מסעדת פאסטל במוזיאון ת"א: טקס תרבותי שזמנו קצוב

העיצוב מרהיב, השירות קשוב. חבל רק שכל-כך יקר כאן

צבעי פאסטל / צילום: איל יצהר

במהלך שנותיי ההולכות ומתארכות באכסניה המכובדת הזו, ניסיתי בכל כוחי שלא "לדבר" עם קוראיי התאורטיים, או לפחות אלו שאני מדמיין אותם קוראים עיתון כלכלי מוביל כמו גלובס. כלומר, לא לנסות ולדמיין היכן הם רוצים או מעדיפים לאכול. נדמה לי שהדרך הנכונה היא לכתוב על מקומות בהם אתה מעדיף, או מקווה שתעדיף, לאכול. רק כך אפשר להיות אמין.

זה לא היה מסובך מדי. אני לא באמת מבין בכלכלה, וזה האנדרסטייטמנט של המאה. ולכן גם איני מתעסק, או אפילו רק מתעניין בכלכלה. זה הרי ייגמר בדמעות. ובכל זאת, גם נעבעך כמוני מתעורר לפעמים ומבין שהוא רואה משהו שיתאים, כנראה, למה שמכונה, אם אכן כך זה מכונה, פגישת עסקים.

מסעדת פאסטל במוזיאון תל-אביב כבר ביקרה במדור הזה לפני כמה שנים. זה היה בתחילת דרכה. היא התהדרה בשף צרפתי למהדרין וביומרות גבוהות למדי, שאת רובן, אגב, הצדיקה לגמרי. אלא שמאז זרם הרבה יין בכוסות של פאסטל. טיבו ברה - אותו שף פראנסאווי ששימש קודם לכן כטבחו האישי של שגריר צרפת בארץ - עזב את פאסטל. את מקומו תפס הלל תווקולי, מי ששימש קודם לכן כיד ימינו של רן שמואלי במסעדת קלארו היוקרתית לא פחות במתחם שרונה. גם על מעלליו של זה שם כתבתי.

תווקולי ושולחיו נאמנים אמנם עדיין לקו היוקרתי, אבל הוא מביא גם את עצמו וגם את מקומו, שהוא כידוע, עדיין, ישראל וסביבתה, ולאו דווקא הרובע השישי בפריז.

אבל לפני שנגיע סוף-סוף לאוכל, וזה תמיד לוקח כאן זמן, הרשו לי עוד כמה מילים על האכסניה.

פאסטל היא לא רק מקום נהדר, מכובד וכיו"ב, לפגישות עסקים חשובות, אלא גם יופי של מקום להביא אליו את הדודה מעפולה, אם התקציב מאפשר (ממש לא זול כאן), את האורחים מחו"ל, וגם, את בת/בן הזוג ביום הנישואין. בקיצור, יופי של מקום לחגוג בו. העיצוב המהודר אינו מלחיץ, גן הפסלים הנשקף מהחלון מרהיב, השירות קשוב, העיצוב חשוב, והכול אומר טקס תרבותי שזמנו קצוב. שעתיים של ארוחת צהריים, בינתיים.

פצחנו אם כן בסלסלת לחמים טריים ומצוינים, ולצדם סלט ירקות קלויים על הגריל. לכאורה, בחירה בנאלית ומשעממת. בשביל סלט ירקות, גם אם צרובים, לא הולכים למוזיאון. בפועל מדובר היה במלאכת מחשבת של כבוד לירקות, ובעשייה קולינרית מרהיבה בפשטותה ובחוכמתה. אולי המנה הכי טובה של הארוחה, וזו בחירה לא קלה כלל. חצאי עגבניות צרובים, שעועית ירוקה חלוטה, פרוסות צנונית פריכה טרייה, עשבי תיבול, פלפל ירוק טרי חריף, קישואים קלויים. כל טוב.

גם הטונה הצרובה כבר הפכה לקלישאה מסוימת אצלנו, וגם היא התעלתה כאן מעל הבנאליות הרגילה. היא הוגשה, למרבה הפליאה, עם מסבחה של פול מצרי וטחינה "היונה", לא ממש שילוב צפוי או נפוץ עם טונה צרובה, ובכל זאת - כזה שעבד מצוין.

קבב הדגים איים אף הוא להיות עוד מנה שחוקה. כל מסעדה בתל-אביב מגישה בשנים האחרונות איזושהי גרסה משלה לקציצות הדגים הללו. גרסתו של תווקולי היתה טובה עד מאוד. הקבב נח על שלולית של רוטב דגים חריף במידה, וכוסה בתועפות של עשבי תיבול והיה מוצק ונהדר.

עוד מנה עיקרית נהדרת הייתה תבשיל כתף בקר*, שבפאסטל מגישים בדרך-כלל, כך כתוב היה בתפריט, עם כבד אווז, ולשמחתנו נעדר הפעם מהמנה. הכתף, נתח הנחשב נחות בדרך-כלל, בושלה ארוכות בציר בקר חום, סמיך ומענג והוגשה עם פירה מושחת, ברוקולי, סלק ופטריות צלויות. מנה כבדה, עשירה ומצוינת.

קינחנו בנמסיס שוקולד טוב ובמלבי שקדים מפתיע וטוב גם הוא, אם כי אני חייב לציין שהקינוחים נפלו במעט מהמנות שקדמו להן, אבל רק בקטנה. ובהזדמנות זאת אלין שוב על מחיריהם המופקעים של קינוחי עירנו. 54 שקל ל"מוס שוקולד", טוב ומתוחכם ככל שיהיה, זה סוג של חזירות בעיניי. את הארוחה ליווינו בכוס אחת (לא רק המחיר הנוראי, שכן גם ביין בכוסות קורעים מסעדני עירנו את כיסנו, אלא גם השעה והגיל עשו את שלהם) של יין הרי יהודה אדום של יקב צרעה.

פאסטל היא יופי של מסעדה. יש לה ארומה תרבותית מתבקשת מצמידותה למוזיאון ושיק בינלאומי יוקרתי. לרגע נדמה לך שאתה בלונדון או בניו-יורק, ולפעמים זה נחמד, אפילו ליהודי חרדתי כמוני שהכי כיף לו ליד הירקון בכלל.

פאסטל

פרטים: שדרות שאול המלך 27, בתוך גן הפסלים של מוזיאון תל-אביב, טל' 03-6447441, א'-ש' 12:00-00:00

מחירים: פאלרון - תבשיל כתף בלי כבד אווז 126 שקל, קבב דגים - 88 שקל, טונה צרובה - 64 שקל, סלט ירקות מהגריל (גדול) - 64 שקל, לחם 22 שקל, נמסיס שוקולד - 54 שקל, מלאבי שקדים - 52 שקל, כוס של יין הרי יהודה אדום של יקב צרעה - 51 שקל