טורבינות רוח הן מקור נקי לייצור אנרגיה מתחדשת. הן יעילות יותר מאנרגיה סולארית ולא תופסות מקום רב. כל טורבינה מתנשאת לגובה של 180 מטר והיא כוללת שלושה להבים גדולים המסתובבים במהירות גבוהה ומייצרות אנרגיית חשמל מרוח. הן בעצם גרסה מודרנית של תחנות כוח ששימשו בעבר לטחינה של חיטה לקמח.

בישראל המיקום האופטימלי להקמת טורבינות הוא ברמת הגולן, שם מהירות הרוח כמעט כפולה מזו במישור החוף. טורבינת רוח אחת מייצרת חשמל בהספק של 1 מגוואט, שיכולה לספק את צריכת החשמל של מפעל בינוני.

הפוטנציאל להפקת חשמל מאנרגיית רוח בישראל נאמד בכ-1,000 מגוואט. למרות זאת, רק שתי חוות רוח פעילות בישראל המייצרות יחד כ-20 מגוואט בלבד. הן הוקמו עוד בשנות ה-90. כיום ישנם 15 פרויקטים בשלבי הקמה, אבל עד שהראשון שבהם יהיה פעיל, ייקח לפחות עוד שנתיים.

השימוש בטורבינות רוח נפוץ בכל העולם. דנמרק, שהיא חלוצה בתחום זה, מייצרת קרוב ל-40% מסך החשמל שלה באמצעות אנרגיית רוח. בגרמניה 20%, בארה"ב 5.5%, בסין 4% אבל בישראל? פחות מאחוז.

למה? - הסיבה למספר הנמוך של טורבינות רוח היא שהן מעוררות התנגדות עזה, בעיקר מצד הארגונים הירוקים, החוששים לחיי הציפורים שמקננות ברמת הגולן. למשל, הנשרים והבז האדום - שני מינים הנמצאים בסכנת הכחדה. התנגדויות חובבי הטבע אף הגיעו לבג"ץ שאמור להכריע בשנה הבאה האם התכניות להקמת טורבינות רוח נבחנו בצורה ראויה.

הדילמה לארגונים הירוקים אינה פשוטה: מצד אחד מדובר באנרגיה מתחדשת נקייה לחלוטין ללא פליטות מזהמים רבות - ירוקה למהדרין. מצד שני, הציפורים בסכנה. מדי שנה עלולות להיפגע עשרות ציפורים. באירופה, שם ישנן לא פחות ציפורים ולא פחות ארגונים ירוקים, נפתרות המחלוקות בדרך-כלל במו"מ בין הצדדים ולא מגיעות לזירה המשפטית. זאת הסיבה כנראה שבאירופה לוקח ארבע שנים להקים פרויקט רוח, ובישראל למעלה מעשור.

מחירי אנרגית הרוח נמוכים משמעותית מאנרגיה ממקורות קונבנציונליים. בימים סוערים בחורף באירופה המחירים לקילוואט שעה המיוצרים על ידי הטורבינות יכולים גם לצנוח מתחת לאפס - אז החברות משלמות לצרכנים עבור השימוש בחשמל. המכרז האחרון שהיה בישראל להקמת חוות רוח קבע מחיר של 30 אגורות לקילוואט לשעה, יקר יותר מאנרגיה סולארית, אבל זול משמעותית ממה שאנו משלמים לחברת החשמל - יותר מחצי אגורה.