השכנה השפויה: הרמוניה של עבר ועתיד בקוריאה הדרומית

מוטרד מהכרזותיו של מנהיג קוריאה הצפונית, מיהר נחום דוניצה אל קוריאה הדרומית דווקא, לפני שזה יחבל לו בתוכניות הטיול ■ לשמחתו, הוא מצא מדינה נינוחה, עשירה ומצוחצחת

מקדש bulguksa/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

רכבות "קליע" מהירות להפליא היו מאז ומתמיד ברשימת "הדברים שאני אוהב לעשות בחו"ל" (יחד עם צפייה בלווייתנים ובשווקי פשפשים נידחים ככל שניתן). החשיפה הראשונה שלי לרכבת ה-KTX המהירה של קוריאה (מעל 300 קמ"ש), הייתה דווקא בסרט הזומבים מלא האקשן והגופות, "רכבת לבוסאן", ואז גם גמלה ההחלטה: ביקור בקוריאה לא יהיה שלם בלי מסיעת ההמונים הזו. משהו, או ליתר דיוק: מישהו שקוראים לו קים ג'ונג-און, רמז לי גם שאני חייב להזדרז עם התוכניות, כל זמן שרכבות עוד נוסעות באזור.

המסע מסיאול עיר הבירה לעיר הנמל הפועלית בוסאן המרוחקת ממנה כ-320 ק"מ, היה אנטיתזה לסרט התזזיתי. השמש שמיהרה מדי לשקוע יחד עם נופים שעברו מטושטשים ומרוחים, שכנעו אותי שאת הדרך חזרה אני עושה בקצב קצת שונה.

מקדשים ושווקים

בבוסאן עצמה יש לא מעט אטרקציות. אחת מאלה, האהודה גם על התיירים המקומיים, היא כפר התרבות Gamcheon. במקור היה זה מחנה פליטים שהגיעו מהצפון השסוע והתיישבו במקום בבתים קטנים על הגבעה. ההתיישבות שהתנחלה בהתחלה על קו המים הלכה וטיפסה במעלה ההר, עד שהגיע מישהו עם רעיון מבריק: ממתגים. הבתים נצבעו בהשקעה לא גדולה בשלל צבעי הקשת, ואמנים מכל רחבי קוריאה הוזמנו לתרום את חלקם - בפיסול, בציור ובגרפיטי. עם הזמן דבק למקום השם הקליט "כפר הלגו", וכיום זהו אחד הכפרים העשירים בסביבה. מבקרים בו מיליון וחצי תיירים בשנה ובמרבית מהבתים התיישבו אמנים. מסחרי? נכון, אבל עם זאת, דוגמה נאה למה שאפשר לעשות כשיש חשיבה לא שגרתית, קצת תמיכה ממשלתית והרבה מכלי צבע.

מקדש Haedong Yonggungsa הממוקם בחלקה הצפון-מזרחי של בוסאן הוא אטרקציה של ממש. בניגוד למרבית מקדשי קוריאה הממוקמים בהרים, הקומפלקס הזה יושב על המים. הדרך למקדש רצופה בשוק קטן המוכר דגים מיובשים ואצות, ובמיני-מקדשון המיועד לנהגי המוניות (עם פסל בצורת צמיג), שם הם יכולים לבקש הגנה מתאונות.

יורדים במדרגות תלולות והמראה שאליו נקלעים לפתע עוצר נשימה. מבני המקדש פרוסים מסביב, נושקים לגלי הים ולמראה המפרץ. במצאי: מקדש בודהיסטי, מנזר, מערה קטנה, פגודה בת שלוש קומות המוקפת באריות שמסמלים שמחה, צער, כעס ועצב, ולא מעט פסלים שנראים באופן די חשוד חדשים למדי. שתי המלצות קיבלנו כאן: לנסות להגיע בערב השנה החדשה ולראות את השמש בזריחתה - מראה האמור להביא מזל רב - ולהגיע לכאן באפריל, עונת פריחת הדובדבן.

את העיר מצד הים תוחמת טיילת Haeundae, טיילת דק עץ מקסימה וידידותית להולכים, המאפשרת להרגיש קרוב למים בלי להרטיב את הרגליים. זהו מסלול נינוח שמתאים לא רק לשוחרי הים באשר הם. בשעות הערב, הופתעתי לגלות עשרות אנשים על הטיילת כשהם מביטים למעלה אל הירח. לא מדובר באנשי זאב המחכים למהפך אלא באנשים (וכאלה הבנתי יש לא מעט) שמאמינים כי השהייה באור הירח מעניקה להם אנרגיות חיוביות. "משתזפי ירח" מכנים אותם כאן. בעונה הבוערת, מגלים לי בשקט, על רצועת החוף הזו שנמשכת 2 ק"מ, מבלים מאות אלפי אנשים.

חובבי השווקים לא יעזבו את בוסאן בלי ביקור ב-Jagalchi Fish Market. מכת ריח המחוברת למכת צבע. שוק דגים כמו שניתן רק לדמיין אותו. זהו השוק הגדול בקוריאה וצריך להגיע אליו נטול שיפוט. זה אינו מקום לאנשים בעלי קיבה רגישה, או כאלה שמעווים פרצוף כל אימת שרואים דג שרוע על הדלפק. פה שולטות הנשים, ונדיר למצוא גברים מוכ*רים. בתוך השוק המקורה במרכז, מוקף סמטאות צפופות, שוכנות לא מעט מסעדות שמקיימות את הפסוק "מהים לצלחת". בחלק מהמקרים החיות עדיין זזות.

מעוני לעושר

הדרך בחזרה לכיוון צפונה, והפעם במכונית, המחישה לי יותר מכול את המהפך של קוריאה. כאן נחשפים לקוריאה התעשייתית במיטבה. מתקני ענק, בתי זיקוק ומפעלים המשתרעים סביב העיר שבהם מייצרים מכוניות, ונמל השוקק ספינות מגדלים שונים ותחת שלל דגלי לאום.

את מה שקרה בדרום קוריאה מאז שנות ה-60 ועד היום יש ככל הנראה לתאר במושגים של "נס כלכלי", שבחלקו הגדול נבע משלטון ללא עוררין של הגנרל פארק צ*ונג-הי ששלט במדינה עד להירצחו בשנת 1979. אם בשנות ה-60 קוריאה הייתה אחת המדינות העניות בעולם, ללא משאבים טבעיים להסתמך עליהם, הרי שכיום היא אחת המדינות העשירות, אחת מ-20 הכלכלות המובילות בעולם, חברה ב-OECD וב-G-20 .

ההווה המאוד מודרני של דרום קוריאה לא מצליח להסוות את המסורת רבת השנים, ששרדה ממלכות שקמו ונפלו, וגם כיבוש יפני קשה ומצלק שנמשך לא מעט שנים, בין 1910 ל-1945. הדרך מבוסאן לסיאול מלאה אתרים שמזכירים למבקרים את תהילת העבר. מקדש Bulguksa שהוכרז על-ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי, נבנה סביב שנת 500 לספירה על-ידי המלך Beop-Heung ועבר כמה מקצי שיפוצים לאורך המאות שאחר כך, עד שבאחת הפלישות היפניות לאזור, במאה ה-16, הוא נשרף כליל. עד המאה ה-19 הוא עבר מעל 40 מקצי שיפוצים והתוצאה מרשימה ביותר.

כדאי לבקר במתחם לקראת רדת החשיכה, שכן אז נדלקות מאות ואלפי מנורות בדגם פרחי לוטוס שצובעות את כולו באדום ובכחול, המסמלים בבודהיזם אושר ואריכות ימים. המקדש הוא חלק מאזור Gyeongju, המוגדר כ"מוזיאון ללא קירות". הוא משתרע על שטח של 1,300 קמ"ר ויש בו יותר אתרי תיירות מאשר בכל אזור אחר בקוריאה.

עוד אתר אונסקו חשוב לא פחות באזור הואSeokguram Grotto, אתר מערה מלאכותית ואתר בודהיסטי מהיותר פופולריים בקוריאה, הממוקם על צלעות הר Tohamsan ומייצג יותר מכול את תרבות מקדשי האבן של קוריאה.

המסלול עד למערה מתפתל בשביל הררי מוקף עצים. מסלול לא קשה שניתן לעשות בנחת תוך התבשמות מהאוויר הכל-כך נקי. צעידה של כעשרים דקות מביאה לבאר מים, שאותה מנצלים הבודהיסטים שבחבורה לנטילת ידיים ולהתכוננות לעלייה במדרגות התלולות היישר לפתח המערה, שם ממוקם פסל הגרניט של בודהה בגובה של כ-5 מטרים, היושב בתנוחת לוטוס. לכל מבקר יש כמה שניות לעמוד ולהתפעל, שכן זרם המבקרים בלתי פוסק ואין ברירה כאן - חייבים כל הזמן לזוז קדימה.

על גבולות ולוחמת מנהרות

חצי האי המרכיב את הרפובליקה של קוריאה ממוקם בצפון-מזרח אסיה. המדינה מוקפת בים משלושה כיוונים. החלק היבשתי משתרע על קצת יותר מ-1,000 ק"מ, ובחלק הצר של המדינה המרחק מקצה לקצה עומד על 175 ק"מ. השכנים: יפן במזרח, סין במערב וגבול צפוני עם צפון קוריאה, הידועה גם כרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה. האוכלוסייה מונה קרוב ל-52 מיליון איש.

קשה לבקר בקוריאה בלי להתייחס להיסטוריה ארוכת השנים שלה ולתהפוכות שעברה הארץ. ממלכות קמו ונפלו, עד שב-1910 נכנסה לתמונה השכנה הלא מנומסת יפן, שכבשה את האזור כולו והחזיקה בו כאמור עד 1945, כשהיא משאירה צלקות קשות בתרבות ובמורשת הקוריאנית. חלוקת קוריאה לדרום ולצפון, עם סיומה של מלחמת העולם השנייה ומלחמת הקוריאות (1950-1953) השאירה עם מפולג, כשהחלק הצפוני בידי ברית המועצות והדרומי בחסות אמריקאית.

זו גם כנראה הסיבה שכל קוריאני שפגשתי התעקש לשלוח אותי לאתר שמהווה תזכורת לעבר כואב ואולי גם לעתיד כואב לא פחות: ל-Demilitarized Zone (DMZ), אזור הגבול של דרום קוריאה עם צפון קוריאה. בשנת 1945 בוצעה החלוקה בין הצפון (בשליטה הרוסית) לדרום הדמוקרטי, כשהכוונה המקורית הייתה לאחד בשלב מסוים את שני האזורים, מהלך שלא קרה. ביוני 1950 פלשו כוחות הצפון לדרום, והגיעו עד סיאול שנפלה בידיהם. כוחות בריטיים ואמריקאיים שהוזעקו לזירה על-ידי האו"ם הצליחו לשחרר את העיר הכבושה, והקומוניסטים נהדפו חזרה צפונה. המשחק הזה נמשך שלוש שנים של מהלומות ומהלומות נגד. הפסקת האש קיבעה את המצב כפי שהוא כיום. חלוקת קוריאה לדרום ולצפון השאירה עם מפולג ופצע פתוח, מסרב להגליד בזיכרון הקולקטיבי הקוריאני.

המסע מסיאול לוקח שעתיים, כולל עצירה במתחם קניות צנוע. ברמקולים מבקשים מכולנו לוודא שוב ושוב שלא שכחנו את הדרכונים בבית, מזכירים כי הצילום מותר רק באזורים מורשים, ואם מישהו חשב שמתלוצצים כאן, הרי ששני חיילים בלבוש שדה קרבי שעלו לביקורות באוטובוס הוכיחו שהעסק רציני. במוזיאון קטן מציגים כלי נשק, מקרינים סרטונים בשחור-לבן, ובחוץ עוברות משפחות בסך על פני קטר ישן מנוקב קליעים וקיר מזכרת אופטימי אחד - קיר שלום - שעליו אבנים מאזורי מלחמה בעולם, כן, גם מישראל.

השאפתנות הצפון-קוריאנית מודגמת יותר מכול במה שמכונה כאן "המנהרה השלישית". ב-1978 גילה חקלאי מנהרה תת-קרקעית שאורכה 1.64 ק"מ ורוחבה שני מטרים. הירידה למנהרות מחייבת הזמנת מקומות מראש, כמו גם הצטיידות בקסדות.

יש שתי דרכים לרדת - ברגל או ברכבת קטנה. אני בוחר ברכבת, ולאורך מסלול של 760 מטרים של ירידה תלולה חובט את הראש עטור הקסדה שוב ושוב בתקרה הרטובה. בקצה, מסלול הליכה של 270 מטרים שוברי גב, במנהרה חשוכה וצרה, מוביל לקיר אטום. יש שם המשך המוביל היישר לקוריאה הצפונית, זו שתכננה להוביל במנהרות גדודים שלמים שישעטו לסיאול בשעת הצורך.

להגברת תחושת ההחמצה ההיסטורית, אני מבקר בתחנת הרכבת הסמוכה, Dorasan Station, שמובילה, בעצם, לשום מקום. מבחוץ וגם מבפנים מדובר בתחנת רכבת מרשימה לכל דבר. כאן היו אמורות לעבור רכבות מהדרום לצפון ובחזרה, אבל זה שנים שהיא שוממת, קפואה בלופ אינסופי של המתנה לנוסעים שאינם. גם כאן מדובר באזור צבאי, והמעוניינים יכולים להחתים פיסות נייר עם חותמת המקום. שיהיה למזכרת.

מזרח רחוק זה לא כאן

אין כמו שיטוט רגלי ברחובות הסואנים של עיר הבירה סיאול, כדי להבין את גודל המהפכה שקרתה כאן. מי שחשב על "מזרח רחוק" ריחני, צעקני ומהביל - טועה. זו אינה בנגקוק, מומבאי, או האנוי. קודם כול, מאוד נקי, לעיתים עד כדי אובססיה. בתאי השירותים הציבוריים תלויות על הקירות עבודות אמנות, העישון ברחובות אסור וקנס גבוה ממתין למעשנים בפומבי.

שוחרי המבנים המלכותיים מוזמנים לתת קפיצה לארמון צ'אנגיון Ch'anggyonggung)Palace), שנבנה כארמון קיץ לבית המלוכה. במאה ה-16 הארמון שוחזר וכיום הוא מהווה את אחת האטרקציות המובילות בעיר. הארמון המחולק למתחמים היה מוקף בעבר בחומה עם שני שערים גדולים שהיוו את הכניסה למתחם. השער הדרומי, שער נאמדאמון (Namdaemun Gate) צמוד לתחנת הרכבת ולמתחם קניות גדול מידות ועממי. כיום ממוקם ליד השער הדרומי שוק עירוני שוקק שנפתח כבר מוקדם בבוקר.

מתחרים לא קטנים על התואר "מיועד לתיירים", יש לא מעט, ובהם אפשר למנות את כפר בוקצ*ון Bukchon Hanok Village)), "נווה צדק" של סיאול, אזור אינסה-דונג Insa-dong)) השוקק חיים וחנויות יוקרה לקוסמטיקה טבעית, והרחובות שסביב רובע גנגנאם (Gangnam) האמיד, שם ניתן לחזות במיטב האופנה העכשווית של סיאול ואולי אף להצטרף לתורים הארוכים ליד אחת מהמזללות האמריקאיות שפזורות ברחוב, או להתרשם מחלונות הראווה של היריבים המתחרים, נייקי ואדידס.

אם רוצים לראות מחויבות אמיתית לסביבה מהי, צריך ללכת לתעלת צ'ונגצון Cheonggyecheon) Stream), שעד שנת 2005 שימשה כמסלול זנוח למי ביוב. כיום חולפים במסלול הנחל המלאכותי יותר מחמישה מיליון תיירים בשנה. אני יורד במדרגות התלולות ממפלס הכביש ולמטה שקט ושלווה. ילדים משיטים סירות נייר וזוגות משוטטים יד ביד, כשבדרך הם חולפים על פני גשר ה-Narae, שמסמל פרפר במעופו ומתחת לגשר ה-Gwanggyo, שמסמל את ההרמוניה של העבר והעתיד, ואלה רק שניים מתוך 20 הגשרים החוצים את הנחל. בדרך חוצה הנחל שורה של ארמונות ואטרקציות אחרות, מה שמאפשר לטיילים לעלות מדי פעם לגיחה לעיר ולחזור מהר לשלווה שלמטה. אנחנו בחרנו לעלות ל-Cheonggye Plaza - כיכר מרוצפת אבן ומזרקות. עם רדת החשיכה הופך כל האזור לממלכת קסם: מזרקות מוארות משפריצות מים לגובה כשהן מגובות בתאורה צבעונית פסיכדלית.