מה גורם לישראלים ללמוד את השפה של סבא וסבתא?

עיראקית, יידיש, רוסית, מרוקאית - יותר ויותר ישראלים בני דור שני ושלישי עושים מאמץ ללמוד את השפה והתרבות של ארץ מוצאם ■ למה דווקא עכשיו? ומה זה אומר על הישראליות החדשה? ■ כור היתוך 2.0

פוסט ציונות / צילום: לע"מ - BRAUNER TEDDY
פוסט ציונות / צילום: לע"מ - BRAUNER TEDDY

עמדתי בשבוע שעבר מתחת לביתה של זהבה ברכה בתל-אביב, והקשבתי לקולות שזלגו מבעד לחלון הפתוח, לרגע הרגשתי שוב שאני בן שמונה. החצר שופעת הירק אמנם הייתה שונה בתכלית מהכניסה המוזנחת של הבניין בשכונת פרדס כץ, שבו גרו סבי וסבתי מצד אבא, אבל כל השאר היה שם. ריח של מאכלים עיראקיים מילא את אפי, צלילי הגיטרה של המוזיקאי שחר כהן הזכירו לי את אלו שבקעו מטייפ המונו עטוף העור של סבא, ושברי השיחות בעיראקית הזכירו לי את הלהג המשפחתי שלא שמעתי כבר שנים.

ברכה, אשת מכירות בחברת תרופות, היא המייסדת והרוח החיה של קבוצת הפייסבוק "משמרים את השפה העיראקית", המונה קרוב ל-50 אלף חברים. היא מספרת שדיברה את השפה (ניב יהודי ייחודי של ערבית עיראקית) עוד כילדה באור יהודה. "הרבה אנשים התביישו בכך שההורים שלהם דיברו בבית עיראקית", היא אומרת בזמן שהיא מאכילה אותי בקציצות, מעודדת אותי להטביע אותן בעמבה ונשבעת שאם אזלול מאוחר יותר מספיק פטרוזיליה אצליח להיפטר בקלות מהריח. "הכניסו להם לראש שזו שפה של ערבים. אני אומרת להם שייצאו מזה. זו השפה שלנו. זו התרבות שלנו".

פוסטים בקבוצה כוללים הרבה שאלות לשוניות ובקשות לתרגום של מילים או משפטים, אבל גם בדיחות, קטעי וידאו מהצגות ושירים בעיראקית, ולא מעט סיפורים על בני משפחה ועל עלילותיהם בישראל ובארץ הנהרות הגדולים.

פריחתה של קבוצת הפייסבוק של ברכה אינה תופעה מבודדת: 70 שנים לאחר שהמדינה הוקמה על בסיס תפיסת כור ההיתוך, נראה שהישראלים מעוניינים יותר מאי פעם לחקור את שורשיהם ולהדגיש את הייחודי ולא את המאחד. השפכטל הגדול של הישראליות, שבמשך שנים מרח כל זהות לכדי שכבת טיח אחידה, כבר פחות כבד, וגם כוח המשיכה של "הצבר" - הדמות הנחשקת לכאורה שהמציא הממסד המפא"יניקי, כדי לגרום ליהודים השונים ליצור לעצמם זהות חדשה - פחת בהרבה.

העלייה המתמשכת של האינדיבידואליזם בחברה הישראלית היא אחת הסיבות, אולם נראה שהסיבה העיקרית לכך שישראלים כה רבים מתרפקים על מורשת ההורים שלהם דווקא בשנים האחרונות, היא שבני דורות העלייה פשוט מזדקנים או מתים, וילדיהם מבינים שאם הם לא ייקחו על עצמם לשמר את המסורת, היא תאבד בנבכי הזמן. וכך פועלות לא מעט קבוצות שמנסות להקנות את המסורת לדור הבא או לשמר את השליטה בעיראקית ובמרוקאית, בפולנית וברוסית, באמהרית וביידיש.

יחד עם זאת, ראוי לציין שכבר היו גלים כאלה של גילוי השפה וחיפוש שורשים, ושבשפות מסוימות הגלים האלה חלפו: כך קרה, למשל, עם הערבית התימנית. לפני כמה שנים אמנם הודפס ונמכר שיחון עממי בתימנית-יהודית (באירועים כמו התימניאדה), אולם היוזמה לא הפכה לתופעה. הנוכחות האינטרנטית האחרונה של מאמצי שימוש השפה מתוארכת לאי אז ב-2007, ובמרכז מורשת יהודי תימן כלל לא שמעו על יוזמות שכאלו. לימוד התימנית היחידי שמכירים שם הוא לימוד ההגייה התימנית לצורכי תפילה.

האם גם הגל החדש של חזרה לשורשים הוא טרנד חולף? או שזה כאן כדי להישאר? ומה הצורך הזה אומר על מצב הישראליות? התשובות בהמשך.

עיראקית - מבושה לגאווה

אחד החברים בקבוצת משמרי העיראקית הוא דודי עזר, מהנדס אלקטרוניקה מבית דגן. הוא נולד לפני 51 שנים בישראל להורים שעלו מעיראק בגיל צעיר מאוד. הם דיברו ביניהם עברית, ועל אף שמדי פעם "שרבבו מילה או שתיים בעיראקית", הוא מתאר את המנטליות בבית כ"מאוד ישראלית". עיקר החשיפה שלו לשפה העיראקית הייתה בביתם של סבא וסבתא שלו, והוא החל בעצמו להתעניין בידיעת השפה רק לאחר מותה של סבתו לפני כעשור. "באותה נקודה, רמת החשיפה שלי לשפה ירדה באופן משמעותי", הוא משחזר. "בהתחלה זה לא היה חשוב לי במיוחד, אבל עם הזמן הרגשתי שאולי אני מפסיד פה משהו. זה גם הגיע במקביל לסיפורי מורשת של ההורים ולכך ששמעתי בטלוויזיה על כל מיני דברים שקשורים ליהדות עיראק שאף פעם לא למדנו עליהם בשיעורי היסטוריה, כמו למשל הפרהוד - הפרעות שנעשו ביהודי עיראק ב-1941".

עזר אומר שהוא נתקל בקבוצת המשמרים במקרה והחליט להצטרף: "אמרתי לעצמי שאני תמיד יכול להסתתר מאחורי המקלדת והמסך, אבל בגלל שכבר נכנסתי, כתבתי משהו בקטע של פולקלור וראיתי שלמחרת היו הרבה תגובות. בפעם הבאה כתבתי על הקשר שלי עם סבתא שלי שנפטרה, ואז כבר היו עשרות רבות של תגובות וזה הכניס אותי יותר עמוק לקבוצה. כשאתה נמצא שם, אתה נחשף להרבה מילים חדשות והשפה שלך הולכת ומתעשרת וזה פשוט נהדר. עכשיו אני יכול כבר לנהל שיחה לא רעה. אם אני מקביל את זה ללימודי אנגלית, אני יכול לומר לך שבארבע שנות לימודי אנגלית לא למדתי את מה שלמדתי פה בשלושה חודשים".

נוגה בולדור, בת 59 מקריית אונו, מספרת שבמשך שנים היא התנכרה לשפה העיראקית: "ההורים שלי עלו לארץ ב-1951 ואני נולדתי פה, אבל אני ממש זוכרת שהייתי מתביישת כשהם הגיעו לבית הספר ודיברו ביניהם עיראקית. השתדלתי להימנע משייכות אליהם, ואני עדיין מכה על חטא לגבי העניין הזה. הישראליות והצבריות גרמו לי לרצות להיות כמו כולם".

נקודת המפנה בגישה שלה אל השפה התחוללה כשבתה שקדה על עבודת השורשים שלה בבית הספר. "יחד עם אמא שלי נסענו לביקורים אצל הדודים ושמענו מהם סיפורים מרתקים, שגרמו לי להרגיש כמיהה וגעגוע למשהו שאמנם לא הכרתי, אבל הרגשתי שכאילו טבוע בי. תוך כדי ששמעתי את הסיפורים על התמרים ועל הדקלים ועל הפרת והחידקל, הבנתי שאני רוצה להכיר יותר את השורשים שלי ולבדוק עם מי אני יכולה להתחבר בשביל זה, וככה הגעתי לפני ארבע שנים לקבוצה של זהבה".

בולדור מספרת שמלבד השיפור בעיראקית שלה, היא הבינה עד כמה הודרו היהודים המזרחיים מהנרטיב הציוני: "מכל הסיפורים שמספרים אנשים בקבוצה, הבנתי שבארץ לא למדנו כלום על יהודי ארצות הערב. דחקו אותנו לשוליים. באמצעות זה שאנשים כותבים על החוויות והסיפורים שלהם בקבוצה, לפחות חלק מהדברים לא הולכים לאיבוד".

העניין של גולן ברהום בעיראקית הגיע מכיוון אחר. ברהום, בן 38 מפתח תקווה, הוא מרצה לערבית שמתראיין לעיתים מזומנות לרשתות טלוויזיה בשפה הערבית ומשמיע בהן את העמדה הישראלית. בשנים האחרונות, הוא אומר, החל אצלו עניין בשאלת הפליטים היהודים ממדינות ערב, סוגיה שבה הוא משתמש כדי להביך את בני שיחו הערבים שמעלים את סוגיית הפליטים הפלסטינים: "כנער, לא ממש התעניינתי בעיראקיות של המשפחה שלי. למדתי ערבית לתואר ראשון ושני ולתעודת הוראה, אבל רק אחרי שלמדתי לעומק על הקהילה שלי במסגרת העניין בפליטים ממדינות ערב, התחלתי להתחבר לעיראקיות. מאוד חשוב לי שמעבר ללימוד השפה, אנשים יתחברו גם להיסטוריה, לתרבות, למוזיקה ולמאכלים. אנחנו למדנו על התרבות של יהודי אירופה ויש מקום לזה שילמדו על התרבות שלנו. כמו שלמדנו על פרעות קישינב, צריך ללמוד על הפרהוד, על פרעות עדן וכו'".

יידיש - לדבר עם הנכדים

קריאה בשורות הקודמות עלולה ליצור את הרושם שמיתוס הצבר הדיר מתוכו רק את המורשת המזרחית: זה אולי נכון ונתון לוויכוח אקדמי סוער (ולדיון חברתי סוער בהרבה), אבל גם בצד האשכנזי של המפה ישנם כאלה שחשים צורך לחזור אל השורשים. כזה הוא המוזיקאי דניאל גלאי, בן 71, שעומד בראש בית לייויק - מרכז תרבותי בתל-אביב שבו מתקיימים בין השאר שיעורי יידיש שבועיים. הוא אומר שבעיניו, העניין שמגלים ישראלים רבים במורשת הוריהם נובע מייאוש ומאכזבה מהערכים השולטים כיום במדינה.

"כשבן אדם מתאכזב מהאווירה הכללית, הוא מחפש ערכים ואז הוא נזכר שבילדותו, שהוא התרחק ממנה או שכח אותה, התגלה לו עולם תרבותי שלם, שיכול להיות מיהדות אשכנז או יהדות המזרח, ושיש לו היסטוריה שלמה שמדברת אליו".

גלאי מלמד יידיש זה כשלושים שנה והוא אומר שכבר בשנות ה-80 החלו אנשים ללמוד יידיש, אחרי עשורים שבהם השפה דוכאה. כיום הוא מעריך שכאלף מבוגרים לומדים יידיש בישראל במסגרות לא פורמליות, ושאף על פי שפועלים בארץ "לא יותר מארבעים מורים", רבים אחרים נחשפים לשפה במסגרת הרצאות, פגישות פרטיות וכו'. "במשך הרבה שנים זה היה טאבו. החברה גינתה את זה ועשתה טרור נגד השפות השונות כדי להשליט את העברית. היידיש אולי הייתה השפה שהכי סבלה, מפני שזו הייתה השפה של מקימי המדינה שהגיעו ממזרח אירופה והם היו צריכים לדכא את השפה בעצמם, ואז עשו את אותו הדבר לאלו שהגיעו אחריהם. הם רצו להוציא מעצמם את הגלותיות ולעבור לעברית משום שתרבות אשכנז נתפסה כאנטי ישראליות".

גלאי מאמין שעל אף התמעטות דוברי היידיש בעולם, גם בעוד כמה עשרות שנים תשרוד השפה מחוץ לקהילות החרדיות: "חלק גדול מהעולם החרדי יהפוך להיות חילוני והאנשים הללו יביאו את היידיש איתם", הוא מסביר. "הסיבה השנייה היא שהיהדות החילונית מרגישה התרוקנות גדולה מאוד מתכנים. אנשים חשים שאין להם אחיזה. הם צריכים ערכים אתניים של מאות בשנים - מסורות, שפות, מנהגים, הומור, מוזיקה. אלה דברים שלא מקבלים את המקום הראוי להם בישראל, אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים שליותר ויותר אנשים יש התעניינות בתרבות האתנית שלהם. אני מאמין שהיהדות החילונית תתחבר מחדש לערכים האלו ואז היא תוכל לתרום באמצעותם למדינה, לחברה, לדת ולזיכרון השואה. בלי מורשת ובלי זהות, למידת השפה היא סתם משחק שאין לו שום רלוונטיות לחיים שלנו. אני רוצה שהתרבות הזאת תהיה רלוונטית לחיים שלנו, וכל מה שאני אומר לך לגבי תרבות אשכנז נכון גם לגבי תרבות ספרד והמזרח".

שתיים מתלמידותיו של גלאי בבית לייויק הן לאה זילברשטיין ואיילה גולדפרב. הראשונה בת 69 והשנייה בת "קרוב ל-70". זילברשטיין, תושבת תל-אביב, מספרת שדיברה יידיש בבית הוריה ושהחלה להרגיש את חסרונה של השפה לאחר שאביה נפטר. היא הגיעה לראשונה לשיעורי היידיש שבבית לייויק כבר לפני 12 שנה, אבל רק לאחר שפרשה לגמלאות הפכה את התחביב לחלק אינטגרלי מחייה. "היידיש שלי היא כמעט ברמה של עברית - 90% - אבל חשוב לי לשפר את הדקדוק, לקרוא ולדבר. אני אופטימית לגבי הסיכויים שהשפה תמשיך לשרוד כי אני רואה שכל פעם מגיעים למפגשים אנשים חדשים וצעירים יותר. יש היענות להצגות ביידיש ואני יכולה להעיד שהנכדה שלי, שהיא בת 16, נהנית לקרוא יחד איתי ביידיש ולזהות מילים שמזכירות לה עברית או אנגלית. כל פעם שהיא אצלי אני מלמדת אותה מילים ביידיש ותכננו כבר שבחופשה הקיץ היא תבוא אליי ואני אלמד אותה".

גולדפרב, שמתגוררת ברמת גן, מספרת שכשגדלה, הוריה דיברו איתה עברית, אולם ביניהם היו מדברים יידיש מפעם לפעם. היידיש נכנסה לחייה בצורה משמעותית יותר לאחר שנישאה משום שבעלה דיבר את השפה עם אמו כל חייו. "זה היה ז'רגון אחר של יידיש שלא הכרתי, כי חמותי השתמשה בהרבה פולנית בתוך היידיש, והסתכלתי על היידיש הזאת לא בשנאה, אבל גם לא באהבה יתרה", היא נזכרת. "לאחר שבעלי נפטר נכנסתי יותר לעניין. זו מעין התרפקות וגעגועים. זה לא היה לרוחי כשהייתי צעירה, אבל הנה אני מתרפקת על זה חזרה - ותראה, לאט-לאט, ככל שאתה מתרגל, היידיש משתפרת. עכשיו אני כבר קוראת יידיש. קודם שברתי על זה את השיניים ממש. היידיש תשרוד, אני אומרת לך. הנה, לא מזמן ראיתי את ההצגה שני קוניליימל בבימוי של תיאטרון היידיש. ביצוע יוצא מן הכלל! לא ראיתי דבר כזה! אני פוגשת חברות שלי, וגם הן לומדות יידיש. לשפה יש עתיד. היא לא מתכלה. יש בה אפילו ריענון".

רוסית - עניין אינטלקטואלי

שפה אחרת שנראה שלרבים מבני דור העולים חשוב להנחיל לילדיהם היא רוסית. סווטה בסין, שעלתה לישראל ב-1991 ממולדובה בגיל 14, התחתנה אמנם עם דובר רוסית וילדיה הגדולים מדברים את השפה, אולם היה לה חשוב שהם ילמדו אותה גם ברמה גבוהה יותר, יעשירו את אוצר המילים שלהם ויהיו מסוגלים לקרוא ולכתוב. את הגדולים - מיה בת ה-19 וטום בן ה-15 - היא שלחה למורה פרטית. "תראה, ללמד בבית זה דבר אחד וללמוד בצורה מקצועית זה דבר אחר. זו מתנה שאתה יכול לתת לילדים שלך. לדעת עוד שפה זה דבר מאוד מעשיר שפותח לך עולם שלם, אז למה לא לעשות את זה? רציתי שיידעו לקרוא ולכתוב ואני לא כל-כך מוכשרת בתור מורה. לי אין סבלנות לזה".

בעוד ששני הגדולים הסכימו לתוכנית השאפתנית, וכל אחד מהם למד רוסית במשך כשנתיים, בסין מספרת שעילי הקטן, בן 7 בסך הכול, מתנגד בתוקף: "הוא לא מוכן לדבר ולא רוצה להיחשב לרוסי. פעם אחת אני זוכרת שבאה אלינו חברה ממוסקבה וישבנו בבית קפה ודיברנו ברוסית, ומהר מאוד נהיה לו מצב רוח נוראי, והוא אמר שהוא רוצה ללכת. לא הבנתי מה קרה ואז הוא אמר שאנחנו מדברות רוסית, ושיש באזור אנשים שהוא מכיר. הוא היה כולו בדיכאון".

האם הרוסית של שני ילדיה הגדולים טובה? בסין לא בטוחה. כשלפני שנתיים היא נסעה עם שניהם לטיול בר מצווה לסנט פטרסבורג, היא זוכרת שמוכרת בחנות נעליים ניגשה אליה ואמרה לה שהיא לא מצליחה להבין את הרוסית שלהם, "למרות שהם ממש השתדלו כי הייתה הנחה ענקית על מוצרים של אדידס".

לדינו - איזמיר, מיאמי, ברלין

בעוד שללדינו - שפה רומאנית שדיברו צאצאיהם של מגורשי ספרד במשך מאות שנים - יש לובי מרשים שכלל את נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון ז"ל ואת הזמר והשחקן יהורם גאון, מספר הישראלים שממש מדברים אותה הולך ומתמעט עם השנים. ב-1996 אמנם עבר בכנסת חוק הרשות הלאומית לשימור תרבות הלדינו, ומדי שנה מתקיימים אירועים שחוגגים את השפה ואת התרבות הייחודית שמאחוריה, אך נדיר מאוד למצוא צעירים שמסוגלים לדבר אותה.

עופר עבודי, איש רכש בחברת טכנולוגיה שחי בברלין זה שנים ארוכות, מספר שעד לפני כמה שנים היה פעיל מאוד בקהילות אינטרנטיות שמטרתן הייתה לשמר את השפה: "לא למדתי את השפה בצורה מסודרת אלא גרתי עם סבא וסבתא שלי במשך שנה בעקבות זה שהגעתי לישראל מחו"ל כדי לעשות פה את השירות הצבאי. הם במקור מאיזמיר בטורקיה וביניהם, ועם כל החברים שלהם, הם דיברו בלדינו. בארצות-הברית גרתי באזור מאוד לטיני במיאמי, ולמדתי שם ספרדית לתואר ראשון, אז כשהגעתי לארץ היה לי קל יותר להבין את מה שהם אומרים ולאט-לאט לדבר כמותם. זה לא כל-כך רחוק מספרדית מודרנית וזה הקל עליי ללמוד גם בלי להיות במסגרת רשמית".

אחרי שסבו וסבתו הלכו לעולמם, עבודי, בן 43, חש געגוע לשפה ונכנס "לכל מיני פורומים שרוב המשתתפים בהם היו מאוד מבוגרים ושדיברו את השפה כשפת אם. לצערי, אני חושב שהלדינו תשרוד כשפה שלומדים אותה באקדמיה, אבל לא כשפה חיה שאנשים משתמשים בה לתקשורת יומיומית. זה מצריך נסיבות מסוימות, היה חלק מתקופה מסוימת והיה בשפה צורך של בידול בין היהודים לסביבה ובאיזשהו מקום היא שימשה כשפת סתרים, אבל אני לא רואה את השפה קמה לתחייה. אני בעצמי כבר לא ממש מתעסק בה ואין לי עם מי לדבר אותה. מדי פעם עם דודים, אבל זה יותר ברמה של רפליקות. שולפים משפט נחמד שמשדר חמימות או בית, אבל אני לא ממש מדבר אותה מאז שהייתי מדבר אותה עם סבא וסבתא ועם החברים שלהם מהדור ההוא".