רווח שכולו הפסד: לעצור את מגפת ההימורים, גם "החוקיים"

למי שהתמכר להימורים, לא משנה אם הדילרית שלו היא המדינה (בטוטו או בלוטו) או גורם אחר (נציגת הקזינו)

בין החלום לז’יטון  / איור: עומר הופמן
בין החלום לז’יטון / איור: עומר הופמן

לפני ימים ספורים הגיעה אלינו מכרה, שאביה עליו השלום נפטר זה מקרוב, כשהיא מבכה את לכתו וגם את השוקת השבורה הנוספת שבפניה היא ניצבה, כשגילתה שהקשיש החביב והיקר הוציא מדי חודש עשרות אלפי שקלים מכספי הירושה העתידית על טוטו, לוטו וגירודים אחרים. כך, כשהלך לעולמו, הותיר אחריו שובל של חובות.

שמעתי את הסיפור העצוב, הצטערתי פעמיים ויצאתי לרחוב, לטבורה של עיר, אצל דוכן ההימורים הממשלתי הקרוב והכתום למראה. נעמדתי סמוך למוכרת החלומות והכרטיסים, סמוך לשלטים המבשרים על הפרסים הנפלאים שנמצאים כמטחווי כרטיס גירוד או הימור נכון אחד, והבטתי במשך שעה ארוכה על המתקבצים לרגע במקום. מרבית המהמרים במקום נראו לי מבוגרים ממני. הם מילאו טפסים או גירדו ביד בוטחת, שמלמדת גם לפי חזותם, על ניסיון רב שנים בלא להרוויח את הפרס הגדול. ולמרות זאת, הם שם, עדיין שם, ודומה כי לא בפעם הראשונה, חיים את החלום ונמצאים כמעט רגע לפני השינוי הגדול.

הם כבר לא יתעשרו כנראה מעבודה או מאיזה פטנט שירשמו, ולחלום הרי אפשר ואפילו צריך. אז המדינה בטובה שומרת להם בתשלום על גחלת חמה וזוהרת של החלום, בבחינת - אם חלילה, יאבדו את התקווה, לפחות שלא יאבדו את הייאוש.

רציתי לעצור אותם לרגע ולספר להם שמחקר גילה, שבכל האמור באושרו של אדם, הרי גם הזוכים בפרס הגדול בלוטו וגם אנשים שנפצעו קשה בתאונות דרכים, חוזרים בתוך שנה מהאירוע, פחות או יותר, לרמת האושר שאפיינה אותם טרם האירוע המטלטל שחוו. רציתי לספר להם על מחקר אחר, שטוען שרבים מהזוכים חוזרים גם לאותה רמת עושר בתוך זמן לא רב, ושמחקר נוסף מגלה שהימורים הם הדרך הסולידית והבטוחה ביותר להשקיע את כספך בהפסד מובטח - אבל מי אני, הצופה הקטן, אל מול דוכן החלומות הממשלתי, שהציע את מרכולתו יחסית בזול.

נזכרתי בשנות ילדותי, שטרם תמו, בביקורים השבועיים בבית של סבא וסבתא, שבו נותרה לעת הזו רק סבתא. שם, כמעט מדי שבוע שמעתי סיפורי מורשת קרב של מרבית קרובי המשפחה, על ביצועי הקזינו שלהם. איך נכנסו לקזינו, ועל המזל שלהם - זכו שלוש פעמים ברציפות. איך במלאכת מחשבת הם שמו את הז'יטון, והרולטה - כמו מכושפת - פעם אחר פעם אחר פעם עצרה להם על ההימור, ואיך הם יצאו בזמן כמו גדולים.

תמיד יש גם סיפור, סייד קיק, על מישהו מפורסם או כדורגלן ידוע או יפני, שישב שם לבד בשולחן, שהימר בכל תור על עשרות אלפי מטבע כלשהו, כשהקהל והם עומדים סביבו, מלאי הערצה וזלזול. איך הגיבור המקומי, מפסיד מאות אלפי משהו, בלא ששריר בפניו מסגיר רגשות, כך, עד שהוא קם ונעלם אל האופק. למזלם, במשך עשרות שנים, מאז ילדותי הרכה, לא שמעתי מהם סיפור, אפילו בדיוני, על הפעם הזו שבה הרולטה או הקלפים היו נגדם והם ממש הפסידו כסף. אומנם בסיפורים, היו גם אחרים שהפסידו, אבל אלה הפסידו, בעיקר כדי לממן את סיפורי הרווח של קרוביי בני המזל, שרק שניים מהם הגיעו לפשיטת רגל והאחרים, למיטב ידיעתי, לא התעשרו, למרות מזלם הטוב.

מאחר שאמא שלי, שהייתה עדה לכל אותם סיפורי גבורה משפחתיים, עובדת אצלי, ומאחר שמדי שנה אני לוקח את העובדים לטיול בחו"ל, גם למקומות שבהם ניתן למצוא לעיתים מזומנות בתי קזינו, אני מקפיד להצמיד מדי ערב עובד תורן, בתפקיד "תורן אמא של הבוס", שמתלווה אליה לקזינו ואמור לדאוג להשיב אותה עד אישון לילה למלון. אחרי שלמדתי שלא אצליח לחנך גם את ההורים (מודה שניסיתי), לפחות אני נוטה לפקח על מה שלא בשליטתי - שתחזור בזמן, שלא תרעה חלילה בשדות זרים, וגם למקרה שיקרה לה מה שקרה לכל אחד מקרוביה והיא תביא את המכה, שיהיה מי שישמור לי על הירושה המוגדלת בדרך למלון, שלא תיפול לי האמא המעושרת, חלילה, קורבן לליסטים.

עמדתי מול הדוכן, הבטתי באנשים קשי יום שמתקשים לשמור על עצמם מפני עצמם, וכל שנותר לי הוא לכעוס קצת על המדינה, לספר לה שלמי שהתמכר לא משנה אם הדילרית שלו או השודדת אותו היא המדינה או גורם אחר, פחות חוקי. שהפרסומות האלה והטלפונים המתוקשרים מאראלה שמוכרים חלום שסיכוייו להתגשם אפסיים ועובדים על חולשתו וטיפשותו של האדם הממוצע - מזיקים מאוד, וראוי לה למדינה שתימנע מעידוד התמכרויות והפסדים כואבים לאנשים מסכנים, גם אם היא יכולה לעשות קופה שמנה תוך ניצול חולשות אלה של לקוחותיה.

היא חייבת לרגע לעצור את מקור הפרנסה המפוקפק הזה, ולהסביר שיש רק שני מקרים שבהם לא מומלץ להמר: כשאדם לא יכול להרשות לעצמו להמר וכשאדם כן יכול להרשות לעצמו להמר, אבל כבעל ניסיון, אני מוכן להמר במיטב כספי שהם שם, לצערי, לא יעשו כלום בנדון.