מאותתות לו שוב ושוב שכמו ההנהגה הישראלית, גם הן לא סופרות אותו. ברשות, שאיבדה את השליטה ברצועת עזה לחמאס ב-2007, לא נערכו בחירות פנימיות כעשור וחוסר התפקוד שלה הודגש לאחרונה כשגם הבחירות המוניציפליות שהיו אמורות להתקיים בה בחודש שעבר נדחו למועד בלתי ידוע. מעל כל החולשות הללו, כמובן, רובצת עננת הכיבוש הישראלי שסיומו אינו נראה באופק.

פרופ' אסעד גאנם מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, לא רק כתב שני ספרים על הרשות הפלסטינית (ב-2000 על עידן ערפאת וב-2009 על הפילוג בין פת"ח לחמאס), אלא גם מכיר באופן אישי רבות מדמויות המפתח בה. אולי דווקא בגלל זה הוא מסרב להתנבא מי יהיה זה שיחליף את נשיא הרשות. "אני לא יודע מי יהיה האדם שיחליף את אבו מאזן", הוא אומר.

"יש כל מיני השערות. יכול להיות שתהיה הנהגה משותפת לחמאס ולפת"ח, יש אנשים שמדברים על נאסר אל קידווה, שהוא בן אחותו של ערפאת כיורש, או על מוחמד דחלאן או על מרוואן ברגותי. אלו אנשים שונים, אבל בעיניי, מבחינה קונספטואלית, מה שהיה הוא שיהיה. הכוח העיקרי ששומר על הביטחון של הרשות עצמה - לא של מתנחלים או של ישראלים בכלל - זה ישראל.

"ישראל היא זו שמונעת מחמאס לפתוח במאבק רציני נגד הפת"ח ברמאללה. היא לא צריכה לעשות את זה באופן אקטיבי, אבל חמאס או כל כוח אחר יודעים שישראל לא מעוניינת בשינוי. היא מעוניינת בנשיא שישמור על השקט, והיא לא תאפשר מצב של תוהו ובוהו או של תחרות בין פלגים שונים שעשויה להביא לפגיעה בישראלים".

גאנם אומר כי הוא לא מזהה היתכנות לאינתיפאדה חדשה נגד ישראל, בלי קשר לחילופי ההנהגה ברשות. "אין פה את המצב שהיה באינתיפאדה הראשונה או השנייה, והרשות גם מצהירה שהיא מתנגדת לאלימות", הוא מסביר. "אני לא רואה את זה קורה. עם זאת, כמובן שהתסכול הקיים ימשיך להביא לפעולות האינדיבידואליות או לעימותים באזור חומת ההפרדה או במקומות מסוימים שיש בהם חיכוך גדול, כמו למשל סביב התנחלויות".

ברגותי סמל, דחלאן מעשי

כמו גאנם, גם משעל מסרב להתנבא מי יירש את עבאס או אם תהליך החלפת השלטון ברשות הפלסטינית יעבור ללא אלימות. "אני מניח שאם אבו מאזן ימות מחר בבוקר, ההתחלה תהיה שקטה והפלסטינים ינסו להגיע לאיזושהי הנהגה קולקטיבית ולהעביר את ימי האבל של החודש הראשון", הוא מפרט. "אבל אז הרבה תלוי במה שיהיה במאבק על ההנהגה ברמאללה, בתוך הפת"ח, וביחסים שיתפתחו מול החמאס.

"אף אחד לא יודע מה יקרה כשעבאס יילך כי יש פה עניין מהותי. גם חילופי דורות וגם חילופי עונות, כי הירידה שלו מהבמה מגיעה בתקופה מאוד סוערת שתחילתה באביב הערבי שהחל בשלהי 2010 בתוניסיה ואז גלש למדינות אחרות. בעוד שבסיפור הערבי היינו פסיביים, בסיפור הפלסטיני יש לנו אפשרות להיות אקטיביים, אבל אני חושב שזה כבר מאוחר להשפיע באופן משמעותי על ההחלטות הללו, אלא אם כן נמנע דברים".

כשהוא סוקר את היורשים האפשריים לאבו מאזן, מתאר משעל את מיצובו הנוכחי של מרוואן ברגותי כ"מיני נלסון מנדלה". "ברגותי הוא סמל ויכול להיות שבגלל המצב הייחודי שלו, הוא יכול להשיג יותר שיתוף פעולה בין חמאס לבין פת"ח לעומת מנהיגים אחרים. יכול להיות שדווקא בגלל שהוא בבית סוהר הוא נוח לכל הצדדים.

"דחלאן נתפס כהכי מעשי, אבל יש לו בעיות קשות עם הגוורדיה שסביב אבו מאזן. היתרון של דחלאן, לעומת זאת, הוא ההשפעה שלו בזירה הבין ערבית. הוא מאוד קרוב לסיסי ולאיחוד האמירויות. בנוסף לכך, הוא מקובל על ישראל, כי בזמנו הוא היה אדם שנוח להידבר איתו".

את נאסר אל קידווה, מציג משעל כמועמד שעשוי להפתיע "משום שהוא אינו מאיים על אף אחד", אבל באותה נשימה אומר כי הוא מניח שבשלב הראשון שלאחר ירידתו של אבו מאזן מהבמה תשלוט ברשות מעין הנהגה משותפת כזו או אחרת שתנסה ליצור שיתוף פעולה בין חמאס לפת"ח. "אני לא צופה טובות, כי יש לי חשש שאנחנו לא נתאפק וננסה להשפיע, ואז התוצאה יכולה להידרדר למה שקרה לנו בלבנון. בכל פעם שניסינו לעצב ולהשפיע על גורלם של אחרים - נכשלנו. הרי אנחנו בקושי מסוגלים לעשות את זה לעצמנו".

כיצד ההיסטוריה הפלסטינית תשפוט את עבאס? משעל משתמש בהשוואה בין שני ראשי הממשלה הראשונים של ישראל כדי לתאר את מקומו בה. "כמו בן-גוריון ואשכול, גם ערפאת וגם אבו מאזן הם מדור המייסדים. אלא שבעוד שהראשון היה כריזמטי ולוחמני וחזוני, השני הוא הרבה יותר ביורוקרטי. הסוציולוגים קוראים לזה מיסוד הכריזמה. פתאום הנשימה לא נעצרת כי המנהיג אמר משהו או פסק משהו. מתייחסים אליו כאל אדם, שאמנם עומד בראש הפירמידה, אבל שאין לו זכויות יתר. עם זאת, בגלל שהוא שייך לדור של ערפאת, הוא הצליח להחזיק בשלושה תפקידי מפתח בו זמנית - יו"ר אש"ף, ראש פת"ח ונשיא הרשות הפלסטינית. זה כבר לא יחזור על עצמו".

"כמו כל דיקטטור אחר"

ההיחלשות במעמדו של עבאס לא התחילה בחודשים האחרונים. למעשה, בכל הסקרים שנערכו בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה וברצועה בשנתיים האחרונות, ניתן לראות שיותר מ-75% מהפלסטינים מעוניינים בהתפטרותו. פרופ' גאנם אומר שישנן שתי סיבות עיקריות למיאוס מנשיא הרשות. "קודם כול, עבאס היה שותף לאוסלו והוא חתם על הסכם המסגרת ב-1993. הוא וערפאת הבטיחו לציבור הפלסטיני עצמאות ואחרי 23 שנים מצופה ממישהו שהבטיח משהו כזה שגם יקיים אותו. כמובן שיש תירוצים כמו זה שישראל לא רוצה, אבל הוא לא עמד בהבטחה האישית שלו.

"הסיבה השנייה לכך היא שבקרב הפלסטינים מחלחלת לאט-לאט ההבנה שאבו מאזן הוא דיקטטור כמו כל דיקטטור אחר. הטיקט שלו הסתיים ב-2008 ומאז הוא משמר את השלטון שלו בכל מיני משחקים. ההתנהלות שלו בכל התחומים - הכלכלי, הפוליטי - גרועה מאוד ויש גם שמועות על ההתנהלות ועל העסקים של הילדים שלו. למעשה, אני בכלל מתפלא שיש פלסטינים שחושבים שאדם שהוא כזה כישלון צריך להישאר בתפקיד. הוא מנצל את המצב של הכיבוש שלא הוא אחראי עליו, אבל יש לו אחריות רצינית לפיצול של הרשות וגם להמשך של הכיבוש. הוא פשוט כישלון ואני לא מאמין לו. אני חושב שכל אדם נורמלי אמור לומר לו שהוא צריך לזוז ולאפשר למישהו אחר מהדור הצעיר יותר להיכנס לתפקיד".

כדי להמחיש עד כמה הוא סולד מהתנהלותו של עבאס, מספר גאנם על פגישתו עם נשיא הרשות לפני כחודש. "הזמינו אותי להיפגש איתו כחלק מוועדת המעקב (של ערביי ישראל). קודם כול, ברור שהוא לא באמת מבין מה קורה בישראל. יש לו איזה קבוצה שאמורה לפעול מול ישראל והם לא מבינים שום דבר ומבזבזים את הכסף של הפלסטינים על דברים שאין להם משמעות, אבל שמע סיפור: יש לו בן אדם שמדליק לו את הסיגריות, זה לא נורמלי. זה פסיכי. בן אדם שהתפקיד שלו זה להדליק לנשיא את הסיגריה?! מה אדם כזה אומר למשפחה שלו בבית? התפקיד שלי בחיים זה להדליק את הסיגריות של אבו מאזן?

"אבל מעבר לזה - כל הסיפור שהוא מנסה לגרום למדינות להכיר בפלסטין זו בריחה. הוא יודע שהוא לא יכול להשיג עצמאות לפלסטינים, אז הוא בורח, ורק נושא כל מיני נאומים באו"ם. הם היו יכולים להיות חשובים, אבל אין לו שום הישג בשטח, ויש מה לעשות. הוא מאמין במאבק לא אלים, ואנשים שתחת כיבוש יודעים לעשות מאבק לא אלים בצורה אינטנסיבית, אבל הוא בכלל לא נראה כמו אדם שיכול להוביל מאבק כזה. זה איש של חליפות ומשרדים ודיבורים.

"תראה מה עשה בזמנו בן אדם כמו פייסל חוסייני בירושלים בתקופה של האינתיפאדה הראשונה, ומול שמיר שהיה האדם הכי נוקשה בהיסטוריה הישראלית. ככה צריך להוביל מאבק לא אלים. יש המון דרכים לפעול, אבל אבו מאזן לא עושה את הדברים הללו. הוא יכול לומר שיש הרבה סיבות לכך שהוא לא פועל, אבל כמנהיג הוא צריך למצוא פתרונות לספק חלק מהסחורה. מה הרשות עושה בירושלים? היא ויתרה לגמרי על ירושלים ואנשים שם חשופים מול ישראל בלי הגנה. אבו מאזן, לדעתי, נהנה באופן אישי מזה שיש אנשים שמשרתים אותו, ושיש לו כאילו ממשלה, והוא אומר לעצמו 'אני אסיים עוד כמה שנים', אבל בסופו של דבר, מי שסובל מהמצב זה העם הפלסטיני".

 

ליורש מחכה רשות מדממת

גאנם אומר כי אף שאינו מאמין שמהלך כזה אפשרי, פיוס פנים פלסטיני ביום שאחרי, עשוי לשנות את חוקי המשחק. "זה דבר שיצריך חלוקת כוח, אבל אני חושב שממשלה ישראלית, בוודאי לא הממשלה הנוכחית, לא תאפשר לדבר כזה לקרות, וגם חמאס לא יסכים לחלוק את הכוח שלו בעזה", הוא מנתח. "מתקיימות היום כל מיני פגישות פנים פלסטיניות בדוחא ובקהיר ואומרים שאנחנו הולכים לקראת שלום פנים פלסטיני, אבל אני לא מאמין שזה הולך לקרות.

"זה מאבק שמעורבים בו מדינות ערב, ארצות הברית, אירופה, ישראל, האינטרסים הפנימיים בין חמאס ופת"ח והרבה מחלוקות סביב סוגיות חברתיות, דתיות והיחסים מול ישראל. זה רציני. אם זה אכן יקרה, זה ישנה את המצב לטובה מבחינת הפלסטינים, כי יהיה ביניהם שלום פנימי, אבל זה לא יקדם אותם מול ישראל. ישראל בכל מקרה תעשה מה שהיא רוצה כי מי ששולט בישראל לא רוצה שלום ולא רוצה שתקום מדינה פלסטינית".

לגבי ההשפעה של חילופי שלטון ברשות על כלכלתה, אומר גאנם: "זה תלוי מי יבוא ותהיה המדיניות שלו, אבל אני חושב שלא יהיה שינוי משמעותי בכלכלה של הרשות. המצב הקשה ימשיך והפערים העצומים בין המתעשרים - בעיקר באזור רמאללה, לבין העניים - יישארו בעינם. מה שכן עשוי לשנות את התמונה זה קריסה של הרשות, אבל אני לא חושב שזה יקרה בגלל שמצד אחד ישראל לא תיתן לזה לקרות, ומצד שני צריך לזכור שהאליטות הפלסטיניות נהנות מהמצב הקיים".

גם מיטל סבור כי ללא קשר לסוגיית זהות היורש, הירושה שיקבל תהיה של גוף חלוש להפליא. "אם אתה מסתכל על הכלכלה הפלסטינית בעשרים השנים האחרונות, אתה רואה כלכלה שחיה ממש מהיד לפה", הוא אומר. "יש שם תוצר מקומי מאוד נמוך. ההכנסה לנפש אולי מגיעה ל-900 דולר בשנה, וברצועת עזה זה אפילו יותר נמוך. תעשייה כמעט לא קיימת. האבטלה מוערכת ביותר מ-30% בקרב צעירים, והרבה מאוד אנשים מועסקים על-ידי הרשות, שבהרבה מאוד מצבים בקושי מצליחה לשלם להם את משכורותיהם.

"כשמסתכלים על המאזן המסחרי רואים שהייצור עומד על 700 מיליון דולר לשנה, ושהייבוא עומד על למעלה מ-4 מיליארד. כל הפרמטרים הכלכליים גרועים ביותר, ותושב פלסטיני שחי במציאות הזו ורואה איך הרשות שלו מתנהלת ומה היא עושה עם הסיוע שהיא מקבלת - מאוד מתוסכל, וזה חלק מהדימוי המאוד נמוך שיש לרשות בקרב הפלסטינים. חוסר שביעות הרצון מתפקוד הרשות בגדה המערבית עומד על בין 60% ל-70%".

לאור כל זאת, מיטל אומר שהציפייה בציבור הפלסטיני מהאדם שייכנס לנעליו של אבו מאזן היא שהוא ישנה את מדיניות הרשות בצורה משמעותית. "הציבור חושב שאדם שיוביל את הרשות לנתיב אחר יהיה אדם שמזוהה יותר עם התנגדות ועם פיוס עם חמאס. אם מסתכלים על זה ככה, אני חושב שהדמות הבולטת ביותר היא של ברגותי. בעיניי הוא מועמד מאוד חזק בתחרות הזאת. הוא זוכה ליתרון משמעותי בזה שיש לו שני קלפים משמעותיים ביד: זה שהוא בכלא הישראלי הרבה שנים והוא מזוהה עם ההתנגדות הלא דתית, וזה שבתקופת המאסר שלו הוא הצליח ליצור רשתות של אמון ושל הידברות והסכמות עם מנהיגים בולטים בכלא של החמאס ושל הג'יהאד האסלאמי.

"כששמים את זה בקונטקסט של הפיצול בחברה הפלסטינית, זה משמעותי. אם ברגותי אכן ייבחר, הלחץ הבינלאומי על ישראל יהיה אדיר. משהו שאנחנו עוד לא ראינו לפני כן. זה יכול להביא בפעם הראשונה את ההנהגה הפוליטית העכשווית בישראל, שהיא הימנית ביותר שהייתה פה, לכדי משבר פנימי".