קולנוע | לשחק שחמט עם המוות: "שנת ברגמן" בסינמטקים

מ"קיץ עם מוניקה" ועד "פאני ואלכסנדר" - סינמטקים בבארץ ובעולם מציינים 100 שנה להולדתו של הגאון השוודי, וזו הזדמנות פז להתוודע ליצירותיו

אינגמר ברגמן  / צילום: רויטרס - Scanpix
אינגמר ברגמן / צילום: רויטרס - Scanpix

"המאבק שלי", אוטוביוגרפיה בת שישה כרכים מאת הסופר הנורווגי קארל אובה קנאוסגורד, נחשבת לאחד ההישגים הספרותיים האדירים של השנים האחרונות - הישג שנובע, יחד עם הכנות וכישרון הכתיבה, מהיכולת שלו לזכור כל פרט הכי קטן. הפעם הראשונה (ועד כמה שהתקדמתי בקריאה, היחידה) שבה קנאוסגורד מודה שאינו מצליח לשחזר את הפרטים המדויקים, מגיעה בזמן צפייה בגרסת התיאטרון של אינגמר ברגמן למחזה "רוחות" של הנריק איבסן.

זהו רגע, כותב קנאוסגורד, שבו "הפרטים נעלמו אל תוך המצב [המנטלי] שהם עוררו". מאוחר יותר הוא יתוודע גם ליצירתו הקולנועית של הבמאי השוודי, ויביך את עצמו כאשר ישבח את ברגמן באוזניהם של אינטלקטואלים צעירים בשטוקהולם, שבעיניהם הבמאי הוא "פוץ זקן ומיושן".

איגנמר ברגמן, מגדלור קולנועי ששינה את פני המדיום ואמן שעסק בתחומים הבסיסיים ביותר של הנפש האנושית, היה תלוי תמיד בין חדשנות למיושנות. צפייה בסרטיו מסוגלת לעורר באותה נשימה גם את התחושה ש"את זה כבר ראינו" וגם את ההתפעמות משפה קולנועית שכמותה לא הייתה וככל הנראה לא תהיה יותר. הוא הביא לעולם כמה מהדימויים החשובים והמפורסמים על המסך: אביר ימי-ביניימי משחק שחמט עם המוות ב"החותם השביעי", דינמיקת הפרצופים של ליב אולמן וביבי אנדרסון ב"פרסונה", השעונים נטולי המחוגים בחלום של "תותי בר", הדודה שעולה באש ב"פאני ואלכסנדר", ופחות או יותר כל פריים ב"זעקות ולחישות".

מבחינתי, לברגמן יש רק נקודה רעה אחת בכל הקריירה: בסרט "התשוקה של אנה", הגיבור מציל גור כלבים מתלייה, ואף שניכר שהחיה החמודה לא נפגעה בשום צורה, היא בוודאי סבלה לא מעט, גם אם לשניות ספורות, בזמן הצילומים.

השנה, במלאת 100 שנים להולדתו (הוא הלך לעולמו ב-2007), הוכרזה ברחבי העולם כ"שנת ברגמן". זה אומר שבסינמטקים ברחבי העולם, וגם אצלנו (סינמטקי תל-אביב, חיפה, חולון, הרצליה וירושלים) מקדישים רטרוספקטיבה לכל סרטיו העלילתיים, החל מהחודש (חלק מסרטיו המוקדמים כבר הוקרנו) ועד לסוף השנה (בניכוי שתי תקופות החגים).

ההזדמנות לראות את סרטיו של ברגמן על המסך הגדול אינה שמורה רק למעריציו או לאוהבי קולנוע, אלא לכל מי שאי פעם התחבט בעניינים גורליים או בדילמות מוסריות, חווה קשיים, ידע אהבות ושנאות, צחק, בכה, פחד, חווה תחושות נקם, חיפש משמעות, נפעם מיופי, נזכר בערגה בילדותו - או בקיצור: כולם.