מסעדת מונאר: תוספת מבורכת לסצנה ההודית בתל אביב

מסעדת מונאר זה הכי קרוב שאנשים כמוני יכולים להגיע להודו

מונאר. כופתאות אידלי שמנמנות, המזוהות מאוד עם המטבח הדרום–הודי / צילומים: איל יצהר

לפני המון שנים נסע מ' - אז אחד משלושת חבריי הטובים והיום עוד קורבן לחוסר היכולת שלי לשמור על קשר עם מישהו חוץ מאשתי ומילדיי - להודו. זו הייתה כבר נסיעתו השנייה, לפחות, לתת-היבשת. הפעם, הצהיר, יישאר בה לפחות שנה. הוא ויתר על חוזה השכירות בדירת הגג המשגעת בשדרות ח"ן, נפרד מאיתנו ונסע. אחרי חודש הוא חזר.

מה קרה? התפלאתי. "שמע", סיפר, "נסעתי ברכבת לילה לניו דלהי. הגענו לעיר עם הזריחה. לאורך כל הדרך, המוני הודים, ויש המון הודים, ניגשו לצד המסילה, הפנו את אחוריהם אליה וחירבנו. אחר כך הם גם ניגבו כמובן. ביד". ו...? תהיתי. "זהו, הספיק לי. עליתי על מטוס וחזרתי".

נזכרתי בסיפורו של מ' כשישבתי לפני כמה ימים במונאר, הדאבה' הדרום-הודית החדשה בדרום תל אביב. אמנם אף אחד לא ניגב מולי ביד, ובעצם היה נקי מאוד, מצוחצח אפילו, במונאר, אבל זיכרון השיחה ההיא צף ועלה אחרי ש-נ', שותפי לארוחה, הודה שגם הוא, כמוני, לא רק שלא היה בהודו, אלא גם אינו מתכונן להיות בה. משהו בפינוק המשותף לשנינו, בתוספת החרדה הפולנית המובנית שלי. יוצא אם כן, שגם ל-נ' וגם לי, מקום כמו מונאר הוא הכי הודו שאי פעם נהיה בו.

בתור שכזה, עושה מונאר הכול כדי שנרגיש שאנחנו בהודו, לפחות כמו שאנחנו, ואולי גם בעלי הבית שדווקא כן היו בה, מדמיינים זאת. וכך יוצא שהמלצרית הצעירה שמקבלת את פנינו ב-11:15 בבוקר (כן, זו לא טעות, פתוח מ-11:00, אם כי רק שלוש מתוך ארבע המנות הקבועות מוגשות אז, ורק ב-12:00 מתחילים להגיש גם את הרביעית כי היא "כבדה") ובכן, המלצרית הנ"ל, נראית באחת עשרה ורבע תל אביבית מן המניין, אבל באחת עשרה וחצי היא עוטה מין חולצה ארוכה שמגיעה עד הברכיים, אל תצפו מפולני כמוני לקרוא לבגד המדליק הזה בשמו הנכון, ועונדת אינספור טבעות זהב, ועכשיו היא "הודית". זה מצחיק, אבל לנו זה עושה את זה.

לקולגות הגבריים שלה יש כבר חולצות כאלה עליהם, והן צבעוניות להפליא. הם נעים במטבח הפתוח לצלילי מוזיקת "אום" רפטטיבית להפליא, או שמא להחריד, תלוי במצב רוחך, שרק אחרי זמן רב מתחלפת במשהו קצת יותר מגוון. על הקיר תלוי פסל ראש פרה (קדושה?) ענק, עטור בזר פרחים, ומעל הכניסה מתנוססת תמונתו של גאנדי. מהטמה, לא רחבעם. הוסיפו לכך את עלי הבננה שעליהם מוגשת אחת המנות, כלי הנירוסטה המדליקים שבהם מוגשים האוכל, והשתייה, ותקבלו אחלה הודו שבעולם. לפחות לי ול-נ', כאמור.

אה, כן, וזה גם חריף. לאללה. מה עוד אפשר לרצות? רק כוס מים אולי. אנחנו מזמינים אם כן את כל התפריט. שלוש מנות. עוד מעט יתברר שמזל גדול הוא מבחינתנו שרק בחצות היום מתחילים להגיש גם את הקארי הירוק. אם היינו אוכלים גם אותו, מגרה ככל שהוא נראה, היה צריך להזמין לנו אמבולנס. או רכב של חברה קדישא. שניסע הביתה בשכיבה.

על עלה הבננה משטחת העלמה המון-המון קארי. טוב, נו, לא קארי. קארי יהיה ב-12. צ'אטני.

צ'אטני מנגו חריף וטעים בטירוף, ועוד אחד מעגבניות. ואחד מקוקוס. לא חריף, וטעים-טעים. וגם סמבר, מעין מרק בצל ועגבניות חצי-חריף, או כמו שקוראים לזה היום בתל אביב, "חרפרף".

ואז מגיעה המסאלה דוסה. מאפה דק עגול, עצום בגודלו, עשוי מאורז ומעדשים, מקופל לשניים ובתוכו תועפות של תפוחי אדמה מתובלים בגרגירי חרדל, עלי קארי טריים ועוד שלל תבלינים חריפים בטירוף. אנחנו נאנקים ונאנחים, אבל אוי, כמה נהנים. זה פותח לנו את הצ'אקרות. בכלל לא ידענו שיש לנו כאלה.

אחרי הדוסה מגיע האידלי. כופתאות עגולות ושמנמנות של אורז ועדשים. שוב אורז ועדשים. חסרי טעם, עד שאתה מוזג עליהם את אותו סמבר ואותה שלישיית צ'אטני, ואז קורה אותו נס. אתה עולה בלהבות השמימה, או לפחות החך שלך, אבל אינך יכול להפסיק. אפילו הצ'אי לא מצליח להרגיע את הבעירה. גם הוא חריף. לא חריף של צ'ילי, חריף של ג'ינג'ר והל וציפורן וקינמון. מי צריך ויסקי? אפילו בירה מיותרת, אם כי רק היא תצליח אולי להרגיע את השריפה. אבל אנחנו נהנים לאללה.

המנה השלישית טיפה פחות דרום-הודית, אבל לא פחות טובה. בטטה אפויה ממולאת בבצל אדום ובעגבניות עם זרעי כוסברה ולצידה מסאלה של קשיו ויוגורט מנגו. אנחנו מקנחים בפודינג אורז מתובל כדבעי בהל, בציפורן ובקינמון ומעוטר בתותים, בשבבי קוקוס קלוי ובפרוסות שקדים קלויות אף הן. נהדר.

מונאר היא תוספת מבורכת לסצנה ההודית ההולכת ומתעצמת בארץ. לטעמי היא כרגע הלבנה הכי מקסימה בחומה ההודית הקטנה של תל אביב. והיא אפילו צמחונית, חלק גדול מהמנות אפילו טבעוניות, שזה כידוע מאוד תל אביבי כרגע.

כדאי להכיר

דאבה: דאבה הוא שמה ההודי או הדרום-הודי, של מסעדת הפועלים או המזנון שלנו, אם תרצו. מסעדה קטנה, עממית, לפעמים ממש דוכן.

מונאר

פרטים: נחלת בנימין 68, תל אביב. טל' 052-4899700. א'-ה' - 17:00-11:00, ו' - 16:00-11:00

מחירים: מאסלה דוסה - 38 שקל, אידלי - 30, מירצ' סבז'י (בטטה) - 30, רייס פודינג - 33 שקל

השורה התחתונה: מצוין ושווה כל אגורה