"צריך שינוי יסודי של הגישה"

המאמר על עודף המשפטיזציה, שפורסם בשבוע שעבר, הציף אותי בתגובות מעולם המשפט, שרובן ככולן מבכות את המצב, את עודף המשפטיזציה ואת מדינת המשפט. ואלה היו תגובות שבאו מאנשי משפט, שמתפרנסים מעודף המשפטיזציה.

למרבה הצער, הדברים נותרו בשיחות רקע. איש מהם לא רצה להיות מצוטט, מסיבות מובנות: הם בתוך המערכת, מדוע שייצאו נגדה ונגד הדבר שמפרנס אותם?

ובכל זאת, היה משפטן אחד שהסכים שדבריו יצוטטו, גם אם בעילום-שם. אבל לפני שאביא את דבריו, הערה קטנה: עודף המשפטיזציה מתחיל בכנסת - בעודף עתירות ובעודף של חקיקה פרטית, שרובה מיותרת. העתירה לבג"ץ נגד הזזת חופשת ל"ג בעומר על-ידי ח"כ איילת נחמיאס-ורבין היא דוגמה לכך. אי-אפשר להפציץ את בג"ץ בעתירות-סרק, רק כדי ליצור תדמית של חבר כנסת פעלתן, לוחם ללא חת למען הצדק. עניין החקיקה הפרטית כבר יצא מזמן מפרופרציה. הכנסת הפכה בעצמה לאחד הגורמים הרציניים בתהליך המשפטיזציה.

והנה תגובתו של אותו משפטן:

"קודם כל, צריך שינוי יסודי של הגישה. כמו שכתבת, לא ייתכן שמקבלי החלטות מפחדים לזוז בלי חוות-דעת משפטית. בצבא, מפקדים בדרג השטח נעים עם עורך דין (!). במקום שעורכי דין יסייעו למקבלי ההחלטות במימוש מדיניות (מתן בסיס/גיבוי משפטי) במסגרת החוק, נותנים לעורכי הדין כוח מופרז להכתיב למקבלי ההחלטות סדר יום. עורכי הדין צריכים לתת שירות ללקוח ולא להפך.

"לגבי סעיף 2 במאמר שלך - הגדלת מספר השופטים לא תפתור את הבעיה. ראשית, העומס נובע בחלקו מאוזלת-יד של השופטים. תקנות סדר הדין נותנות לשופטים כלים מצוינים לטיפול בעורכי דין ובעלי דין סוררים שאינם מקיימים צווים והוראות שיפוטיות, ו/או מגישים תובענות-סרק טקטיות שסותמות את המערכת. למרבה הצער, המערכת, כמדיניות, נמנעת מטיפול בהפרות בוטות של סדרי הדין ('פרוצדרה') ולמעשה מעודדת בעקיפין התנהלות לא תקינה: אין פסיקת הוצאות ריאליות לצד הזוכה, אז למה לא להגיש תביעות-סרק טקטיות? אין סנקציות ממשיות על הפרת צווי גילוי מסמכים, אז למה לציית להם?

"שנית, השופטים נמדדים היום בהתאם ליעילות - כמה תיקים הצליחו לסגור בזמן נתון. זו (כמעט) חזות הכול. אתה נתקל בשופטים שכל מה שמעניין אותם זה 'לסלק את הבעיה' מעל פניהם ולסגור את התיק (גישור, בוררות, פשרה וכו'), במקום להכריע במחלוקת לגופה. אי-אפשר לנהל כך מערכת משפט אדוורסרית. גם זה מעודד הגשת תובענות-סרק, כי מי שהפר חוזה מקדים ומגיש תביעה בעצמו או תביעה שכנגד, בידיעה שבית המשפט כבר ילחץ על הצד השני להתפשר במקום לנהל לגופו את המשפט (שבמסגרתו לעולם לא ייפסקו הוצאות ריאליות).

"שלישית, השופטים מפחדים מאוד מערכאות הערעור. במקום לחנך את השופטים שמותר לחשוב באופן עצמאי (במסגרת הדין וההלכה הפסוקה), ומותר לטעות, הרוח הנושבת מלמעלה היא שאסור לטעות, ושכל טעות תזיק לרקורד של השופט הטועה. השופט אהרן ברק כבר אמר בעבר שאם הייתה ערכאת ערעור על פסיקת בית המשפט העליון, כנראה היו הופכים גם את הפסיקות שלו. לא מרגישים את זה בערכאות הדיוניות, ושופטים אומרים בגלוי - אני לא מסלק תביעה על הסף, כי אני לא רוצה למצוא את עצמי בעוד חצי שנה מקבל את התיק בחזרה מערכאת הערעור עם נזיפה.

"רביעית, יש הרבה שופטים טובים מאוד, שעובדים קשה מאוד ועושים מלאכתם נאמנה. אבל יש גם שופטים פחות טובים, וגם כאלה שנתקעו, לא קודמו, ו'נגמר להם הסוס' 10 שנים לפני הפנסיה. שופטים כאלה תקועים במערכת במינוי עד גיל 70, גורמים לציבור המתדיינים סבל, וסובלים בעצמם. במקום למנות שופט אוטומטית עד גיל 70, תמנו אותו לקדנציה של 7 שנים, ולאחר מכן ועדה בראשות נשיא העליון ונשיאי בית המשפט המחוזיים ידונו בהמשך המינוי שלו לתקופה של 7 שנים נוספות, בהתאם לאיכות פסקי הדין, הכנה, יסודיות, יעילות, מזג שיפוטי וכו'. מי שמיצה את עצמו ייצא החוצה ויקבל תקופת הסתגלות מכובדת".

 מבול של חקיקה