נבחרי הציבור בעד הדמוקרטיה? הרי כל תכליתם למוסס אותה

דעת אורח: בכיר לשעבר בפרקליטות מותח ביקורת חסרת תקדים על נבחרי הציבור החותרים ל"רידוד השירות הציבורי", ל"השתקת כלבי השמירה" ול"ריסוקה של הדמוקרטיה"

איילת שקד בכנס בסמי שמעון / צילום: דייגו מיטלברג
איילת שקד בכנס בסמי שמעון / צילום: דייגו מיטלברג

פעמים רבות אנו שומעים מפי שרים וחברי כנסת או מי מטעמם התבטאויות ורטינות נגד עובדי ציבור, "הפקידים" בפיהם, שאיש לא בחר בהם, וש"שכחו" את מי הם אמורים לשרת; מילים נגד יועצים משפטיים הפוגעים ב"משילות", נגד שופטים שנשתכח מהם מי "שולט" פה, ושאר ירקות באושים. והכול, כביכול, בשם "הדמוקרטיה"; בשם העם ש"הפקידות" אינה מאפשרת לנבחריו להוציא את רצונו אל הפועל.

הבעיה היא חלק מהדוברים מאמינים במה שיוצא מפיהם. צר לי עליהם, אך צר לי עוד יותר על העם שבו הם מתיימרים למשול. אך בין השרים וחברי הכנסת ישנם כאלה היודעים שרוממות הדמוקרטיה בפיהם (בלבד), והחלשתה עד ריסוקה היא משאת נפשם. "הדמוקרטיה" לשיטתם, כפי שהם מציגים אותה, אינה אלא מבוא לדיקטטורה. אם תרצו (וגם אם לא), זו "דמוקרטיה" ב-7 שגיאות:

1. אותם פוליטיקאים רואים ב"דמוקרטיה הייצוגית", במובנה הצר ביותר, משום התגשמות כל יעדיה, מטרותיה והגדרותיה של הדמוקרטיה. הם נבחרו? בזה זה נגמר. העם אמר את דברו, ומכאן ואילך בל יעז להשמיע קולו. מכאן ואילך חזקה שכל מה שיעשו, ואפילו דבר והיפוכו, הוא לרצון העם, יהא רצונו אשר יהיה. לשיטתם, לעם שמורה זכות אחת בלבד: ללכת לקלפי ולשלשל פתק.

איך אמרה השרה איילת שקד בעניין ביטול מתווה הגז על-ידי בית המשפט העליון? שאלות אלה אמורות להיות מוכרעות בהרבה מאוד אולמות קטנים. אחת ל-4 שנים, בשעה שהאזרחים נכנסים אליהם כדי לשלשל פתקים לקלפיות ובוחרים בנציגיהם לכנסת.

שם ורק שם. בשאר הזמן, למעשה בכל הזמן, נבחריו יעשו ככל העולה על רוחם.

בואו נשאל את עצמנו - האם מי שבוחר, נניח, בבית היהודי, יודע עבור מה הוא מצביע. למשל, האם הוא מצביע בעד לימודי ליבה לחרדים או נגדם? בעד שוויון בנטל או בעד העמקת אי-השוויון? בעד מתווה הגז או נגדו? לדעת שקד וחבריה, כל זה אינו חשוב, אף אינו רלוונטי.

הצבעת עבורנו, וחזקה כי כל מה שנעשה מכאן ואילך - נעשה בשמך ולרצונך. לא לכך התכוונת? התאכזבת? זועזעת? Tough luck. חכה לבחירות הבאות. וגם אחריהן נעשה מה שנרצה.

זהו הביטוי השטחי ביותר של הדמוקרטיה עד ריקונה מכל תוכן. דמוקרטיה אינה רק הליכה לבחירות אחת לכמה שנים. היא מגלמת ומיישמת, בראש ובראשונה, ערכים: סובלנות, שקיפות, שמירה על זכויות הרוב. שמירה על זכויות המיעוט. היא חופש הביטוי והאומנות. איזונים ראויים בין טובת הכלל לפרט תוך שמירת זכויות היסוד של האחרון האזרח.

הדמוקרטיה נועדה להגן על זכויות היחיד והחברה. לא לשמש אך אמצעי לעלייה על כס השלטון וכלי להנאת ולעוצמת מי שאוחז בהגאיו.

2. בכנס לשכת עורכי הדין הלינה שרת המשפטים שקד על "הפקידים", עובדי הציבור, ששכחו את מי הם אמורים לשרת: את השרים, את הממשלה הנבחרת. אין טעות גדולה מזו: עובדי הציבור אינם אמורים ל"שרת" את נבחריו. הם אמורים לשרת את הציבור. וכך אמורים לעשות גם השרים וחברי הכנסת: הם משרתי הציבור, לא אדוניו. הם אמורים לפעול למענו, אך ורק למענו, ובוודאי לא להשתמש בו כהצדקה וכלגיטימציה לכל מעשיהם, שלרבים מהם, למרבה הצער, אין דבר וחצי דבר עם טובתו.

והנה, כשאותם עובדי ציבור אומרים את שמחויבים הם לומר למען הציבור שהם משרתים אותו, ולו כדי שיהיה מודע לזכויותיו ולמשאביו ולנעשה בהם - טוענת שרת המשפטים שהם פועלים כאופוזיציה. אין הדבר כך: שמירה על סדרי ממשל תקינים אינה עניין של קואליציה או אופוזיציה. הגנה על זכויות הציבור אינה עניין של קואליציה או אופוזיציה. כך גם לגבי שמירה על עקרונות הדמוקרטיה. מבחינה זו, אין ולא אמור להיות הבדל בין שלטון שמרני לליברלי, בין שמאל ובין ימין. הכול צריכים לשמור על חוקי המשחק הדמוקרטי. על כל כלליו.

3. שגיאה קשה נוספת היא החזקה היומרנית המובלעת בדברי אותם פוליטיקאים, שלפיה בפעולותיהם השונות הם נאמנים לבוחריהם. המציאות המצערת היא שפוליטיקאים רבים מגלים "נאמנות" כזאת לעת בחירות, פנימיות או ממלכתיות, עת חפצים הם בקולו של הבוחר. בשאר הזמן הם נאמנים לשיקולי הישרדותם הפוליטית, לגופי כוח והשפעה, לאינטרס פרטני של מקורב כזה או אחר.

למען הסכמים קואליציוניים יושלכו העקרונות לפח, ההבטחות לבוחר יישכחו, והכיסא יקדש את הכול. אכן, לא כל נבחרינו כאלה. גם לא כל נבחרינו רואים בדמוקרטיה קרדום לחפור בו. אך התהליכים העוברים על כנסת ישראל אינם מעודדים מבחינה זו. גם לא מבחינות אחרות.

4. הניסיונות החוזרים ונשנים לפגוע במעמדו של בית המשפט העליון הם הרבה מעבר לשגיאה. זהו איום חזיתי על הדמוקרטיה, על החברה הישראלית ועל עתידה. דברים אלה מוצאים את ביטוים, בין השאר, באמירות כמו אלו של ח"כ מוטי יוגב ("נדאג לרסן את הזנב שמכשכש בכלב, נדאג שבישראל ישלטו הכנסת והממשלה ושהרשות השופטת תדע את מקומה..."), שהן, במקרה הטוב - החטאת כל מושג הדמוקרטיה, ובמקרה הטוב פחות - זלזול בכל מה שהיא מייצגת.

בית המשפט העליון איננו הזנב, ממש כפי שהכנסת או הממשלה אינן הכלב. תפקיד הרשות השופטת בכלל, וזה של בית המשפט העליון בפרט, הוא לשמור על הדמוקרטיה; על כל היבטיה. בכל שיטת ממשל שהדמוקרטיה היא נשמת אפה, עיקרון בסיסי הוא הפרדת הרשויות. רשות אחת מאזנת את חברתה. הכוח - שמטבעו ובהצטברותו משחית הוא - אינו נתון בידי רשות אחת לבדה.

וכך, יש מי שיגן על הציבור מפניה. אין רשות אחת נוגעת בחברתה. אין רשות אחת מאיימת על חברתה. אין רשות אחת חשובה או בכירה מחברתה. ואף לא אחת מהן אמורה, כשבדמוקרטיה עסקינן, להשתלט, לשלוט ולרדות בחברתה, לקבוע את חבריה בהתאם להשקפת עולמה, הלכי רוחה או האינטרסים שלה.

אך גם כשפוליטיקאים מתוחכמים יותר מח"כ יוגב משתמשים במילים בוטות פחות, הסכנה לדמוקרטיה הישראלית איננה פחותה, ואולי ההפך הוא הנכון. כשנבחרי ציבור כאלה ואחרים - ועניין זה אינו חדש לצערנו - עושים כל שלאל ידם כדי לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הם חפצים למעשה לבחור את החתול שישמור על השמנת. או ליתר דיוק, להיות החתול הזה בעצמם. בנסותם להעביר לידיהם את ההחלטה מי יהיה נשיא בית המשפט העליון, הם מרמזים לשופטיו אילו החלטות שיפוטיות רצויות בעיניהם ואילו - לא. אכן, אין צורך ב"די-ניין" כדי להחריב את מעוז הדמוקרטיה הישראלית. ניתן לעשות כן בדרכים אחרות, והכול "בשם הדמוקרטיה".

5. מה שמעוללים אחדים מנבחרינו למה שמכונה בפיהם "דמוקרטיה", הם עושים אף למושג "משילות", וזאת - באותה מידה של דיוק או היעדרו. היעדר "המשילות" מהווה בפיהם תירוץ לחוסר יכולתם הביצועית. לטענתם, "הפקידים" הם האשמים בחוסר יכולתם של "הנבחרים" להוציא את תוכניותיהם אל הפועל, באשר אינם "מצייתים" לדרג הנבחר.

לשיטתם, היועצים המשפטיים - תחת למצוא מתחת לאדמה דרכים לאשר פעולות אלה ואחרות (הוצאת עבודות למקורבים בלי מכרז? הסטת משאבים למטרות שאינן רלוונטיות למשרד הממשלתי? פעולות אחרות הפוגעות בציבור ובזכויותיו?) - מעזים להתריע מה חוקי ומה לא, מה עומד בכללי הסבירות השלטונית ומה פסול. לשיטת אותם פוליטיקאים, הגיעה העת לבחור פקידים/יועצים משפטיים "גמישים יותר", שישרתו את מאוויי השרים.

נניח שבמדינה הדמיונית "רומנאל", מחליט שר התיירות לפעול להפיכת ההימורים במדינה לחוקיים. אנשי המקצוע (להלן: "הפקידים") מביאים לתשומת-ליבו שכתוצאה מכך יועמק העוני, כספים שנועדו לפרנסה ולבריאות יופקרו על שולחנות הרולטה, הפערים בין מרכז לפריפריה יגדלו עוד יותר, הפשיעה תצמח לממדים מבהילים, שירותי הרווחה יקרסו, ובסופו של דבר גם הכלכלה תיפגע.

נניח, רק נניח, שביניהם ניצב היועץ המשפטי של משרדו, שמתרה בפניו על ליקוי המאורות הצפוי, לרבות ההשלכות המשפטיות הקשות. האם רשאי השר לומר - לא, אני מעוניין ביועץ משפטי כלבבי, שיכשיר את השרץ שאני מכנה "משילות", יעלה לציבור הרומנאלי (בדמים, תרתי-משמע) כמה שיעלה? האם הוא רשאי להתעלם מדברי "הפקידים" ולעשות כאוות נפשו? הלזאת ייקרא "משילות"?

בענייננו, חשוב אף להקשיב לדרך שבה משמיעים נבחרינו את משנתם: את המילה "פקידים" הם מתיזים מפיהם בזלזול ובהתנשאות. מי הם אותם פקידים? יש ביניהם מראשי מערכות הביטחון והמשפט, אנשי חינוך ומדענים, מנהלי בתי חולים, מהנדסים בכירים ורבים וטובים אחרים. המפכ"ל הוא "פקיד", וכך גם הרמטכ"ל, פרקליט המדינה, הממונה על הבנקים, מבקר המדינה, ראש השב"כ והמדען הראשי.

אלה ורבים אחרים כמותם, ואנשי ארגוניהם, הגיעו למעמדם לאחר וכתוצאה משנים רבות של עשייה מוכחת, הישגים רבים, כישורים מרשימים וצבירת ידע רחב, ולרוב התקדמו הודות לכל אלה שלב אחר שלב במעלה הסולם. השר שממולם - לא אחת צלח בדרכו לשררה בעיקר את מרכז מפלגתו, בורקסיו וספיניו. אכן, גם לשם כך יש צורך בכישורים מסוימים, אך אלה עדיין אינם מצדיקים את התנשאות הדרג "הנבחר" על "פקידיו", שראייתם לא פעם רחבה, מקצועית ואחראית משלו.

6. כדי להסיר מעל דרכם את מכשול "הפקידות" (ובעיקר כדי שיהיה ביכולתם לחלק ג'ובים למקורבים חסרי כישורים רלוונטיים), מבקשים פוליטיקאים לא מעטים למנות למשרדיהם נושאי תפקידים כרצונם. במילים אחרות: שאיפתם היא רידוד השירות הציבורי - להחדיר אליו מועמדים שלא היו עוברים ועדות איתור אובייקטיביות, שאינם עומדים בכללים מינימליים של השכלה וניסיון רלוונטי, שהם טובים פחות מאותם עובדי ציבור שהיו לזרא בעיני אותם "נבחרים".

מועמדים שיזכירו להם אותם עצמם, אם לא גרוע מזה; שלא יפעלו למען הציבור, אלא למען השרים, עסקניהם או חברי מפלגותיהם. שלא ימלאו את חובתם הבסיסית כלפי הציבור. ברוח זו יש להשקיף על רצונו של שר התיירות (הפעם במדינה האמיתית ששמה ישראל) לקיים לעובדי ציבור בכירים שימוע בפני הכנסת...

על כגון כך כבר אמרו הגששים: "הפוך, ורסנו, הפוך!" אולי במקום שעובד ציבור מוכשר שבאמתחתו הישגים רבים ומוכחים וגם 2-3 תארים אקדמיים, לא עלינו, יעבור שימוע אצל זה ששנים לא פתח ספר, או שאצל חברו שעוד מתגאה בכך, יעמדו הנבחרים שלנו לשימוע בפני אותם "פקידים" לפני הצגת מועמדותם לכנסת? אל דאגה, עמדותיהם הפוליטיות אינן רלוונטיות ולא ייבחנו. רק, דרך משל, יכולתם לומר משפט או שניים בעברית נכונה. רק החזקתם בידע כללי מינימלי. רק היכרותם את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. חזון אחרית הימים? חשבו איזו כנסת יכולה ותהיה לנו. אולי כמו זו שהייתה פעם, לפני העידן שבו בורות, שטחיות והתלהמות הפכו לכה מרכזיים ופופולריים בשדה המשחק הפוליטי בישראל של היום.

7. אחרון ובעליל לא חביב הוא יחסם של רבים מנבחרי הציבור לתקשורת חופשית, לתפקידה ולייעודיה. אנחנו יכולים להתחלחל בשומענו משפט כמו "מה שווה התאגיד הציבורי אם אנחנו לא שולטים בו?", אך גם הפעם אין צורך ב"די-ניין" דווקא. אמצעים אחרים שננקטים הם אלה שעושים לעתים את "העבודה", לרבות טלפונים ומסרים מפורשים לעורך או לכתב מהפוליטיקאי, ממקורבו או מיחצ"נו.

נראה כי שורש הבעיה נעוץ בתפיסת המנהיגות הנבחרת את התקשורת ותפקידיה: כשכל ביקורת מכונה "ניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן", כאילו לדרג הנבחר יש זכות אלוהית לכהן באין-מפריע; כשטענות ענייניות אינן זוכות לתגובה עניינית; כשראש ממשלה בוחר שלא להתראיין ואינו סבור כי הציבור זכאי לתשובות לשאלות קונקרטיות; כשכל זה מתרחש - הדמוקרטיה הישראלית ניצבת בפני סכנה לחדול מלהיות ראויה לתוארה זה.

התפיסה שלפיה זכותו של העם לומר את דברו אך ורק בקלפי - היא אנטי-דמוקרטית כשלעצמה; אך מקום שבו אין העם מקבל מנבחריו כל דין וחשבון על עמדותיהם המשתנות, עסקאותיהם הפנימיות ומניעיהם - תפיסה זו כבר הופכת למבוא לדיקטטורה, אם לא לדבר האמיתי עצמו.

נראה, אם כן, כי מה שמאפיין את "תפיסתם הדמוקרטית" של לא מעטים משרינו ומנבחרינו אינו עיקרון הפרדת הרשויות וכיבוד כל רשות את רעותה, אלא זלזול של אחת מהן באחיותיה, הפונקציות שהן אמורות למלא וממלאי התפקידים שבה. לשיטתם, דמוקרטיה היא השתקת כלבי השמירה עד שיתוקם. מבחינתם, רצונו של הציבור הוא רצונם שלהם, ולציבור עצמו אין כל זכות - בין בחירות לבחירות - לומר דבר בעניין: לא בעצמו, לא דרך תקשורת חופשית, לא באמצעות עובדי הציבור שמנסים לשמור על זכויותיו אלה.

לשיטתם, הרשות השופטת ו"פקידי" הרשות המבצעת אמורים לציית לנבחרים, למורמים מעם. גם בהיווכחם בעוולות ובפעולות הפוגעות בציבור ובזכויותיו, הם אמורים להחריש ולידום, בעת ההיא, בעת הזאת ובכלל. הם, שומרי הסף, אמורים לשאת חן בעיני חברי הכנסת והשרים ולפעול כרצונם. אחרת יבולע להם, הם לא יקודמו או יפוטרו. אחרת, הם יוחלפו באומרי הן שייבחרו על-ידי שימועים, שיסננו החוצה את הנאמנים לציבור ולדמוקרטיה ויכניסו פנימה את הנאמנים לשרים ולפוליטיקה הפנימית, הקטנונית והמשתנה שלהם. אותם שרים ונבחרים המתיימרים לדבר בשמה של הדמוקרטיה, עת שכל תכליתם היא למוססה עד דק. עד אין שיור.

■ הכותב היה מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה.