פיצריית ברוקלין בצפון ת"א: מקפידים על הפרטים הקטנים

ברוקלין מנסה להצטייר דרך שמה, שמות הפיצות שלה, הדקורציה שלה והמוזיקה הרועשת שהיא משמיעה, כמקום מגניב וצעיר. שיהיה ■ בשש וחצי המקום מלא בהורים (מגניבים) עם ילדים רעשנים לא פחות מהמוזיקה. וככה זה גם צריך להיות

פיצה ברוקלין / צילומים: איל יצהר

נדמה לי שכמעט לכל שכונה יש פיצרייה שכונתית. או לפחות צריכה להיות כזו. אמנם בבבלי, השכונה שבה אני מתגורר, שכונה קטנה יחסית ובה כ-10,000 תושבים, אין עדיין פיצרייה (בקושי יש לנו בית קפה, מזל שיש סופרמרקט) - אבל פיצרייה שכונתית היא האל"ף-בי"ת של הקולינריה. יחד עם, בעולם מושלם לפחות, פלאפלייה שכונתית וכמובן בר שכונתי.

הפינה של שדרות נורדאו ודיזנגוף בצפון תל-אביב הייתה שנים רבות חלק מתחום השיפוט שלי. לא רחוק מכאן, באוסישקין, ליד מה שהיה קולנוע פאר ועכשיו הוא סופר באבא ומכון כושר בשם קולנוע פאר, גרתי רוב ימיי.

הוריי התגוררו שם עד לפני שנה. בהרבה מובנים, זו עדיין השכונה שלי. אין לו לאדם, אם התמזל מזלו, יותר משכונה אחת. בטח אם הוא גר בה עד גיל 24 וגם אחר כך לא ממש מתרחק ממנה. את רוב ימיי העברתי בצפון תל-אביב. גם כיום אני מתגורר בתל-אביב, בשכונה שאת שמה אסור לומר. זה פשוט לא בעברית. כלומר, זה הכי בעברית שיש, אבל זה כל-כך לא תל-אביב. בבלי. ירחם השם.

אני מת על בבלי. אבל אין בה פלאפל, פאב או קפה נורמלי. אז לך תחפש פיצרייה. את החור הזה בחיי מנסה לסתום פיצריית ברוקלין החדשה ששוכנת, כבר הבנתם, בדיזנגוף פינת נורדאו, ממש מול הקיוסק המשפחתי שבו הייתי קונה פעם עיתונים ביידיש לסבתא פלה מנוחתה עדן. היום אפשר למצוא שם את בוקי נאה מספר לקבוצות שלו סיפורי זוועה על מעשי פשע מפורסמים שהתרחשו בעיר.

ברוקלין היא מיזם חדש ונוסף מבית היוצר של אנשי "הפיצה" ברחוב בוגרשוב, שהיא פיצרייה ומסעדה איטלקית ותיקה למדי היושבת על חורבות קפה ליאון ההיסטורי, אם כבר בנוסטלגיה עסקינן.

בקיצור, מדובר באנשים שמכירים היטב את סצנת האוכל התל-אביבית וכנראה גם בסוג של צדיקים. עובדה, הם מכירים לא רע את נפש בהמתם. לפחות את הבהמה הזקנה שלפניכם. לבהמה הנ"ל קצת נמאס, ולפי הפעילות השוקקת בשעת ערב מוקדמת, נראה שגם להרבה אחרות, מפיצריות גורמה שבהן אי אפשר לאכול פחות מפיצה שלמה, כזו שגם כשהיא קטנה ולא משפחתית, הרי שלא תמיד יש כוח, וחשק, שלא לדבר על כסף, לתקוע אותה.

לפיכך מוכרת ברוקלין משולשים. כמו פעם. אלא שלא במשולשים של פעם מדובר כאן, כאלה שעושים לך טובה אם מוסיפים קצת פטריות מקופסת שימורים או אפילו אננס, ירחם השם, גם הוא מקופסה כמובן. והאננס שאני תולה כאן על הקיר, יחזור כמובן במערכה השלישית ואולי אפילו יירה.

לא-לא. בברוקלין לא משחקים. יש כאן כמובן גם פיצה מרגריטה (המכונה כאן "המלכה מרגריטה") פשוטה וקלאסית, אבל גם כאלו שמעולם לא פגשתם בפיצרייה השכונתית של ילדותכם, אם הייתה לכם כזו. ולי כאמור, גם עכשיו אין.

התיישבנו איפה, בהרכב משפחתי מלא, והתחלנו לתקוע משולשים. הקטן הלך כמובן על מרגריטה רגילה, שהייתה חמה ומצוינת. כל השאר עשו ניסיונות. החל מפיצה קרצ'ופי מצוינת עם ארטישוקים, בצל סגול ועגבניות טריות, דרך פיצת פטריות (פטריות הזיה, גורס התפריט), שלא הזכירה במאום את זו של ילדותנו, עבור בפיצה "לבנה" (פיצה ביאנקה. בלי רוטב עגבניות) מעוטרת בפרוסות דקות של זוקיני, עבור בפיצה קורנדביף שבה יש כתף בקר, מלפפונים חמוצים ורוטב אלף האיים, ושהתגלתה כמוזרה להפליא וטעימה באופן מפתיע. והשיא עוד לפנינו.

השיא שייך, כמובן, לפיצה הוואי, אותה פיצה מוזרה המסתובבת במקומותינו כבר לא מעט שנים, ושהתוספת המרכזית שבה היא אננס. נער הייתי וגם זקנתי, ומעולם לא עלה בדעתי שיום יבוא ואסכים ליציאה המטורללת הזו. מה אומר ומה אדבר. טעים החרא הזה. האננס הוא כמובן טרי, ולידו פרוסות עבות של נקניק שוק איטלקי עסיסי. אולי זה לא משהו שאחזור עליו שוב, בטח שלא בתדירות גבוהה, אבל אני חייב להודות שזה טעים.

קינחנו בגלידה אמריקאית רכה היישר מהמכונה, כמו פעם. שלא כמו פעם, הגלידה הייתה צהובה ולא לבנה, רמז לשימוש מבורך בחלמוני ביצים, אני מניח. סיום ילדותי הולם לארוחה ילדותית ומענגת.

ברוקלין מנסה להצטייר דרך שמה, שמות הפיצות שלה, הדקורציה שלה (ציורים של לו ריד ודייויד בואי שלא מעוררים תיאבון רב דווקא בהתחשב בדיאטה הפארמקולוגית המפורסמת של שני הגאונים המנוחים) והמוזיקה הרועשת שהיא משמיעה, כמקום מגניב וצעיר. שיהיה. בשש וחצי המקום מלא בהורים (מגניבים) עם ילדים רעשנים לא פחות מהמוזיקה. וככה זה גם צריך להיות.

פיצה ברוקלין

פרטים: דיזנגוף 276, תל-אביב, טל' 03-6877748. א'-ה' ושבת 17:00-00:00. 

מחירים: משולש פיצה בלי תוספות - 16 שקל, עם תוספות - 19 שקל, גלידה אמריקאית - 13 שקל. 

השורה התחתונה: מצוין ושווה כל אגורה.