היפסטרים נגד אוטומציה: מקצועות צווארון כחול הפכו למגניבים

פרופ' ריצ'רד אוסיג'ו עקב במשך ארבע שנים בניו יורק אחרי גברים צעירים ומשכילים שבחרו לעבוד במקצועות שבעבר נחשבו נחותים ולשנות את הכלכלה העירונית ■ בשיחה עם "גלובס" הוא מסביר מדוע שרברבים וחשמלאים לא זוכים לעדנה כמו קצבים ומה הפספוס הגדול של התופעה

פרופ' ריצ'רד אוסיג'ו / צילום: תמונה פרטית
פרופ' ריצ'רד אוסיג'ו / צילום: תמונה פרטית

אם הלכתם ברחובות תל אביב בתקופה האחרונה, אולי יצא לכם להיתקל באחת ממספרות הגברים, ה-Barber Shop, שצצו. מאוישים בצוות ספרים משכיל ומגונדר עם חולצות לבנות מהודקות ועניבות פרפר חונקות, מעניקים גילוח צמוד ללקוח התורן במספרות עמוסות עץ ומעלות ריח עז של קצף גילוח. הסוציולוג ריצ'רד אוסיג'ו טוען שמה שנראה כמו קוריוז, או טרנד היפסטרי תורן, הוא למעשה חלק ממגמה כלכלית רחבה: ג'נטריפיקציה של מקומות עבודה. מתן שירות במספרות, קצביות וברים הפך מעבודת צווארון כחול לעבודה "מגניבה" של הצווארון לבן.

בזמן שקניונים וחברות קמעונאיות נופלות כמו זבובים, בתי עסק קטנים מתמחים נהנים מפריחה יוצאת דופן. מספרות גברים בארה"ב, למשל, הם מהמקצועות הצומחים בכלכלה האמריקאית. מספר הבקשות לרישיון עסק בתחום זינק בשנה החולפת ב-10% לעומת 2016, וסך הכול השוק סיכם את 2017 ב-3.7 מיליארד דולר ברווח (עלייה של כמעט 2%). זאת - חשוב לציין - אחרי שאותו שוק סבל בין השנים 1992 ל-2012 מירידה מצטברת של 23%. וזה רק קצה הקרחון. מספר המספרות והברים צפוי, לפי משרד העבודה האמריקאי, לזנק ב-10% בשנים הקרובות, ובתי האטליז ב-5%. הטרנד כל כך משמעותי, שאפילו חברות כמו סטארבקס, רשת בתי הקפה הגדולה בארה"ב, מחפשות להידחק לנישה של התמחות. סטארבקס לדוגמה הקימה חדרי טעימה "אקסקלוסיביים", שמנוהלים על ידי צוות עלית של בריסטות.

אין סתירה בין אופרה להיפ הופ

המחקר התחיל אצל אוסיג'ו ממש במקרה. "עבדתי על פרויקט בדאון טאון מנהטן, על הג'נטריפיקציה באזור דרך סצנת חיי הלילה. נפתחו הרבה מאוד ברי קוקטיילים בשכונות החלשות והם היו מאוד שונים מכל דבר שראיתי או חוויתי בעבר. לאט לאט הבנתי שהם חלק מרשת שלמה של אנשים שהקדישו את עצמם להכנת משקאות".

אוסיג'ו (Ocejo), פרופסור באוניברסיטת סיטי ניו יורק וג'ון ג'יי קולג', חקר את התופעה בארבע השנים האחרונות ברחובות ניו יורק, ואף מצא את עצמו מפשיל שרוולים ומתמחה בבית זיקוק לאלכוהול בצפון מדינת ניו יורק ובאטליז דיקסון המבוקש במנהטן, עומד על טעמו של הוויסקי ולומד כיצד לחתוך את הפילה המושלם.

התוצאה היא "Masters of Craft: Old Jobs in the New Urban Economy", ספר מקיף, עמוס דוגמאות והסברים אקדמיים לתחייתם של המקצועות האלו בקרב בני המעמד הבינוני המשכיל.

"בעלי המקצוע מעניינים הרבה יותר מהמקצוע שבחרו", מספר אוסיג'ו בשיחה עם "גלובס". זה לא מפתיע בהתייחס לפרופיל של רובם. "מדובר בגברים, בעלי תואר אוניברסיטאי, שעבדו במקומות אחרים, או שהיו להם מגוון של אפשרויות תעסוקה. זו לא עבודת אין ברירה, הם לא חייבים להיות ברמנים. הם לא חייבים למזוג משקאות או לחתוך בשר. אבל זה מה שמעניין ומספק אותם. זו אוכלוסייה קטנה וסלקטיבית של בני דור המילניום שיצרו סטנדרט אחר של צריכה, שהוא כה פופולרי שיש היום גם בני דור ה-Z שבוחרים ללכת לעבוד בקצביות במקום ללכת לקולג'".

מדגדג לבטל את הטרנד ולראות בו מהלך נואש של בוגרי אוניברסיטאות עמוסי חובות שלא מצליחים להשתלב בשוק העבודה. אבל מבחינתו של אוסיג'ו, זה יהיה לפספס את תגובת הנגד הגדולה לאוטומציה, ייצור וצריכה המונית, והצמא העז של עירוניים צעירים שמרוויחים היטב לתענוג ברמה גבוהה במקומות פרדוקסליים נמוכים. מה שאוסיג'ו מזהה כביסוס של מעין טעם תרבותי פחות סנובי ויותר "דמוקרטי", שיכול לאהוב היפ הופ ואופרה בלי לחשוב שמדובר על שתי חוויות סותרות.

"היום הצריכה היא תהליך הרבה יותר מודע", טוען אוסיג'ו ומפרט: "אנשים מהמעמד הבינוני צורכים בצורה הרבה יותר מודעת ובאופן שישקף את הזהות שלהם כפי שהם תופסים אותה, בצורה שהיא לכאורה מתריסה כלפי הצריכה ההמונית. אנשים מגלים עניין גדול יותר בתוצרים מקומיים. מוצרים שיש להם מקור ברור, שידוע מאיפה הם באו ומי הכין אותם ושאולי תהיה להם את האפשרות לפגוש את היוצר או לצפות בו ובתהליך ההכנה. המוצרים האלו פונים בדיוק לאופן הצריכה הסלקטיבי וממלאים את הביקוש הקיים".

במקום ריהוט איקאה המוני, המילניאלז מחפשים את נגריית הבוטיק, במקום נתח הבשר התעשייתי מהסופרמרקט - את הקצב המומחה השכונתי, ובמקום מותג הבירה - את הקוקטייל שנרקח במיוחד בשבילם. מבחינת הברמנים, הספרים, הקצבים ובעלי המזקקות שבחן אוסיג'ו, עולה לטענתו בעיקר רוח של אותנטיות ואינדיבידואליזם. הקפדה על פרטים, מיומנויות וטכניקות ישנות, עד ליצירת רפרטואר תרבותי. התמחות מתובלת בכבוד מוחלט, בלי שום "אירוניה היפסטרית", אלא ברצינות תהומית, בתחושה של משמעות ואומנות. כל אלו הפכו את המקצועות המסורתיים למגניבים, כמו בפרפורמנס, עם במה ציבורית וקהל שיכול לחזות במתרחש ולהעריך את המיומנות והידע שלהם בערבוב משקאות, שימוש בסכין קצבים, או התער. חוויה שהופכת את העובדים למעצבים של תרבות צריכה גבוהה וטעם עלית. בגלל זה, אגב, מסביר אוסיג'ו, לא סביר שנראה תחייה במקצועות שנמצאים הרחק מהקהל כמו חשמלאים או שרברבים, שאין להם שום במה ציבורית.

גברים לבירה, נשים לתפירה

ההבחנה של אוסיג'ו מעלה שאלה אחת עיקרית: מדוע אנשים משכילים, שיכולים לבחור במה לעבוד, יבחרו במקצעות שמעמדם נשחק בצורה כה גסה במשך שנים? "זה מתחיל בשוק העבודה", טוען אוסיג'ו ומציין את חוסר הוודאות והסיכון הגדול בשוק לעומת העבר. "אנשים מחפשים משהו יציב ומסורתי יותר", אבל אולי חשוב לא פחות - לעשות משהו שהם אוהבים. "היום התפיסה השולטת, בעיקר אצל בני דור המילניום, היא שצריך לעשות מה שאוהבים, מה שמעניק אושר. אנשים רבים שנכנסו לתחומי העבודה ה'חמים' של העידן הדיגיטלי, המקצועות ששולטים בכלכלה העולמית, לא קיבלו את תחושת הסיפוק בתעשיות או בחברות האלו ופנו למקצועות המסורתיים. הם רצו להשתמש בראש שלהם אבל גם בידיים, לעבוד עם חומרים בתוך סביבה שדורשת מערך מוגדר של מיומנויות, שונה מאוד מהאי-ודאות בעולם הצווארון הלבן. העבודות האלו סיפקו להם מגוון צרכים".

קשה שלא לשים לב שכשאוסיג'ו מדבר על המגמות החדשות בשוק העבודה, המיקוד המוחלט שלו הוא בגברים. השיחה איתו מלאה בדימויי כוח וסיפוק שמתאימים יותר לשיחה על התמורות בשוק העבודה בתחילת המאה ה-20. אוסיג'ו מודע לכך לחלוטין, קשה להיות סוציולוג צעיר במאה ה-21 ולכתוב ספר שמבוסס כולו על תצפיות על גברים ולא להיות מודע לכך. "זה נכון, אין בתחומים האלו הרבה נשים. אלו משרות שמקודדות מסורתית כמשרות גבריות. אני חושב שחלק מהמגמה מושפע גם מהתפיסה הישנה שיש להשתמש בעוצמה הפיזית של הגוף הגברי כדי להשתכר. אלו שבוחרים במקצועות האלו מחזירים לעצמם תחושה של גבריות אבודה". זה, אם כך, לא מפתיע שבעלי המקצוע החדשים נמנעים מהתארים המודרניים לאותם מקצועות כמו מיקסולוגים לברמנים או מעצבי שיער לספרים. הם מבחינתם מחדשים את מלאכת היד המסורתית והכבוד אליה, לא מנסים להמציא אותה מחדש.

כמו הגברים, גם הנשים שלוקחות חלק בתנועה הזאת עושות זאת תוך שהן ממלאות תפקידים מסורתיים. "נשים מחיות היום מקצועות כמו תפירת בגדים והכנת מזון", מסביר אוסיג'ו ומדגיש שלא נתבלבל עם מקצועות השף, שזה עדיין תחום שנשלט על ידי גברים. "החלוקה היא מאוד מגדרית", הוא מסכם, "אבל מקור הדחפים הוא זהה: לעשות בידיים משהו שאתה אוהב".

החלשים שוב נשארו בחוץ

מילת המפתח בכל הסיפור הזה היא "קול". "זה לא שלא היו מספרות מצוינות לפני כן, אלא שהן פשוט לא יוצרות סביבן הייפ או מתויגות כמקומות שיש להתבונן בהם כעל חדשניים", מציין אוסיג'ו. "תמיד שואלים אותי בהקשר לספר על הדברים ה'מגניבים', על האלכוהול, הברים או הקצביות, ואני באמת חושב שהמגמה החדשה הזאת נהדרת, אבל יש בה גם דברים לא טובים".

חשוב לו להסביר את הפספוס הגדול במגמה הנוכחית, עם הפוטנציאל העצום שקיים בה להיטיב עם אנשים שנותרו מאחור בכלכלה המודרנית, אלו שנתקעו בתעשיית השירותים עם השכר הנמוך ואפשרויות קידום לא קיימות.

"זה הפך להיות משהו מאוד אקסקלוסיבי. רשתות מאוד קטנות וצפופות ומי שמנהל אותם נוהג להעסיק אנשים בעלי פרופיל תרבותי מסוים, עם רקע אקדמי או שיכול היה להיות להם רקע אקדמי ואנשים שיש להם דרך מסוימת להתנהג שטופחה על ידי חיים שלמים של פריבילגיות.

"כדי לשנות את זה צריך להצליח לתרגם חלק מהערכים שמיוחסים למקצועות האלו או לאוכלוסייה שלא בהכרח הייתה חשופה אליהם. ובינתיים זו נשארת קבוצה מאוד מרושתת. הם נפגשים, מחליפים רעיונות, משתפים פעולה, יש להם פורומים והזדמנויות רבות להיפגש ולחלוק. צריך למצוא את הדרך לכלול בתוך זה גם את האוכלוסיות החלשות ביותר".

המגמה הזאת, ככל הנראה, לא תיעלם בזמן הקרוב. כבר עכשיו, טוען אוסיג'ו, קיים דור שלם שהתרגל לסטנדרטים החדשים האלו של צריכה, ולכל מקום שהם הולכים הם רוצים את זה שם איתם.

"כשבני דור המילניום יוצאים מהעיר, והם יוצאים, המקצועות האלו עוקבים אחריהם. כל עוד הם ימשיכו לצרוך באופן הזה, ולצפות לצריכה הזו, המקצועות ימשיכו להתפתח. האידיאל של לעשות דברים בידיים רק מתחזק. כמו גם האידיאלים של לעשות דברים במלאכת אמן, באופן מקומי. המסרים האלו מחלחלים לתעשיות רבות אחרות. זה נהדר, נוצרת אלטרנטיבה לחיים הדיגיטליים, אנשים מוצאים את הדרכים שלהם להיות יצירתיים, להתמקד בחומר המקומי והמוחשי ולהזריק חיות למקצועות המסורתיים המיושנים".