ההפרדה בין מדעים מדויקים למדעי הרוח כבר לא עובדת

מסלולי התואר האקדמי הקיימים לא עונים על דרישות עולם העבודה * פיוז'ן וגמישות הן מילות המפתח

לפני 20 שנה ניצחה לראשונה המכונה את האדם במשחק שח, אבל מאז דווקא הוכפל מספר האנשים המדורגים כמאסטרים במשחק דווקא בזכות היכולת לצחצח חרבות אל מול המכונה ולשפר את יכולתם. חשוב לזכור את זה בזמן שאנחנו מתמודדים עם האפשרות שהטכנולוגיה תביא לאובדן תפקידים ומקצועות. יש סיכוי שדווקא המידע שנאסף והיכולת לעבד אותו יעזרו לזהות יכולות ותחומי עניין חדשים. קולה של האקדמיה חסר בשיח הזה, אף שהיא חייבת להיות שותפה פעילה בשינויים בעולם העבודה.

האקדמיה מציעה כיום הכשרה בחבילות מוגדרות של שלוש או ארבע שנים במוסד יחיד. בעולם של מקצועות משתנים, סביר שהחבילות האלה יתפרקו. חישבו על מה שקרה בעולם המוזיקה: כבר לא צריך לרכוש דיסק שלם כדי לשמוע כמה שירים אהובים. ייתכן שאותו תהליך יקרה גם באקדמיה ונראה השכלה במתכונת גמישה יותר, שיש בה הכשרות נקודתיות בהתאם לצרכים החדשים.

יכולות "קרוא וכתוב" חדשות

עצם הרעיון של מסלולי תואר צריך לעמוד למבחן. האם יש להפוך אותם לרב-תחומיים? הסטודנטים היום זקוקים, ועוד מעט גם יידרשו ללמידה ולחשיבה לרוחב עולמות מדעיים, הנדסיים, טכנולוגיים וגם חברתיים והומניים. בעולם העבודה, לדוגמה, אנחנו רואים את הצורך הזה מתבטא בפריחה של מקומות פיזיים המפגישים אנשים מעולמות שונים בתוך ומחוץ לארגון. הצורך לערב בין עולמות החשיבה והיצירה לא יכול להישאר מחוץ לאקדמיה.

סביר להניח שבכל מערכת השכלה עתידית יהיה רובד של לימודי יסוד, הנדרשים בתחומי לימוד רבים, אבל ההפרדה הקיימת היום בין מסלולים, ובוודאי בין מדעים והנדסה למדעי החברה והרוח - היא לא תוכל להחזיק מעמד.

בספר Robot-Proof: Higher Education in the Age of Artificial Intelligence, טוען המחבר יוסף אאון, נשיא אוניברסיטת נורת'איסטרן, שצורכי ההשכלה בעולם החדש כוללים שלוש יכולות בסיסיות, שהן מבחינתו יכולות "קרוא וכתוב" החדשות: הבנת הטכנולוגיה, היכולת להבין ולפעול בהתאם להשפעת הטכנולוגיה והמידע על הסביבה הרלוונטית לנו, והתמקדות במה שהופך בני אדם לייחודיים.

אאון מציע לבטל את הדיכוטומיה הנהוגה היום בין מסלולים מדעיים למדעי החברה והרוח, וליצור גישה משולבת שהוא קורא לה "הומאניקס", משהו בנוסח "מדעי האנוש". הרעיון הוא לבנות מסלול לימודים משולב שילמד גם יכולות טכנולוגיות כמו כתיבת קוד ועיבוד מידע וגם יתמקד ביכולות חברתיות ואנושיות ייחודיות שאין למכונה, כמו יצירתיות, יזמות, אתיקה, גמישות תרבותית והיכולת לעבוד בצוותים מגוונים. חיזוק היכולות האלה צריך להיעשות מבחינתו באמצעות שינויים באופן הלמידה.

הפיוז'ן מגיע לאקדמיה

אאון מסמן את המגבלה המשמעותית ביותר של הטכנולוגיה, לפחות בשנים הקרובות: הבנת ההקשר. כדי לחזק את היכולת הזאת אצל בני אדם, הוא מציע לעבור ללמידה חווייתית, המאפשרת ללומד הזדמנות להסיט למידה מתחום אחד לאחר. לשם כך עלינו להיחשף לנקודות מבט שונות ולהרחיב את הלמידה מעבר לקמפוס עצמו - לפעילויות כמו התמחות, מחקר ולמידה בכמה מוסדות, אפילו בחו"ל, כמו גם שילוב עבודה ולימודים. ההתנסויות האלה מקדמות עצמאות, פתרון בעיות, עבודת צוות, משלבות את הקניית הידע בכיתה עם הכשרה תוך כדי עבודה. הדגש עובר מ"מה לומדים" ל"בשביל מה לומדים". שילובים כאלה מאפשרים ללומדים לעמת את הלמידה עם הניסיון בשטח - חיכוך שאינו תמיד נוח למי שמורגל לשהות במגדל השן האקדמי, אבל יאפשר ללומדים להפוך לעובדים שמסוגלים לעבור בקלות בין תפקידים ועבודות.

כמו בעולמות אחרים, נכנס למערכת השיקולים האקדמית מרכיב חדש, חוויית הלומד. באוניברסיטת יוטה, לדוגמה, נפתחה ההרשמה לפרויקט חדש שנקרא לסונד סטודיו, המאפשר לסטודנטים מכל המסלולים לגור, ליצור ואפילו להתחיל פעילות עסקית. הרעיון הוא לחבר סטודנטים מכל העולמות במתכונת פיוז'ן, באופן שמלמד אותם לייצר עבודה, לא לחפש עבודה.

ואי-אפשר לפסוח בדיון הזה על השילוב בין למידה פיזית לווירטואלית. כבר היום מתקיים הדיון על למידה מתוקשבת, קורסי וידיאו ולמידה מרחוק. בהקשר הזה כדאי לאקדמיה לחשוב על שילוב וגמישות במקום לנסות לבחור מסלול. אנחנו מכירים את זה כבר היום במערכות ההכשרה בארגונים. יש מי שעבורו קורס זה חדר עם מרצה ובורקס, בעוד שמישהו אחר רוצה גישה ללמידה בווידאו במקום ובזמן שנוח לו. גם באקדמיה אנחנו כבר רואים סטודנטים שמשלבים בין קורסי וידיאו ללמידה פרונטלית ואחרים שאינם עושים זאת.

חישבו על עולם שבו טכנולוגיית המציאות המדומה תאפשר להשתתף בשיעור גם בלי לצאת מהמיטה. בעולם כזה, יש סיכוי שהלומד יבחר את הקורס לא על פי מיקומו הגיאוגרפי או המוסד שמעביר אותו, אלא בהתאם לתוכן, לרמה, לעניין וליכולות הקנייה. האקדמיה צריכה לחשוב איך היא תתמוך בלמידה 7/24 מעבר לכיתה ולקמפוס ולאפשר שילובים שונים בין הפיזי לווירטואלי.

מוסד לימודים צריך לשאול מה הערך של הכיתה הפיזית ואיך עושים בה שימוש באופן שמצדיק את הבחירה בה על פני הכיתה הווירטואליץ; איך בונים את חוויית הלמידה והיחסים בין המרצה לסטודנט ולמתרגל בכך הפלטפורמות; וגם מה הערך של מוסד אקדמי אם אפשר לצרוך למידה מהגורם המתאים ביותר בלי מגבלות פיזיות.

סטודנטים לכל החיים

בעידן הזה, השכלה היא משימה מתמשכת, מאחר שהידע הנדרש להצלחה בעבודה מתיישן ומתחדש בקצב גבוה מבעבר. מכון המחקר Pew פרסם כבר ב-2016 ש-90% מהעובדים מבינים שהם חייבים להמשיך ללמוד כדי להישאר רלוונטיים. ועם זאת, השאלה מה תפקיד ההשכלה הגבוהה בלמידה לאורך כל החיים נותרה פתוחה. יש אמנם תארים שניים ויחידות ללימודי חוץ, אבל לרוב אין אפשרות אמיתית לקחת קורס או כמה קורסים כדי להשלים התמחות מסוימת, הנדרשת מתוקף התפקיד. השיח הזה כבר מתקיים בכמה מקומות. באוניברסיטת נורת'איסטרן, לדוגמה, מאפשרים לבוגרים להוסיף קורסים לתארים מתקדמים תוך כדי או אחרי הלימודים.

עבודה של אונסק"ו בנושא מסמנת גם היא את הצורך של האקדמיה לעבור למודל פתוח יותר, במתכונת שאינה תואר. הועדה גם מציעה לחשוב על מודל של שיתוף פעולה בין האקדמיה למעסיקים, גורמי הכשרה וחברה כדי להרחיב את ההשתתפות והגישה של אוכלוסיות מבוגרות ליכולות עדכניות, וגם להוסיף ממד של גמישות, הן בזמן והן במקום, כדי לאפשר גישה לידע. אבל גישה לבדה אינה מספיקה. בשנים הקרובות נידרש להתייחס לשאלות הנוגעות לסף כניסה, לאמצעי הערכה וגם להגדרות מומחיות - תעודה, תואר וכדומה.

עם הזמן, יתברר לנו איך תיראה השכלה המתאימה לעולם החדש. מה שבטוח, האקדמיה חייבת להאיץ את קצב ההתפתחות שלה ולאפשר גמישות רבה יותר כדי להישאר במשחק. אם לא תעשה כן, היא תגלה במהרה שהפכה ללא רלוונטית ושהפתרונות מגיעים ממקומות חדשים.

הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "עולם העבודה העתידי", www.niritcohen.com