רע לכם? תגידו תודה: איך הייתה נראית ישראל בלי חקירות נתניהו

נתניהו מביא את ישראל להישגים חסרי תקדים, אבל המזרח התיכון כולו עולה באש בעקבות משבר מים, בזמן שהמדינה עוד מנסה להשתקם מהשיתוק האדיר שאחז בה בעקבות שריפות ענק באזור ירושלים ■ 3 תרחישים של השנה שכמעט הייתה

משבר המים / צילום: רויטרס Baz Ratner
משבר המים / צילום: רויטרס Baz Ratner

בלי חקירות נתניהו

איך הייתה נראית 2017 אם לא היו בה את כל הרעש וההמולה של חקירות נתניהו? והכוונה היא לא לשחיתות עצמה, אם הייתה או לא - על השאלה הזו יענה בית המשפט - אלא לתוצאות העגומות של כל הג'ננה שמתרגשת עלינו מאז.

הדרך היחידה שאפשר לדמיין באמצעותה את השנה ללא חקירות נתניהו, היא באמצעות התוצאות העיקריות שלה: הראשונה, אובדן אמון מוחלט במערכת. במלחמתו, הקריב נתניהו את הכבוד כלפי רשויות החוק, ורשויות החוק מצדן איבדו גם הן כל סממן של ממלכתיות. התוצאה השנייה היא שלא חשוב מה צופן העתיד לנתניהו, את התדמית שהדביקה לו השנה הזו (בלי לערב משפחה) - נהנתן צייקן הנזקק למתנות מגבירים, ולפעמים אף דורש אותן, של פוליטיקאי שדואג לעצמו ולהישרדותו יותר מאשר למדינה, שלא יודע מה עושים הקרובים לו ביותר - את זה יהיה לו קשה מאוד להבריש מחליפתו. גם אם רוב ההאשמות יורדו בסוף בכמה דרגות.

זה עצוב. כי נתניהו לא כזה. לולא ההתבוססות במי האפסיים של פוליטיקה נוקדנית ונקמנית, התעסקות בלתי פוסקת בקטנות והתרועעות יתר עם עשירים מהארץ ומחו"ל, אפשר בהחלט לטעון שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו - כלכלית, ביטחונית, בינלאומית. אפילו הפערים בחברה מראים סימני הצטמצמות. הוא לא אוהב מלחמות ודם, לא יוצא להרפתקאות מיותרות, והוא העביר אותנו דרך משברים עולמיים, גלי הגירה וטרור. לא מנהיג נועז במיוחד, נכון, אבל מי צריך נועז. אומנם איש ימין, אבל תכלס במציאות - די איש מרכז, לא?

מותר לבנאדם שיהיו לו שריטות. יותר מזה, אדם בלי שריטות הוא בובה של חנות ראווה. אבל 2017 הייתה שנה של שריטות בלבד. גם אם (או כאשר) ייצא ממנה כשידו על העליונה, נראה שראש הממשלה יהיה הראשון להירשם לניסוי של העלמת 2017 מהזיכרון הקולקטיבי.

בלי טכנולוגיית ההתפלה

קיראו עוד ב"גלובס"


מעט הגשם שירד השבוע היה כמו "בקרוב" של סרט בלי סרט. בא, טפטף, נעלם, משאיר אחריו לא יותר מקצת בוץ והבטחה שלפי כל התחזיות לא תקוים גם החורף הזה. ישראל נכנסת לשנת בצורת חמישית ברציפות.

באוקטובר יצאתי לעשות כתבה על משק המים בישראל תחת הכותרת "למה אנחנו לא מרגישים את משבר המים". הנתונים מייבשים את הגרון; השנים השחונות הביאו לגירעון אדיר של 2.5 מיליארד קוב מים טבעיים. הכינרת, שהגיעה לשפל של מאה שנה, מתקרבת במהירות לקו השחור התחתון. חסרים לה כמעט חמישה מטרים וחצי, המליחות עולה, מיני אצות כחולות שמפרישות רעלנים החלו להופיע, הדגים הולכים ומתמעטים ואם המגמה תמשיך, תיהפך הימה הקטנה והיפה שלנו לבלתי ראויה לשימוש.

אין ספק שאנחנו במשבר מים מהחמורים שידענו - אבל יחד עם זאת, מהקלים שהרגשנו. וזאת בזכות סדרה של צעדים שנעשו לפני כעשור להסדרת משק המים, ובראשם הקמת חמישה מתקני התפלת מי ים, שהצילו את ישראל מאסון של ממש. זה ללא ספק אחד הניצחונות הכי גדולים, אם לא הגדול ביותר, של ישראל. ניצחנו את הטבע בכבודו ובעצמו. יש מים לכולם.

אבל הכול יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. בזמן אמת, התנגד משרד האוצר להקמת המפעלים בגלל ההוצאה האדירה. היה זה ראש רשות המים דאז, פרופ' אורי שני, שדחף את הפרויקט.

מה היה קורה לו משרד האוצר היה מנצח? לפי ההערכות, לולא ההתפלה והצעדים הנוספים, היינו מגיעים לקו השחור כבר בשנת 2010. איך הוא היה נראה? אפשר רק לדמיין. היטל בצורת היה מוטל על כולנו. הערים היו הולכות ומצהיבות, כמו גם צדי הדרכים, כתוצאה מקריסת החקלאות. לא מן הנמנע שהיינו מגיעים אפילו למצב של הקצבות מים בברזים. לולא ההתפלה, היינו נאלצים להמשיך ולשאוב מים מהכנרת, מהנחלים ומהאקוויפרים, מה שהיה מחסל אותם כליל, ממליח את המים ומחריב את עתודות הטבע לתמיד. לולא ההתפלה, היינו מקבלים מזרח תיכון שונה לגמרי, עצבני בהרבה: הדבר היחיד שעוד עובד במערכות היחסים המטורללות שאנחנו מנהלים עם שכנינו הוא משק המים. כל הצדדים מבינים את החשיבות ומכבדים את ההסכמים. בלי ההתפלה, ככל הנראה אי אפשר היה לעמוד בהסכמים האלה - ושאיבת יתר של אחד מהצדדים הייתה יכולה לדרדר את המצב עד למלחמה.

במדינות השכנות לנו שוררים כבר היום משטרי מים אכזריים למדי. הישראלי, שמפונק הרבה יותר מהמצרי או מהירדני, לא היה מקבל את זה כל-כך יפה. תסיסה ציבורית הייתה מתחילה להתעורר ודוחפת את הממשלה לצעדים נמהרים.

בד בבד, ההתעוררות המאוחרת הייתה גורמת להקמה מהירה ולא זהירה של מתקני התפלה יקרים. מכרזים מזורזים, הקלות ליזמים, עמלות למתווכים - רק תחשבו על היקף השחיתות. ובעוד המקורבים מתעשרים, כולם משלמים יותר ויותר על המים ומקבלים פחות ופחות.

בגלל שאיבת היתר, תעשיית התיירות בצפון הייתה קורסת לגמרי, וייבוש ים המלח היה מגביר את תופעת הבולענים, שהייתה הורסת גם את התיירות בדרום. המשק הישראלי היה מוצף באלפים רבים של מובטלים חדשים, שהיו יוצאים למחאה ומשביתים את התנועה בכבישי הארץ.

כבר שלמה המלך ידע כי "מים גנובים ימתקו", ואכן - סוג חדש של פשיעה היה מגיע לישראל: פשיעת מים. מהתחברויות פיראטיות למערכת, מכירה של מים מקולקלים כמים טהורים ומבוקבקים, שוק שחור של מסחר בהקצבות מים, כמו חברות אשראי חוץ בנקאיות, והיו צצות חברות מים חוץ-תשתיתיות שמוכרות מים במחירים מופקעים למאיון העליון - מה שהיה גורם לגל של התפרצויות לבתים עם בריכה, שבתורו היה מוביל לגידור של שכונות שלמות ולהפיכת השכונות העניות לגטאות מיובשים. התפילות ההמוניות לגשם ברחבת הכותל הפכו כבר לעניין שבשגרה, כמו גם למושא ללעג עצוב.

ובמקום שבו אין מים - יש מחלות. יותר ויותר ישראלים סובלים מתופעות הנובעות מחוסר שתייה, כמו מחלות בטן. האלטרנטיבה, צריכה של משקאות ממותקים, גורמת להשמנה. הציבור הישראלי, שגם ככה לא הכי שליו בעולם, היה הופך עצבני יותר ויותר. תגרות ודקירות הופכות לעניין יומיומי.

אם השריפה בירושלים לא הייתה נבלמת

בתחילת נובמבר פרצה שריפה בהרי ירושלים. שתי יממות, חמישה מוקדים, ארבעים צוותי כיבוי, שמונים לוחמי אש, מסוק אחד, שמונה מטוסים שערכו כ-150 גיחות כיבוי מוטסות, ולמעלה מאלפיים דונמים שרופים אחר כך - דעכה האש בעשר וחצי בלילה במוצאי שבת. השריפה אומנם דווחה בתקשורת, אבל לא תפסה כותרות ראשיות. לא הייתה סיבה: האש לא גבתה קורבנות בנפש, מטיילים לא נלכדו, יישובים לא פונו ולא נגרמו נזקים גדולים לרכוש או לתשתיות.

צוותי הכיבוי הגיבו במהירות והפקת הלקחים משריפות קודמות הוכחה כמוצלחת, אף על פי שכבאית נשרפה כליל בתחילתה וגרמה לפאניקה זוטא ולפלשבקים איומים מאוטובוס הסוהרים מהשריפה בכרמל. אבל עם כל הכבוד ללוחמי האש - הייתה רק אחראית אחת לזה שהשריפה לא הגיעה לכותרות הראשיות ולפתיחת המהדורות: הרוח. היא פשוט לא באה. מה היה קורה אילו כן הייתה רוח? המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

"היה לנו הרבה מזל עם השריפה הזאת", אמר לי טפסר ראובן יצחק, מפקד תחנת כיבוי האש בית שמש. לו נשבה, מי יודע מה היה קורה, לאן הייתה פונה האש ובאיזו עוצמה. היא יכולה הייתה יכולה לפנות לכיוון קיבוץ צובה. היא הייתה יכולה לפנות אל עבר מתקן טיהור השפכים שורק שממוקם לא רחוק משם. לו רצתה, יכולה הייתה לנשוב לכיוון תחנת המיתוג הגדולה של חברת החשמל באבן ספיר הקרוב או אל בית החולים הפסיכיאטרי איתנים הסמוך אליה. כל אחד מהתרחישים האלה זוועתי.

לפי טפסר יצחק, בשלבים הראשונים לא היה ברור לאן הולכת הרוח: "לפעמים היא הלכה לשני כיוונים במקביל", אמר. רק דמיינו לכם מה היה קורה במקרה הזה: מתקן טיהור השפכים בשורק הוא המתקן השלישי בגודלו בישראל, שמטהר למעלה מ-90,000 מ"ק שפכים ביום - רק דמיינו 90-80 אלף ליטר של שפכים עושים את דרכם במורד נחל שורק עד לחוף פלמחים. אסון סביבתי בכל קנה מידה.

יכולה הייתה הרוח לשנות כיוון אל המתקן של חברת החשמל - אחת התחנות החשובות של חברת החשמל שקווי המתח הגבוה יוצאים ממנה מספקים חשמל לחצי ירושלים. התחנה אומנם מוקפת אזור חיץ לא מיוער של כ-30 מטרים, ואומנם מערך הכבאות, כמו גם הכבאיות של חברת חשמל, הגנו עליה - אבל רוח חזקה, הודו כולם, יכולה הייתה לעבור אותם. התחנה נותקה ל-24 שעות, אבל השבתה של המתקן הייתה יכולה לגרום הפסקות חשמל ארוכות בירושלים.

לא רחוק מהמתקן של חברת החשמל נמצא בית החולים הפסיכיאטרי איתנים. כ-70 חולים מאושפזים שם. הפעם לא היה צריך לפנות אותם. גם לא את תושבי צובא.

השריפות, אמרו לי מומחים, רק יתגברו. נותר רק לקוות שגם בפעמים הבאות הרוח תבריז מהמסיבה של עצמה.

לכתבה הקודמתאחרי הסערה הגדולה: טיול ירוק ביעדים חדשים ברמת הגולן