סוף לסבלות הנכים

בזמן ששרי הממשלה נהנים, בעיקר מעצמם - הם שולחים את השוטרים לטפל בנכים

ראש הממשלה בנימין נתניהו משוטט בעולם ועושה "היסטוריה" ומתלונן על שמסעו לא מקבל את תשומת-הלב הראויה בישראל; שרת התרבות והספורט מירי רגב ממשיכה באדיקות לריב על הבלים ושטויות; השר לביטחון פנים גלעד ארדן עובר מפיגוע לפיגוע כדי להזכיר שהממשלה דואגת לביטחוננו; ובזמן שכולם נהנים, בעיקר מעצמם - אנשים מוכי-גורל, נכים בדרגות חומרה שונות, "מבלים" את זמנם על כבישי ישראל, מתחננים לקבל תנאי מחיה מינימליים, אפילו פחות מכך. אז את מי שולחים אליהם כדי לפתור את הבעיה? את השוטרים.

אלה נציגי הממשלה

ואמות הסיפים אינן רועדות. השרים הנינוחים בלשכותיהם מסתפקים במס-שפתיים, וגם זה במשורה. השר "החברתי" משה כחלון לא מצליח למצוא בתקציב דמי מחיה ראויים עבורם. נציגי הממשלה היחידים המגיעים בקביעות לכבישים הם, כאמור, השוטרים, שגם הם מסכנים בסיפור הזה. הם בוודאי לא אוהבים את "המשימה", אבל מה יעשו, גם הם צריכים להתפרנס.

קצבה הוגנת

קצבת נכות הוגנת מבקשים הנכים. מבחינת תקציב המדינה מדובר בסכומים כמעט זניחים. הרבה יותר זניחים מסכומים שהולכים בקלות לגורמים הקשורים לשמירה על שלמות הקואליציה. לאין-ערוך קטנים מהוצאות בטחון אסטרונומיות שלא כולם הולכים לביטחון נטו. הרבה יותר מהרבה דברים שלהם אין בעיה למצוא מימון.

אין מה להציע

למה זה כך? הסיבה העיקרית, אולי היחידה, היא שלנכים אין מה להציע, חוץ מהנכות שלהם. אין להם מחנות פוליטיים, אין להם נציגים של ממש בכנסת, אין להם תפקידים בכירים - אין שום סיבה להתייחס בכבוד אליהם ואל דרישותיהם. אפילו - וזה הכי כואב - לא עומדים לרשותם המוני בני ישראל. כשהציבור מבקש  מחות נגד משהו הוא יודע לעשות זאת יפה מאוד, לגייס עשרות ומאות אלפים, להעמיד ניצבים כל שבוע ליד בית היועץ המשפטי.

לא מטרה סקסית

אבל הנכים אינם מייצגים שום דבר שהוא "סקסי" מבחינה תקשורתית ופוליטית. מה שכואב להם, לא כואב לאזרחים שאינם נכים. לכן הם יוצאים לכבישים בחום הקשה, תוך סיכון בריאותם הרופפת ממילא. כי זו הדרך היחידה לגרום לציבור לטעום משהו, קמצוץ, מהכאב של חייהם כנכים. זו הדרך היחידה, הסיכוי היחיד, לעורר את העם מתרדמת האדישות.

העם הכועס

כמובן שהעם כועס כאשר הוא חייב לבלות שעות בפקקים. "מה אנחנו אשמים", הם מטיחים במפגינים הנכים, "לכו לרחוב בלפור או לקריית הממשלה".

זה נכון ולא נכון. ברור שהגורמים השלטוניים הם האשמים העיקריים במצוקת הנכים. אבל גם לנו, הציבור, יש חלק בכך. אם אנחנו יודעים ללחוץ על מנדלבליט - אנחנו צריכים גם לדעת להתגייס למען אזרחינו מוכי-הגורל.