אומת הפקקים

אחרי פקקי התנועה, מגיע הדבר הבא - פקקי החניה

פקקים
פקקים

לפני כ-9 שנים כתבתי כאן בטור הזה על בעיות החניה באזור התעשייה 'עתיר ידע' שבמזרח כפר-סבא. תיארתי את גבורתם של המבקרים בחברות ההיי-טק הנוצצות, המפתחות שם את מיטב המוצרים פורצי הדרך. אבל המבקרים שלהן נאלצו להתמודד עם חניה בבוץ, בין שלוליות ודרכי עפר שקישטו את שני צדי הרחוב הפכו אותו למרחב של נהיגת שטח אתגרית ומהנה ללא ספק, אם במקרה הגעת לשם עם רכב שטח 4X4 מאובזר היטב. תכיפות ביקוריי באזור פחתה בשנים האחרונות, אבל עד כמה שידוע לי את רוב המגרשים הפתוחים והבוציים החליפו בניינים מודרניים, חלקם אפילו עם מגרשי חניה שתוכננו להכיל גם מבקרים הבאים להתארח ולהתרשם מקרוב.

נזכרתי בדברים האלה בשבוע שעבר, שעה שהייתי תקוע בפקק חניה אינסופי בכיכר אתרים בתל-אביב. למה פקק חניה? משום שזה מה שהוא היה. לא מבחירה, חלילה, הגעתי למגרש החניה המביש של כיכר אתרים. מגרש מטונף, ברמת תחזוקה ירודה ביותר וכנהוג במקומותינו בעל מסלולים צרים ביותר המשאירים במקרים רבים את שריטות חותמם המעצבנות על המכוניות המתפתלות דרכם באין ברירה.

הגעתי אל המגרש הזה אחרי נסיעה מעצבנת של קרוב לשעתיים מאזור השרון אל מלון הילטון בתל-אביב, שם התקיים הכנס השנתי של ג'רני. מגרש החניה של המלון היה מלא וסגור, כי כמקובל במדינתנו אף אחד לא מעלה על דעתו שאישורי בנייה לבניין שרשאי לארח אלפי אנשים בין כתליו חייבים גם לכלול את החובה - לא הרשות - להקים מגרשי חניה בעלי תכולה תואמת סביב אותו בניין. ומאחר שמגרש החניה היה חסום, המשכתי כמה מאות מטרים דרומה אל מתחם החניה התת קרקעי של כיכר אתרים. רק עם הכניסה אל תוך מגרש החניה הבנתי את גודל הטעות. מוקף בעשרות או מאות נהגים אחרים, שבתמימותם גלשו אף הם מהכניסות השונות אל אותו מבוך בלתי אפשרי, כי אף אחד לא טרח להזהיר אותם שהחניה מלאה עד אפס מקום, עמדתי דקות ארוכות בפקק מתסכל באמצע מגרש החניה.

צפירות קולניות

כמקובל במקרים אלה התפתח במקום הווי ישראלי מעורר גאווה של צפירות קולניות, צעקות מכל עבר, קולות של חריקות צמיגים בלתי ברורות (איפה לעזאזל הם יכלו לבצע תמרונים שגרמו לחריקות?), ופה ושם אנשים שנטשו את רכבם כדי למצוא מישהו שאפשר לצרוח עליו ללא תכלית. השילוב של הצרחות האנושיות, צפצופי הרכבים וקולות החריקה התעצם באופן מרשים למדי בשל התכונות האקוסטיות של המגרש והדי הרעש התגלגלו שוב ושוב מסביב כשהם הופכים לשאגה אחת גדולה ומתמשכת. אחרי כ-45 דקות הצלחתי לפלס את דרכי חזרה אל השער ממנו נכנסתי אל מגרש החניה. שילמתי כמובן את דמי החניה עבור השעה הראשונה (היו כאלה שטרחו לרדת מהמכונית כדי לצרוח על השומר המשועמם וחסר היכולת לעזור להם ואז חזרו לרכב שלהם ושילמו את דמי התענוג של עמידה בפקק חניה, אבל אני חסכתי זאת מעצמי מטעמי עצלנות וחוסר אידאולוגיה, פשוט שילמתי) ויצאתי לאוויר העולם היפה שמחוץ לטינופת התת קרקעית של כיכר אתרים.

קיראו עוד ב"גלובס"


למען האמת היה משהו מרענן בחוויה הזו. כי למרות שנים של ניסיון בעמידה בפקקים מעצבנים ומתסכלים, ההופכים יותר ויותר למכת מדינה, אני חייב להודות שהחווייה לעמוד בפקק חניה היתה חדשה ולא ממש מוכרת. כלומר, אם אני לא לוקח בחשבון שבדיוק שבוע לפני כן המתנתי חצי שעה בסבלנות מעוררת רחמים כדי להיחלץ מבניין משרדים מפואר בפתח תקוה. למען האמת, החווייה שם היתה שונה, כי ניכר בנהגים האחרים שהמתינו איתי באותו פקק, שהם כבר מורגלים לבזבז את זמנם כדי להיחלץ מאותו מגרש חניה ולכן חסכו מעצמם וממני את צרחות התיסכול ואת הצפירות הקולניות ומחרישות האוזניים. הם פשוט עמדו בפקק בהכנעה והזדחלו לאיטם בדרך החוצה מהחניה תוך שהם בוהים במבטים אטומים במכוניות שלפניהם. חצי שעה.

ובעצם, כולנו הפכנו להיות כאלה. מקבלים בהכנעה את גזירת הגורל. הפקקים הישראלים הפכו את אומת הסטארט-אפ, ממש אל נגד עינינו, לאומת הפקקים. אנחנו יותר ויותר מבזבזים את מיטב שעות היום על הדרך לעבודה וממנה, על הדרך לפגישה והחזרה ממנה, על חוסר התכלית שנכפה עלינו בשל חוסר תכנון משווע או תכנון לקוי, לעתים אולי רשלני. אני גר ביישוב קטן בשרון. מדינת ישראל, באמצעות משרדי הממשלה השונים, עודדו מאז ראשית שנות התשעים עשרות אלפי משפחות, רובן זוגות צעירים עם ילדים קטנים, לעבור לאזור על מנת להקל על הצפיפות באזור גוש דן ולאפשר אורח חיים ירוק ובריא למאות אלפי אזרחי המדינה. כך הגענו לכאן גם אנחנו.

מה ששכחו פרנסי המדינה, זה שהאנשים האלה יצטרכו גם לנוע ממקום למקום. והתוצאה: פקקים אינסופיים, שעות של בזבוז זמן וזיהום אוויר בניסיון להגיע מאזור השרון לכל מקום אחר ברחבי המדינה. ועל פי הדיווחים, התמונה הזו דומה גם באזורים אחרים שמחוץ לגוש דן. ומי שמנסה להיעזר בתחבורה הציבורית, מוצא שאין כיסוי אמיתי לצרכיו ברוב המקרים. שלא לדבר על מגרשי החניה באזור תחנות הרכבת, שכמובן אינם גדולים מספיק על מנת להכיל את הדרישה ההולכת וגדלה של נהגים מתוסכלים.

לחשוב מחוץ לקופסה

אנחנו כמעט בנקודת האל-חזור. אבל, מן הסתם אפשר עוד לחשוב מחוץ לקופסה על פתרונות שיקלו על המצב כאן ועכשיו, לא בעוד עשרים או שלושים שנה. מגרשי חניה אפשר לסלול בכמה שבועות. אוטובוסים ורכבות ניתן לתגבר בטווח של חודשים. תקנות תעבורה שמתבססות על ניתוחים של דפוסי תנועה ניתן לתקנן ולאכוף. כל אלה אמנם לא מצטלמים טוב כמו עמידה עם קסדה על גשר שעומד להתפוצץ בשידור חי לטובת פרויקט מגלומני שיסתיים בעוד 15 שנה במקרה הטוב, אבל הם יכולים להקל על חייהם של מיליוני אנשים בישראל בעתיד הנראה לעין.

היום, בשעה 9 בבוקר, תזמנו בגלגל"צ את הנסיעה על כביש החוף מחבצלת השרון ועד למחלף הסירה בהרצליה בכשעתיים עד שעתיים וחצי. הדיווחים מכביש 4 לא היו יותר אופטימיים. סביר להניח שחלק ממי שקוראים את המילים האלו כרגע בזבזו היום שעות בכבישים, ללא תכלית. כנס ג'רני היה מדהים, כרגיל.

■ הכותב הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל. 

לכתבה הקודמתברודקום וקוואלקום? אנחנו נרוויח