אלפים של סתיו: חופשה עירונית-חורפית בעיר עתיקה ויפה

לאחרונה התחיל לפעול קו טיסות לעיר ליון שבצרפת ■ זה יכול להיות שער הכניסה להרי האלפים, עם סקי או בלעדיו, חופשה שיש לה דרכים משלה לקדם את בוא החורף

הטירה Chateau Menthon/ צילום: באדיבות לשכת התיירות הצרפתית

אני לא אוהבת שלג ואני שונאת כשקר. זאת אחת הסיבות שחופשות סקי אף פעם לא עניינו אותי, ולא משנה בכמה נחישות ניסו למכור לי את הרעיון. בעלי עושה סקי. מיטב חבריי עושים סקי, אבל אני סולדת מהלבן-לבן הזה, וכל התיאורים על הנוף היפהפה הנשקף מראש ההר והשוקו החם שנלגם בצהרי היום לא הצליחו לגרום לי להתלהב. עם מדבר או עם הרים ירוקים אפשר לקנות אותי בקלות, אבל שלג? עדיף לנסות למכור למישהו אחר.

לכן, קל להבין שיעדים שנחשבים "מושלגים" בהגדרה לא היוו עבורי מעולם פוטנציאל ליעד של חופשה - בוודאי שלא הרי האלפים, שהאסוציאציה הראשונה שחולפת בראשי כשאני חושבת עליהם זה לבן בכמויות. לא עצרתי אף פעם לדמיין איך ההרים ללא הלבן, ובטח לא חשבתי שיש הרבה מאוד דברים לעשות שם גם מחוץ לעונת הסקי וגם כשאין שלג.

הדרך מהעיר ליון (Lyon), בירת חבל האוברן-רון-אלפ (Auvergne-Rhone-Alpes) להרי האלפים קצרה יחסית, שעתיים בלבד. בהתחלה הדרך נראית כמו עוד דרך ראשית חביבה בלב אירופה, אבל בהדרגה הנוף משתנה ומקבל עוד ועוד גוונים של ירוק, אותם גוונים שירחיבו את לבי בימים הבאים.

אל תוך הנוף

אחת הדרכים הנעימות לעלות להרים היא לחוות אותם באמצעות רכב קטן של רנו הנקרא טוויזי (Renault Twizy), מין שילוב של אופנוע עם מכונית. הנוסע יושב מאחורי הנהג בתנוחה הדומה לאופנוע, אולם מערכות השליטה של הנהג הן כמו של מכונית רגילה. הרכב חשמלי ונטול חלונות לגמרי, מה שהופך את חוויית הנסיעה לשונה ולמיוחדת.

היעדר החלונות הפך אותי לא למשקיפה על הנוף אלא לחלק ממנו. זו אמנם אטרקציה לתיירים, אבל מוכרחים להודות שיש לה ערך מוסף משמעותי בגלישה ההדרגתית לתוך הנוף של האלפים. מוזר לגלות שלמרות הגוף הקטנטן של המכונית, הנסיעה עצמה נוחה יחסית, מה שמאפשר להתמסר למראות מבחוץ. והם מדהימים. הנשימה שלי נעצרת, וזאת לא תהיה הפעם האחרונה שבה אשאר ללא מילים אל מול עוצמתם של הצבעים והמראות.

בדקות הראשונות של הטיפוס אני רואה בעיקולים את אגם אנסי מציץ מלמטה כשבהדרגה חודרים לתמונה עוד ועוד אלמנטים של ירוק חי בגוונים שקשה לתאר. כאילו מישהו השתגע, ושפך כמויות של ירוק בוהק על מורדות ההרים ושתל ביניהם עיירות ציוריות שעושות חשק לעצור, לשוטט בסמטאות, לעשות סיבוב בשוק המקומי, לשתות כוס יין ולא לזוז יותר מדי.

נקודת הסיום שלנו היא למרגלות רכס הרי ארוויס בעיירת הסקי לה קלוזה (La Clusaz). כמו שציינתי, סקי רחוק מלהיות כוס התה שלי, אבל מתברר שכאן מדובר באחת מעיירות הסקי הנחשבות בצרפת, כזו שיש לה הרבה מה להציע לתייר המזדמן גם מחוץ לעונת הסקי. אפילו למישהי כמוני, שממש שונאת סקי. מה שהקל עליי לחבב את העיירה ממבט ראשון לא היה רק המראה הטיפוסי של עיירת הסקי עם פסגות מושלגות שניבטות אליי (אבל ממרחק בטוח) אלא כמה כוסות יין סבוי, שאותו ניתן להשיג רק בחבל ארץ זה, עובדה מצערת בהתחשב בכך שאלה יינות מצוינים ולא יקרים.

אני לוגמת כוס ועוד כוס במסעדה ששמה נשמע אולי מעט תלוש, רודוס, אבל האוכל שמוגש בה הוא מקומי-טיפוסי, בין היתר גבינת רובולושון פרמייר, המיוצרת רק באזור. מי שמתעקש, יכול מאוחר יותר ללמוד על ההיסטוריה של הגבינה ושל המשפחה שעומדת מאחוריה במוזיאון קטן הממוקם בעיירה, אבל זו ממש לא חובה. אפשר פשוט להתענג על טעמה בנקודת התצפית הפסטורלית הזאת בלי להתעמק יותר מדי בתולדותיה. יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות בעיירה - מסלולי טיול בהרים, שיטוט בעיירות הקרובות. חובבי סקי ישמחו לדעת שציוד סקי נמכר בה בכל פינה.

ונציה של האלפים

פחות משעה לאחר מכן אני כבר שוכחת לגמרי את פנינת ההר שעזבתי, ומתאהבת (שוב) בחלק חדש של גן עדן, העיירה אנסי (Annecy), שהצרפתים קוראים לה "ונציה של האלפים". זוהי עיירת נופש קטנה השוכנת לאורך האגם, הנחשב לצלול ביותר באירופה. הצרפתים המתגוררים בה רחוקים מלהיות מעוטי יכולת, והמראה הכללי של העיירה בהתאם.

אל הנתונים הטבעיים של המקום - אגם כחול ובוהק ושלל תעלות מים הזורמות בתוך העיר - מצטרפות סמטאות מטופחות שופעות ירק וצבע ואחוזות יוקרה של תושבים מקומיים ששוות מיליוני אירו. כל אלה שוכנים לצד חוף אגם מטופח, עם עשרות מזחי עץ הבנויים אל תוך המים, בתי קפה נעימים וסירות מסוגים שונים שעוגנות על המזח בסמוך לחוף. התחושה הכללית היא שמישהו דחף אותי לתוך גלויה ואני ממש לא רוצה לצאת ממנה.

לאחר סיור רגלי קצר ששיאו היה בתצפית על מצודת אנסי, שממנה אפשר להשקיף במבט פנורמי על כל האזור, אנחנו מגיעים לשוק המקומי. זה לא שוק לתיירים, גם תושבי המקום עורכים בו קניות. הריחות, הצבעים והתצוגה של המוצרים - פירות, תבלינים, לחמים, בשרים וממתקים מסוגים שונים - הכול נראה טרי ומסודר בצורה אלגנטית. הכי כדאי להצטייד בגבינה משובחת, לחם טוב ובקבוק יין, ולהתיישב לפיקניק באחת מהנקודות הירוקות הפזורות לאורך הנהר.

כבר סיפרתי על הקשר החזק שנותר אצלי בין סוג התזוזה לחיבור למקום, שחוויתי במכונית נטולת החלונות. התברר שזה היה רק המתאבן למה שחיכה לי בהמשך - סיור סאגווי לאורך האגם ובמעלה ההרים. הפעם נאלצתי להתמודד לא רק עם הפחד האוטומטי שלי מפעילויות אתגריות אלא גם מכך שאני מאותגרת קואורדינציה. חבשתי ברעד את הקסדה, עליתי על הסאגווי והתפללתי לטוב. למרבה המזל, תחילת המסלול הייתה לאורך האגם. הדרך ישרה וסלולה והנוף המרהיב שנגלה לעיניי תוך כדי הרכיבה הצליחו להסיח את דעתי מהפחד, ושוב התמסרתי לאותה תחושה של להיות חלק מהנוף, לראות את הדברים כחלק ממשהו, ולהתמסר.

כעבור כמה דקות נפרדנו לצערי ממראות האגם הצלול, והתחלנו לטפס למעלה. בהתחלה בין הבתים ובהמשך, ממש בשבילי עפר מחוץ לכפר, במעלות ההרים ובמורדות. זה דרש יותר מאמץ ויותר ריכוז, אבל החוויה הייתה מרגשת. כשחזרנו אחרי כמעט שעה הרגשתי ממש התעלות. ניצחתי את הפחד, וזה כל-כך היה שווה את זה.

אפשר גם לשכור באגם סירות, שפועלות כמונית ומעבירות ממקום למקום. הסירות מתאימות לעד 12 אנשים כך שאפשר לנצל אותן גם לאירוע חברתי. השיט אותנו שייט צעיר שדיבר אנגלית מצוינת והסביר על הנוף הנשקף סביבנו, על האגם, על שמונת הכפרים המקיפים אותו, על הטירות המרשימות שמאכלסות אותו, ועל עשירי צרפת שקונים שם בתים. על אחת הטירות Chateau Menthon, סיפר שהיא זו שנתנה את ההשראה לטירה שבסמל של חברת וולט דיסני.

חג האורים של ליון

כדי להגיע לאלפים הצרפתיים לא חייבים לעבור בעיר ליון, אבל כדאי. למי שכן ניצל את ההזדמנות ובא, הנה שלושה דברים שכדאי לעשות בעיר, שנחשבת לאחת מערי הבירה הקולינריות של אירופה.

אחת החובות הנעימות היא ביקור בשוק האוכל של השף הידוע פול בוקיז (Paul Bocuse) - שוק אוכל מקורה הכולל כ-50 דוכנים שבהם אפשר לטעום ולקנות ממאכלי האזור השונים, כמו דוכן הגבינות של משפחת Cellerier המגבנת גבינות לדורותיה או סופלה הדגים הייחודי לאזור, ומאפה Sable Pvaline - מעין עוגיית חמאה המצופה סוכר אדום שנראית תעשייתית, אבל כבר בביס הראשון מבינים שמדובר במעדן.

אפשר לעצור גם ליד דוכן הכמהין שבו נמכרים שלל מאכלים המבוססים על הפטרייה היקרה או לתפוס סדנה בדוכן של השף פיליפ לה שו, בעבר מסעדן מעוטר בכוכב מישלן, שמעביר שיעורי בישול בשוק ומלמד בכל פעם מתכון אחר. כדי להבין את המתכון מסתובבים עם השף קודם בשוק כדי לרכוש את המוצרים. במהלך השבוע השוק ריק יחסית, אבל ביום ראשון הם מתייחסים אליו כאל מקום בילוי ואז הוא צפוף וסואן.

עוד אטרקציה מומלצת מאוד היא מוזיאון האדם והחי - מוזיאון אטרקטיבי גם למי שלא חובב מוזיאונים בהגדרה וגם למי שמגיע לטיול עם ילדים. בשבעה חללים שונים מוצגים שבעה מקטעים הקשורים בהיסטוריה האנושית בצורה מאוד דרמטית, עם תאורה סופר מרשימה ועם פוחלצים ענקיים, אבל באופן מאוד נוח לעיכול.

גם המבנה עצמו בנוי באופן מיוחד, כולו עשוי זכוכית ומזכיר באופן מסוים ספינת חלל. המבנה בנוי על חיבור של שני נהרות, מרוחק מעט מלב העיר ואם עולים לגג אפשר ליהנות מתצפית יפהפה על העיר כולה, ויש מה לראות. העיר נחצית על-ידי שני הנהרות, הרון והסון, שמתמזגים דרומית למרכז העיר ויוצרים מעין חצי אי שעליו נמצא המרכז. יחד עם פרבריה ועם עיירות האזור, ליון היא האזור העירוני השני בגודלו בצרפת אחרי פריז. גם הקהילה היהודית בעיר אינה קטנה, ומונה כ-35,000 יהודים, המתחזקים לא פחות מ-30 בתי כנסת.

ואם נשאר אחרי זה עוד כוח, מומלץ בחום לחזור את הדרך אל מרכז העיר ברגל. המסלול עובר לאורך הנהר דרך רובע Confiuence האופנתי, שהיה בעבר אזור תעשייה וכיום הוא זרוע בתי קפה ומועדונים שחלקם עשו שימוש בעבר שלהם. כך למשל בית חרושת לסוכר, שהפך לחלל המיועד למיצגים, לתערוכות ולפסטיבל של מוזיקה אלקטרונית;

וישנו גם מלון Fourviere - מלון שהיה בעבר מנזר, וצביונו זה נשמר עד היום. בלובי של המלון נשמרו חלונות הזכוכית הצבעוניים עם הוויטראז'ים וגם חדר הווידוי ניצב על כנו בלובי, ממתין לחוטאים. התחושה כשנכנסים פנימה היא כאילו נכנסים לכנסייה מפוארת במיוחד, שעדיין מתפקדת. הנגיעה למורשת העיר באה לידי ביטוי לא רק בשמירה על המראה המקורי של המנזר אלא גם בהצגת החדרים. כל חדר מוקדש לדמות אחרת שהייתה לה השפעה על עיצוב העיר, והיא מופיעה גם בתמונות, בשם החדר ועל גבי המפתח. את המלון מקיפים גנים יפים והחדרים גדולים במיוחד, אם כי מעט נזיריים כמתבקש.

מי שמגיע לליון בחודש דצמבר, ייהנה ממסורת מיוחדת של העיר, חג האורות (Fete des Lumieres) המקומי. כמו כל חגי החורף האירופיים, גם חג האורים של ליון בא להילחם בחושך, אבל עם השנים צמחה בעיר מסורת שלמה הקושרת את החג למריה אם ישו. התושבים מניחים על אדני החלונות המוני נרות קטנים, ומבני הציבור מוארים באופן יצירתי ואמנותי, עם מיצגים שונים ומגוונים הקשורים באור.

מידע מעשי

טיסות: חברת התעופה טרנסאוויה מפעילה שתי טיסות בשבוע לליון, העיר המרכזית של חבל רון-אלפ. מחירים: סביב 120 אירו לאדם.

מלונות: בעיירה לה קלוזה - שאלה ציורי בשם - Hotel Berauregard, הבנוי כולו מעץ ומקרין חמימות ביתית. יש גם בריכה מחוממת ועוד פינוקים. 105 אירו לחדר זוגי רגיל, 135 לחדר לשלושה ו 155 אירו לחדר משפחתי.

בעיירה אנסי - מלון אימפריאל, מלון יוקרה שופע סטייל. המלון יושב ממש על האגם ומכל חדר וחדר ניבט נוף מרהיב. לא צריך אפילו לצאת למרפסת הקטנה שצמודה לכל חדר, גם מרביצה במיטה אפשר לצפות בו בקלות. מחירים: מסביבות 250 אירו לחדר בסתיו, ועד 500 אירו בעונת השיא.

חג האורות (Fete des Lumieres) - חל ב-8 בדצמבר, נמשך ארבעה ימים.