פולין, אביב 1968: המסע האנטישמי הגלוי האחרון באירופה

יום השנה ה-75 למרד גטו ורשה פוגש את יום השנה ה-50 למרד הסטודנטים של ורשה, שנתן את האות למסע האנטישמי הגלוי האחרון של ממשלה כלשהי באירופה • איך זה יכול היה לקרות?

זוג צעיר בוורשה על רקע תמונה מהפגנות הסטודנטים ב־1968 / צילום: רויטרס - Kacper Pempel
זוג צעיר בוורשה על רקע תמונה מהפגנות הסטודנטים ב־1968 / צילום: רויטרס - Kacper Pempel

בעשרים שנות חייה הראשונות בפולין איש לא הזכיר לאירנה לאסוטה שהיא בתו של "היהודי הירשוביץ" - אולי מפני שאיש לא ידע כי אביה, קצין בשירותי הביטחון של המשטר הקומוניסטי, נקרא פעם הירשוביץ. כאשר חזר מגלות ארוכה בצרפת, ב-1948, הוא הצטווה לאמץ "שם פולני", והנחיל אותו לילדיו הרכים. בדיוק לפני 50 שנה, באביב 1968, אירנה שמעה בפעם הראשונה, שהיא "היהודייה לאסוטה-הירשוביץ".

הגילוי הזה בא בנאום לאומה, לא פחות. המגלה היה לאדיסלאב גומולקה, המזכיר הראשון של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הפולנית. "המזכיר הראשון" היה תוארו של כל אחד מן הנציבים העליונים, שברית-המועצות הפקידה על גרורותיה במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. גומולקה החזיק בשלטון זו השנה ה-12. הסובייטים המליכוהו על פולין ב-1956, כדי לשכך גל מחאות נגד המשטר. בניגוד לקודמיו, גומולקה נהנה ממוניטין של פטריוט. עלייתו לשלטון עוררה ציפיות לליברליזציה. לזכותו נזקפה העובדה שהוא עצמו היה קורבן של רדיפות סטליניסטיות, והוחזק במעצר שלוש שנים. הוא היה יריבם של "הקומונו-יהודים", שהפולנים אהבו לשנוא.

יהודים מילאו תפקידים בכירים בצמרת המשטרים הקומוניסטיים של מזרח אירופה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. מחוץ לצ'כוסלובקיה, מספר הקומוניסטים בין בני הרוב האתני היה קטן מאוד. לעומת זאת, מספר היהודים הקומוניסטים היה ניכר. את הונגריה הנהיגו ארבעה יהודים, כולל המזכיר הראשון. יהודייה הייתה מספר 2 בהנהגת רומניה, האישה הראשונה שכיהנה כשרת חוץ במדינה כלשהי. יהודי היה מספר 2 בצ'כוסלובקיה, ולימים הוצא להורג בעוון "טרוצקיזם-טיטואיזם-ציוניזם".

ראש ממשלת פולין מוראבייצקי וקנצלרית גרמניה מרקל / צילום: רויטרס - Slawomir Kaminski
 ראש ממשלת פולין מוראבייצקי וקנצלרית גרמניה מרקל / צילום: רויטרס - Slawomir Kaminski

בפולין, מספר 2 ומספר 3 היו יהודים: יאקוב ברמן, ראש המשטרה החשאית, והילרי מינץ, שניהל את כלכלת פולין (אביו של ברמן היה ציוני פעיל וחבר "אגודת חובבי שפת עבר". אחיו, אברהם אדולף, כיהן תחילה בפרלמנט הפולני ואחר כך היה חבר הכנסת השנייה בישראל). אשתו של מינץ הייתה העורכת הראשית של סוכנות הידיעות הממשלתית. יהודי אחר, זבלודובסקי, היה הצנזור הראשי. בעשר השנים הראשונות של המשטר הקומוניסטי בפולין, יותר משליש הקצינים הבכירים במשטרה החשאית היו יהודים, 167 מ-450 (על-פי מאמר בכתב העת Polin, לחקר יהדות פולין).

מה מאיבתו העתידית ליהודים נולדה אצל גומולקה בימי מצוקתו, קשה לדעת. אבל אין כלל ספק שהוא יצא נשכר משתי טינות, אשר התמזגו זו בזו בשנות השיא של הדיכוי הסטליניסטי: הטינה העממית למשטר בתור שכזה, והטינה העממית ל"קומונו-יהודים", שאפשרו אותו. ב-14 שנות שלטונו, שמו של גומולקה נקשר בשני גלי הגירה מסיביים, שהביאו אל קיצה נוכחות יהודית בת אלף שנה בפולין. הראשון, בין 1956 ל-1958, כלל בערך 40 אלף יהודים. הם נכנסו לדפי ההיסטוריה של ישראל בשם "עליית גומולקה". הגל השני, בדיוק לפני 50 שנה, כלל בערך 15 אלף והתנפץ בעיקר על חופי סקנדינביה. הגל השני נחקק בזיכרונה הלאומי של פולין, מפני שהוא היה התוצאה המיידית של התקוממות סטודנטים נגד המשטר.

התקוות שנקשרו בגומולקה התבדו במרוצת השנים. אף כי יריביו היהודיים במפלגה סולקו בזה אחר זה, איבתו ליהודים לא שככה. היא התלקחה לפני 50 שנה בהשפעתה של סדרת מאורעות, שמלחמת ששת הימים מילאה בהם תפקיד לא צפוי. בזמן ההוא, מספר היהודים בפולין פחת עד 30 אלף או 0.1% של האוכלוסייה (לעומת 10% לפני השואה). זה לא מנע את גומולקה מלכנות את אחרוני היהודים "גיס חמישי בשירות האימפריאליזם".

"גוף פולני טהור"

קטלוג חלקי מאוד של המסע האנטישמי משקף את תפקידם של פוליטיקאים בכירים, של אינטלקטואלים ושל אנשי מדע בהשגרת אפיונים אנטישמיים ובהתנכלות שיטתית ליהודים. אם נקלף את ההתקפות על היהודים מן המליצות המרקסיסטיות-לניניסטיות, הן לא היו שונות מצד הטון והדימויים מאלה שנשמעו בפולין ב-50 השנה שקדמו לקומוניזם וב-30 השנה שעברו מאז התמוטטותו. "היהודים" הילכו אימים על סביבתם מפני שנתפסו כאיום על המסורת, תהיה המסורת אשר תהיה. דוח של ה-CIA מספטמבר 1967 ייחס לשר הפנים האנטישמי של פולין, גנרל מוצ'אר, את התביעה לפזר את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ולהחליף אותו ב"גוף פולני טהור", מפני שיהודים במפלגה היו "הנשאים של מחלה אידיאולוגית מסוכנת". היטלר עצמו היה סומך את ידיו על הדימוי הקליני.

ב-1965 התלקח ויכוח על ספרו של אינטלקטואל יהודי בולט, אדם שאף (Schaff), חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ומנהל המכון לפילוסופיה ולסוציולוגיה באקדמיה הפולנית למדעים. שאף טען, בין השאר, כי האנטישמיות היא בעיה חברתית מן המעלה הראשונה ב"דמוקרטיות העממיות" של מזרח אירופה, כולל פולין, והממשלות הקומוניסטיות השתמטו מלטפל בה. קיתונות של רותחים נוצקו על ראשו של שאף. אחד המבקרים היה אנדז'יי ורבלאן (Werblan), ראש מחלקת המדע של הוועד המרכזי. הוא ייחס את טענות שאף ל"גישה תלמודיסטית". איזה עלבון למרקסיסט-לניניסט. הנה כי כן, סגנון אנטישמי גלוי שימש אפילו את הניסיון להוכיח שאין-אנטישמיות-מה-פתאום.

דיוקנאות המנהיגים הקומוניסטים בפולין גומולקה / צילום: רויטרס - Katarina Stoltz
 דיוקנאות המנהיגים הקומוניסטים בפולין גומולקה / צילום: רויטרס - Katarina Stoltz

חבר אחר בוועד המרכזי, וינצנטי קראסקו, השמיע את הטענה הניצחת ביותר: "אין ספק שאנטישמיות היא תופעה מכאיבה ביותר ומעוררת סלידה - אבל מכאיבה ומעוררת סלידה באותה המידה היא עצם ההאשמה של אנטישמיות, האשמה שהיא בעת ובעונה אחת בלתי-צודקת וחסרת שחר".

הטענה שהיהודים נושאים את שם האנטישמיות לשווא כמובן לא נולדה אצל מליצי היושר של הסוציאליזם המדעי. שמענו אותה לפני בוא הקומוניסטים, ואנחנו מוסיפים לשמוע אותה הרבה אחרי לכתם. אנחנו שומעים אותה מן השמאל הבריטי ומן הימין הצרפתי. רק הנאצים התגאו באנטישמיותם. כל השאר מכחישים אותה בכל התוקף, בנוסח שאינו שונה אלא בסימני הפיסוק שלו מזה שציטטנו למעלה.

מדוע פולין הקומוניסטית הייתה אנטישמית לא פחות מפולין של ערב מלחמת העולם השנייה (כאשר פוגרומים התחדשו, חנויות יהודיות הוחרמו, וסטודנטים יהודיים סבלו אפליה גלויה באוניברסיטאות)? ג'ואנה מיכליץ' כותבת בספרה על "דימויו של היהודי בפולין מאז 1880", כי בפולין התחוללה "רציונליזציה של דעות קדומות נגד היהודים, כביכול על יסוד גורמים אובייקטיביים".

ב-1960, אינטלקטואל קתולי צעיר, טדיאוש מזובייצקי, כתב מסה על "האנטישמיות של אנשים טובים וחביבים". לפי מזובייצקי, "החוק והמדינה יכולים לאסור תעמולה אנטישמית, אבל הם כשלעצמם אינם יכולים לשים לה קץ. האנטישמיות לא תיעלם כל זמן שלא יחזרו וייבחנו גישותיה של החברה ותפיסותיה". האנטישמיות, הוא כתב, היא נחלתם של "אנשים הגונים ורגילים" (כמעט 30 שנה אחר כך, מזובייצקי יעמוד זמן קצר בראש הממשלה הפוסט-קומוניסטית הראשונה של פולין).

אשתו היהודייה של הגנרל

מלחמת ששת הימים, שבה הנשק הסובייטי נחל תבוסה ניצחת, עוררה שיעורים ניכרים של שמחה לאיד במזרח אירופה. דוח של ה-CIA ציטט אז ידיעות על "גל של רגשות לאומיים ואנטי-סובייטיים" בצבא פולין. מסיבת יום הולדת לגנרל אחד, צ'סלאב מנקייביץ', שאשתו הייתה יהודייה, הפכה למסיבת ניצחון פרו-ישראלית.

ציד ציונים התחיל במוסדות ממשלה. על הכוונת הועמדו קציני צבא יהודיים, ובהיעדר קצינים, הועמדו על הכוונת רעיותיהם היהודיות. למשל, חרושת שמועות התחילה נגד שר ההגנה ספיחאלסקי, שהיה חשוד בעצמו בגנים יהודיים, ונאמר על אשתו היהודייה שיש לה קשרים אפלים עם ישראל. נשמעו קריאות ל"דין וחשבון מפורט כיצד יהודים גנבו סודות צבאיים".

הידיעות הדאיגו את גומולקה במידה כזאת, שתשעה ימים לאחר ניצחון ישראל, מנהיג המפלגה ראה צורך לשאת נאום תקיף נגד "הגיס החמישי", ולקרוא ל"תשובה תקיפה וחזקה לתוקפנות הישראלית". חרדת גומולקה עוררה תקווה להיחלשות המשטר. פולנים תמכו ב"יהודים הקטנים שלנו" נגד בני-חסותה הערביים של מוסקבה. בעיני משקיף אחד, ניצחונה של ישראל על הערבים פרנס "פנטזיה של ניצחון פולני על ברית-המועצות".

הפנטזיה התפרצה במארס 1968, במחאה על איסור הצגתו של מחזה בתיאטרון הלאומי. את המחזה כתב המשורר הלאומי של פולין, אדם מיצקייביץ', והוא נקרא "אבות אבותינו". הוא הוצג במשך חודשיים, עד שהשלטונות נזכרו, כי בעצם יש בו מסרים אנטי-רוסיים. הוא הורד מן הבמה ב-30 בינואר, בפני אולם גדוש. סוכני המשטרה החשאית עסקו בספירת התשואות כל אימת שנשמעו על הבמה חיוויים אנטי-רוסיים (11 פעם בהישמע המשפט "הרוסים תמיד שלחו אלינו חלאות"). מיד אחר כך, 300 מן הצופים צעדו אל אנדרטת מיצקייביץ', לא הרחק משם, והניחו פרחים לרגליה.

בימים הבאים, סטודנטים באוניברסיטת ורשה התחילו להחתים את חבריהם על עצומה לפרלמנט הפולני. היא הייתה מתונה למדי: מחאה על עצם הפסקת הצגתו של המחזה, ונגד "מדיניות המנתקת אותנו מן המסורות המתקדמות של האומה הפולנית". אירנה לאסוטה הייתה אחת הפעילות הבולטות במחאה הזו. שמה וכתובת הדואר שלה התנוססו על המעטפה, שבה נשלחה המחאה ליושב ראש הפרלמנט. היא קראה את תוכנה באוזני הסטודנטים. "בחרו בי, כי כבר השלמתי את כל הבחינות, והיה לי קול חזק", היא נזכרת בשיחה בדירתה בצפון-מערב וושינגטון.

בשבועיים הבאים נאספו 3,165 חתימות, "היו יכולות להיות לנו הרבה יותר, אבל השוטרים קפצו עלינו, וחטפו את הרשימות מידינו". גם כך, המספר היה מרשים. פולין לא הייתה מדינת משטרה מן הזן הסובייטי/מזרח גרמני/רומני, והיו בה שיעורים מסוימים של פלורליזם. אבל דיסידנטים גלויים דנו את עצמם לבידוד ולהחרמה. שניים ממנהיגי הסטודנטים, מיכניק ושלייפר, שהיו יהודים, התראיינו בעתון הצרפתי "לה מונד", וגורשו מיד מן האוניברסיטה. מליאת איגוד הסופרים של פולין ערכה מושב חירום, ו-400 מחבריה האזינו ברוגז גובר לתירוציו של שר התרבות. הם הגיבו לבסוף בהתקפה בוטה על הצנזורה הפוליטית.

הפגנות הסטודנטים בפראג ב-1968 / צילום: רויטרס - Libor Hajsky
 הפגנות הסטודנטים בפראג ב-1968 / צילום: רויטרס - Libor Hajsky

איש החורף ואיש האביב

המאורעות בוורשה לא היו קלוטים מן האוויר. הם התרחשו על רקע של תמורות בצ'כוסלובקיה השכנה. מעט-מעט התחיל שם "האביב של פראג", והסכנה שהאביב יזהם את אווירן הטרידה ארצות קומוניסטיות שכנות. חצי שנה ופחות אחר כך הן יצטרפו אל ברית-המועצות בפלישה לצ'כוסלובקיה, כדי לסיים את הסטייה הבורגנית.

שבוע לאחר שירד המסך על מיצקייביץ', גומולקה נזף במנהיג הרפורמות בצ'כוסלובקיה, אלכסנדר דובצ'ק. אם הוא לא ינהג בתקיפות, הזהיר איש החורף את איש האביב, "האלמנטים העוינים אצלנו ירימו את ראשיהם". והם אומנם הרימו.

"פברואר ומארס נודעו בשם מלחמת הכרוזים", מספרת לאסוטה. "הקבוצה שלנו הפיצה כרוזים - ומנגד המשטרה החשאית וארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית התחילו להפיץ כרוזים אנטישמיים גלויים, שנקבו בשמותיהם של סטודנטים יהודיים, ויעצו להם 'ללכת אל משה דיין', אם יש להם בעיות. וזאת לדעת, דיין היה כל-כך פופולרי, שאנשים היו פשוט מכסים עין אחת, והכול היו יודעים למי הם מתכוונים. כלי התקשורת הרשמיים תיארו אותו אז כמפלצת. כמפלצת... בשביל הסובייטים זו הייתה השפלה מן המדרגה הראשונה. להפסיד לאיש בעל העין האחת, עם החיוך...

"בפברואר, האנטישמיות התקרבה אל שיאה, אבל עדיין לא הייתה גלויה לעין. או-אז, שני הסטודנטים היהודיים, מיכניק ושלייפר, מגורשים מן האוניברסיטה; קנסות מוטלים על תשעה או עשרה אחרים שנעצרו; ואנחנו [הגרעין הקשה של פעילי הסטודנטים], עשרה או שנים-עשר, שהתחילו להיקרא קומנדו, מחליטים לערוך הפגנה.

"השתדלנו להיפגש בדירות פרטיות, לפעמים בחשאי. זה לא היה קל, מפני שדירות פרטיות היו נדירות. יום אחד נפגשנו בדירתו של מי שנהיה אחר כך בעלי הראשון. הפגישה האחרונה הייתה בדירתו של מי שנעשה אחר כך בעלי השני. נפגשנו בשלושה במארס, והחלטנו לצאת להפגנה, להראות לשלטונות את כוחנו, לשגר את המסר שלא נרשה להם לגרש סטודנטים מן האוניברסיטה. פעילים מבוגרים מאיתנו, עם ניסיון גדול משלנו, הזהירו אותנו שזה יסתיים בכי רע. אבל לא הקשבנו להם.

"ההפגנה נועדה להתקיים בצהריים. המשטרה התחילה לעצור סטודנטים בבוקר, אבל אני הצלחתי להגיע אל הקמפוס. מספר ניכר של סטודנטים כבר נאספו שם. בנקודה אחת היו אלף ויותר. היו גם פעילים של המפלגה, שהפריעו בקריאות ביניים. אבל עמדתי וקראתי את נוסח ההחלטה. כשסיימתי את הקריאה הופיע אוטובוס של 'פועלים' ושוטרים בלבוש אזרחי. הם שלפו אלות, והתחילו להכות את הנוכחים, רובם סטודנטים, אבל גם פרופסורים. הקהל התחיל לנוע אל משרדי הרקטור. הוא היה במסע בחו"ל. ממלא מקומו לא היה מוכן להופיע בפני הקהל, אבל הציע שנשגר משלחת. בשעה שנועדנו איתו ראינו שוטרים במדים מגיעים ומכים מפגינים מכל עבר. ראיתי אנשים נמלטים. ראיתי את אנדז'יי זבלודובסקי, בעלי לעתיד, מתקדם לאטו לעבר הבניין שבו שהיתי. ברגע שהוא עמד להיכנס ניגש אליו מישהו, קרא 'יהודי', וחבט בו באלה. האלה פגעה במותניו, ומעכה בונבוניירה שאנדז'יי נשא בשבילי, לציון יום האישה הבינלאומי.

"לא ידעתי איך הוריי יגיבו. אבי, שכבר היה בפנסיה, עקב אחר החדשות מרדיו אירופה החופשית (ששידר ממינכן, במימון אמריקאי, לכל מזרח אירופה. השלטונות השתדלו לשבש את הקליטה, אבל לא תמיד הצליחו). אמי באה לאוניברסיטה לצפות בי. גם אחי הגיע. חמש דקות אחר כך באו השוטרים לעצור אותי. בדרכי אל תחנת המשטרה התפתח ויכוח בין שוטרי שתי יחידות. שוטר אחד, מן היחידה לפיזור הפגנות (ZOMO), אמר, 'אני מכיר את הכלבה הזו, אני אכה אותה בת-'. השוטרים שהובילו אותי עמדו על זכויות הקניין שלהם. 'לא, היא שייכת לנו'".

"לסטודנטים ציפו עונשים מהירים. אחדים נשפטו על המקום לחודשיים מאסר. אחרים גורשו מן האוניברסיטה. אחדים נשלחו לשירות צבאי. אני הורשעתי על יסוד עדותו של שוטר, שעמדתי במגפיים מטונפים על ספסל ציבורי. נקנסתי ב-2,000 זלוטי, שהיו שווי-ערך של שכר חודשי. עמדתי להשתחרר למחרת - אבל נשארתי כלואה חודשיים".

הירשוביץ היהודיה - ושני פולנים

שיא המערכה האנטישמית נרשם ב-19 במארס, כאשר לדיסלאב גומולקה נשא נאום באולם הוועידות הגדול ביותר בוורשה, והוא שודר שידור חי ברדיו ובטלוויזיה, אם כי רק מעטים החזיקו טלוויזיה בבתיהם. "יש שלושה סוגי יהודים", הכריז גומולקה. "אחד, היהודים שמולדתם האמיתית היא ישראל, ואנחנו נניח להם לעזוב". הקהל הגיב בקריאות, 'שיעזבו היום, שיעזבו היום'". "הסוג השני הוא של אלה שאינם מסוגלים לבחור בין פולין לישראל". הקהל: 'שיעזבו היום, שיעזבו היום'. גומולקה: "אנא, הניחו לי לדבר, חברים, הניחו לי לדבר. ולבסוף הוא הזכיר את הסוג השלישי של יהודים, "החברים הנאמנים".

"רגע אחד גומולקה מגלה לנאספים, שאת מכתב הסטודנטים ל'סיים' שלחה אחת, אירנה לאסוטה-הירשוביץ. איש מעולם לא קרא לי בשם הזה", היא מספרת. "שמי היה לאסוטה. הנה כי כן, הוכרזתי לאסוטה-הירשוביץ בידי מנהיג המפלגה הקומוניסטית. כמובן, הייתי מופתעת. אבל דקות אחדות אחר כך הוא חזר אליי, בנאום שנקרא עד אותה הנקודה מן הכתב. הוא אמר לשומעיו, כי אירנה לאסוטה-הירשוביץ היא שקראה את רשימת ההחלטות בהפגנת הסטודנטים - ולהלן הוא הוסיף בעל-פה, 'ואחר כך קראו את ההחלטות גם שני פולנים'. הירשוביץ היהודייה - ושני פולנים.

"הנאום היה נקודת מפנה. יום אחד לאחר הנאום התחיל גל פיטורים. אנשים פוטרו ממקומות עבודתם בעוון ציונות, או אהדה לציונות. אמי הייתה אחת המפוטרות, לאחר 20 שנות עבודה. היא הואשמה שהיא 'סוכנת ציונית'. הנאום מילא יהודים חרדה עמוקה, בייחוד מן הדור המבוגר. אנשים רבים חדלו לישון בבתיהם.

"זהות יהודית בפולין היא עניין מסובך מאוד. כאשר הייתי בכלא, במארס 1968, ומערכה אנטישמית השתוללה בכל מקום, שמתי לב שהחוקר שלי נמנע מלשאול על יהודים. יום אחד פקעה סבלנותי, ושאלתי אותו, 'מאיור, האינך רוצה לשאול אותי משהו על גנרל דיין?'. הוא האדים, והשיב, 'אבל פאני אירנקה (שזו לשון הקטנה), מה עוללתי לך שאת שואלת אותי שאלה כזאת?'. שום דבר, אמרתי, אבל אבי יהודי, אז אני בהכרח סוכנת של דיין. המאיור הגיב, 'לא, פאני אירנקה, אבל אמך צרפתייה, אז את פולניה'.

"הקו הכללי של התעמולה, שהוכנה במשרד הפנים, היה להוסיף כמה שיותר שמות לרשימת היהודים, אבל להיפטר גם מלא-יהודים באותה ההזדמנות. זו הייתה לא רק מערכה אנטי-יהודית, אלא גם אנטי-ליברלית ואנטי-אינטלקטואלית. הם רצו להיפטר מכל מי שבעיניהם סיכן את המערכת. הדוגמה הטובה ביותר היא זו של לשק קולקובסקי, ראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת ורשה, הזרז האינטלקטואלי הבולט ביותר, אחד הפילוסופים הבולטים בדורנו. הוא פוטר באותה מערכה אנטי-ציונית, אף כי איש לא טען שהוא יהודי.

"היה קשה לאפיין את מניעי גומולקה. אמרו על גומולקה, אולי בחצי רצינות, שהסיבה העיקרית לאנטישמיות שלו הייתה אשתו היהודייה. הוא כשלעצמו לא היה בדיוק אינטלקטואל אריסטוטלי. כך שהניסיון המוצלח ביותר לפענח את מניעי גומולקה בא מצד הסאטיריקונים. המפורסם ביותר היה יאנוש שפוטאנסקי. ב-1967 הוא כתב סאטירה מושחזת על המשטר, 'השתקן והפטפטנים', שהכעיסה את גומולקה במידה כזאת שהוא כלל את שפוטאנסקי בנאומו, והכריז כי הוא 'ניחן במוסר של סרסור זונות'. שפוטאנסקי אמר פעם, כי השלטונות עונדים את התווית 'יהודי' לכל מי שנראה אינטליגנטי מדי. הוא עצמו לא היה יהודי".

"אחת הגיבורות של חירותנו"

פולין השתנתה באופן דרמטי ב-50 השנה האחרונות. היא כיום סיפור ההצלחה הגדול ביותר במרחב הקומוניסטי לשעבר. אבל דווקא ערב יום השנה ה-50 לגל האנטישמי, ממשלת ימין בפולין הסתבכה במחלוקת רב-יבשתית, כאשר ניסתה להוציא אל מחוץ לחוק ביקורת על התנהגותם של פולנים כלפי יהודים בימי השואה. זה היה רעיון רע מאוד, ופולין ניסתה להתקפל מבלי לאבד את כבודה. התוצאה הייתה מגושמת ורבת מעידות. התגובה החיצונית על החוק עצבנה את רוב הפולנים. גינויים להיסטוריה האנטישמית שלהם הזכירו להם עד כמה העולם כולו נגדם.

אירנה לאסוטה אינה ממהרת להרשיע את הממשלה הנוכחית. היא חושבת שנעשו שורה של טעויות, אבל אינה מייחסת אותן לכוונות זדון; ומכל מקום, היא מוצאת שיעורים ניכרים של זדון בהתבטאויותיהם של ישראלים, בייחוד המונולוג הנפסד של יאיר לפיד, שהודיע כי הוא יוסיף לדבר עד קץ כל הימים על "מחנות המוות הפולניים". הוא צוטט בהרחבה בפולין, אולי בהרחבה מופרזת בהתחשב בחוסר חשיבותו.

גב' לאסוטה עזבה את פולין זמן קצר לאחר שחרורה מן הכלא, ב-1968. היא התיישבה לימים בוושינגטון, והקימה מרכז להגנת זכויות אדם במזרח אירופה. בשנות ה-80 היא עזרה בחשאי לאיגוד "סולידריות", שהמשטר הקומוניסטי הוריד למחתרת. כיום היא בת בית בטרקליני ורשה ואורחת קבועה באולפני טלוויזיה. היא כותבת טור קבוע בעיתון השני בגודלו בפולין, ותומכת בממשלה הנוכחית. הסטודנטים האחרים של מארס 1968 פנו שמאלה, והם מבקרים קולניים של הממשלה. בהשפעתם, אוניברסיטת ורשה נמנעה מלהזמין את גב' לאסוטה לטקס הזיכרון.

כאשר שמע על החרמתה, ראש ממשלת פולין הזמין אותה להשתתף בטקסים הרשמיים לציון יום השנה ה-50. "גברתי היקרה", כתב לה מתיאוש מוראבייצקי, "את ידועה יפה בזכות חוזק אופייך ואומץ לבך... לכבוד אמיתי תהיה לי האפשרות לפגוש בך וללמוד מניסיונך. מהיותך אחת הגיבורות של חירותנו, פולין מוסיפה ותוסיף לזכור אותך כאחת מבנותיה הראויות ביותר".

אירנה לאסוטה אומנם נסעה לוורשה. היא הוזמנה לפתוח הופעה מיוחדת של "אבות אבותינו", מחזהו של מיצקייביץ', שהפסקתו לפני 50 שנה העניקה השראה למרד הסטודנטים ולרדיפת היהודים. אירנה עמדה על הבמה בתיאטרון הלאומי, והציגה וידיאו של נאום גומולקה נגד היהודים. הייתכן? שאלו אנשים, שהספיקו לשכוח.

*** עובדות היסטוריות ברשימה הזו נלקחו בין השאר מן הספרים הבאים:

Poland's Threatening Other: The Image of the Jew from 1880 to the Present - By Joanna B. Michlic

Poland under Communism: A Cold War History by A. Kemp-Welch

Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin By Timothy Snyder