"כשהשימוש ב-MeToo חסר אחריות, שוביניסטים משתמשים בו"

לענבר דנון יש חשבון פתוח עם עולם העסקים מאז מות אביה, לשעבר בכיר ברשות ניירות ערך ■ אבל עד שהיא תהיה עורכת דין, היא מככבת על הבמה ■ ראיון

ענבר דגון / צילום: כפיר זיו
ענבר דגון / צילום: כפיר זיו

אישי: 30 (בשבוע הבא), רווקה, מתגוררת בתל אביב

אקטואלי: משחקת בתפקיד הראשי בהצגה "פרפרים הם חופשיים" שתעלה בחודש הבא בתיאטרון באר שבע. כמו כן משחקת בהצגה "דונה פלור נשואה לשניים"

איפשהו באמצע השיחה ענבר דנון עצרה לפתע, הביטה בי בעיניים ירוקות עמוקות והשתהתה לרגע. "את בטח תחשבי שזה משונה ולא מתאים", אמרה בדמעות כבושות. "את לא מבינה איך התרגשתי להתראיין לעיתון שלכם. אני גדלתי על גלובס, זה היה העיתון שאבא שלי הכי אהב. גדלתי בסביבה עסקית, היו לו חברים אנשי עסקים, זה רגע מאוד סנטימנטלי בשבילי".

אביה של דנון, אבי (אביעזר) דנון ז"ל, נפטר לפני שבע שנים לאחר שחלה בסרטן. הוא היה ממייסדי מחלקת המודיעין והחקירות של רשות ניירות ערך, ובתפקידו האחרון כיהן כמזכ"ל הרשות. הוא היה דומיננטי מאוד בחייה, ולכן זיכרון העיתון הוורוד שהייתה מכניסה לו בערב הביתה, כשהייתה חוזרת מהלימודים, מעורר בה זיכרונות מתוקים-כואבים. "הוא היה הבן אדם הכי בריא, בשיא העשייה שלו, בן 52 סך הכול. הייתי בשנה א' בסטודיו של יורם לוינשטיין, אמרו שהוא צריך לעבור ניתוח ערמונית קטן, משהו שמחלימים ממנו בקלות ואז גילו שזה התפשט ותוך 11 חודשים הוא קמל מול עינינו".

התכוננת לפרידה ממנו?

"מה פתאום. הייתה לי תחושה שהוא מתגבר, בהליכות שהייתי עושה עם אמא הייתי אומרת שהנה, עוד מעט הוא יוצא מזה. מוות היה משהו שקורה אצל אחרים. הרבה לפני המחלה ותוך כדי, שאלתי אותו אם הוא פוחד למות, והוא אמר לי שזו לא הבעיה שלו, אלא של מי שנשאר, וזה כל-כך נכון. כשהתחילו לדבר על הוספיס, משהו התחיל לחלחל. הייתה לו מסיבת סיום מטורפת עם החברים על סטרואידים, מנות דם ומשככי כאבים".

המוות שלו שינה אותך.

"הייתי הילדה הכי עטופה והכי תל אביבית וכשנכנסתי לסטודיו, חשבתי, אני באה מבית טוב, ילדות יציבה, עם איזה חומרים יש לי בכלל לעבוד? עם כמה שהוא היה איש עסקים ומקצוע, אדם טכנולוגי, מדויק, הוא תמך בי ובמשחק, ועד היום האחרון בבית החולים הוא היה מראה לחברים שהיו באים לבקר קטעים שלי מ'החברים של נאור' בריפיט. היה כל-כך גאה בי".

ועולם העסקים? לא חשבת עליו בפן המקצועי?

"עשיתי חמש יחידות מתמטיקה בבגרות ועדיין יש לי חלום להיות עורכת דין. המשחק היה שם. הייתי במגמת תיאטרון בתיכון עירוני א' ואיכשהו התקבלתי לתיאטרון צה"ל ואהבתי את הבמה".

גם בית המשפט הוא סוג של במה.

"נכון, וזה עוד יקרה. יש משהו שמדבר אליי בעסקים. אהבתי מאוד לשמוע את אבא מדבר על זה".

היית באמצע הלימודים כשהוא נפטר.

"ולהיות באבל בלימודי משחק זה הכי גרוע והכי טוב שיכול להיות. החיים מכריחים אותך להמשיך קדימה ואת חייבת להיות טובה, כי אחרת יעיפו אותך. בשיעורים של רפי ניב (כיום מנהלה האמנותי בתיאטרון באר שבע) היינו חושפים את הכול. הגעתי לסטודיו בהחלטה אסטרטגית שאני לא חושפת כלום, לא משנה מה יקרה, ופתאום אפשרתי לעצמי להוציא דברים החוצה, אבל עד היום אני מפחדת לבכות על אבא".

למה? זה משחרר.

"אני פוחדת שלא אוכל לעמוד בו, כי זה לא בכי שבא אחרי שלא מקבלים תפקיד או נפרדים מבן זוג. זה בכי שפורץ מבפנים, מטלטל וסוחף, והוא עלול להציף ולהטביע אותי. זה יושב שם. אני כמו ג'יל, הדמות שלי ב'פרפרים הם חופשיים', שמנסה לשמור על מעטפת קלילה, כאילו שום דבר לא נוגע בה".

ובהצגה, המעטפת הקלילה הזו של ג'יל נקרעת.

"המחזה עוסק בסוף שנות ה-60' תחילת ה-70', סיום עידן ההיפים, ומספר על רומן שמתפתח בין בחור עיוור שעובר לניו יורק לבין ג'יל, פרפרית חופשייה, בלי מחויבות לשום דבר. אחת שעוברת בין דירות, בחורים, עבודות, הכול כדי לא להרגיש ולא להתקשר לכלום. נוצרת ביניהם כימיה יוצאת דופן ודווקא העיוור רואה אותה כמו שהיא. נכות שמוסיפה רובד עמוק לטקסט. תום אבני שמשחק איתי בפעם השלישית וגם תרגם את המחזה, אמר לי שהוא כתב את הטקסט לפה שלי וליכולות שלי. מביים אותו אלדר גרויסמן, במאי נפלא, כוריאוגרף במקור. הכרנו לפני עשר שנים בסדרה 'התיכון שלנו'".

מי שאמור היה לביים את המחזה הוא השחקן והבמאי מולי שולמן, שהוחלף לאחר שדנון התלוננה נגדו בפני הנהלת התיאטרון לפני כשלושה חודשים על התבטאות פוגענית שלו כלפיה, במסגרת עבודתם המשותפת בהצגה אחרת שהוא ביים והיא שיחקה בה, "בוא תכיר את אבא". השניים זומנו לבירור משמעתי בנפרד ולאחריו ההנהלה הוציאה הודעה שלפיה התיאטרון שם לסכסוך סוף לשביעות רצון הצדדים, והבהיר כי מעולם לא הוגשה תלונה, אלא רק בקשה ל"עזרה ביישוב ההדורים".

בתעשייה קטנטנה כמו זו הישראלית, המהלך של דנון רחוק מלהיות טריוויאלי. עצם העובדה ששחקנית צעירה כמוה אזרה אומץ לצאת מול שחקן ובמאי מוערך אינה דבר של מה בכך. כשאני מבקשת ממנה לספר מה היה שם, היא מתכווצת, והופכת לקונית: "זה היה סכסוך ביני לבין קולגה בתיאטרון, שהגיע להנהלה וכולנו התקדמנו הלאה".

אני מבינה שקשה לך לדבר על זה.

"זה בגלל שהתקדמנו הלאה. הכול חזר לקדמותו עד כמה שניתן".

אז בואי נדבר בכלליות על קמפיין MeToo ועל הצבת גבולות כשחקנית.

"ברור לי היום שכשחקנית צעירה אני לומדת את הגבולות שאני מציבה לעצמי ולאחרים, בעיקר כשאני מקבלת תפקידים של נשים נחשקות. אין ספק ש-MeToo מעודד את היכולת לפנות לממונים ולקבל מהם טיפול נאות. הקמפיין הזה מעצים נשים ואני יכולה לתת סטירה למי ששורק לי ברחוב. המקרה שלי לא היה הטרדה מינית אלא סכסוך".

יש בלבול.

"כי צריך לבדוק עד כמה זו הטרדה מינית. הוא נגע בך? העיר הערה סקסיסטית? הטריד נפשית? יש ניואנסים של פוגענות. זה יכול להיות אונס, אבל גם הטרדה נפשית היא בעיה ואני יודעת שאקבל גיבוי, אין פריבילגיות לפגוע ויהיה עונש בהתאם. מצד שני, כשיש שימוש חסר אחריות ב-MeToo, שוביניסטים משתמשים בו נגד נשים. אני אאמין לכל מי שתתלונן, כי 90% מהמאבק הזה הוא שנאמין אחת לשנייה".

חשבת לעזוב את התיאטרון אחרי התקרית?

"לא. אני מקבלת תפקידים מדהימים בבאר שבע ועוברת מתפקיד לתפקיד, אז למה לעזוב? רפי ניב חטף אותי בסוף שנה ג' והתיאטרון טיפל בי בצורה מופתית. כל עוד אני מקבלת הזדמנות להתפתח ולעבוד עם הצוות הנפלא הזה, אשאר".

ובינתיים, את מופיעה גם בהצגות ילדים ובקמפיינים.

"אי אפשר לעשות רק תיאטרון. קמפיינים זאת פרנסה מעולה ולא אגיד לא לקמפיין, כי צריך להתפרנס. והצגות ילדים זאת אהבה גדולה. אני מופיעה ב'אמיל והבלשים' (במדיטק) ושיחקתי ב'מושלמת' (גם כן במדיטק) שעוסקת באנורקסיה ולא קיבלה מספיק פוקוס לדעתי".

זכית בפרס השחקנית המבטיחה על התפקיד ב"הרולד ומוד" לפני כמה שנים ורק עכשיו קיבלת תפקיד ראשי ב"פרפרים הם חופשיים". לקח זמן.

"ואני מאוד מתרגשת, לא ישנה בלילות. ההצגה עולה ב-3 במארס, ואני חוגגת יום הולדת 30 בדיוק בשבוע הטכני של החזרות לפני. לא נכנסתי ישר לתפקיד ראשי, וטוב שכך. עברתי תהליך שגרם לי להבשיל בדיוק לרגע הזה. המטרה שלי אחרי 'פרפרים' זה לחזור ללמוד לנגן על פסנתר - גם בהצגה אני מנגנת - ולקחת קורסים באוניברסיטה".

מה עם לימודי משפטים? תעצרי את הקריירה?

"אין לי נכונות לעצור את הכול. אני עדיין שחקנית צעירה ואנסה לגרות את עצמי, כי מעניינים אותי עוד הרבה דברים".

ומה עם זוגיות?

"נפרדתי בדיוק מבן זוג ואני לא לחוצה כרגע לבנות בית, אלא עסוקה בקריירה. נחכה שנתיים כדי להתחיל להילחץ".