מעצב-העל רון ארד: המנהיגות החדשה זה גועל נפש

הוא עובד על עשרות פרויקטים בו-זמנית, אבל מתעקש שהוא עצלן • בורח מחוקים וכללים, אבל לא תתפסו אותו יוצא מהבית בלי כובע • מכור לחדשות מישראל, אבל לא מסכים לייצג את המדינה • בראיון ל"ליידי גלובס" מדבר רון ארד, ממעצבי-העל הגדולים בעולם, על יוז'י יאמאמוטו, פיליפ סטארק והקשר המפתיע עם ג'ונתן ספרן פויר

רון ארד / צילום: אריק סולטן
רון ארד / צילום: אריק סולטן

קטלוג התערוכה החדשה של מעצב-העל הישראלי המצליח בעולם, רון ארד, מבטיח יותר ממה שהיא מקיימת, גם כי יש בו עבודות שאינן מוצגות בה, וגם בגלל ההקדמה של ג'ונתן ספרן פויר. "יש דברים - פורנוגרפיה, טעם של מים - שלא ניתנים להגדרה, אך קלים לזיהוי", כותב שם הסופר האמריקאי-יהודי. "הגאוניות של רון ארד היא אחד מהם. האם הוא מעצב? פסל? אדריכל? אמן קונספטואלי? האם זה חשוב? ואם לא, האם זה חשוב שזה לא חשוב?... ארד הוא אשף ההימלטות, שמוצא תמיד דרך לחמוק מהגדרות. אין לאמן שאיפה גדולה מזו".

בריחה מהגדרות היא חלק בלתי נפרד מאישיותו של ארד. הוא משתדל להימנע מאמירות נחרצות. לא אוהב, בלשון המעטה, חוקים וכללים. מתרחק מכל מה שמריח מזה, אבל לא מסכים שיכנו אותו 'מורד'. מצד שני, יש כלל אחד שהוא לא עובר עליו: לא תתפסו אותו בלי כובע.

"בפעם הראשונה ג'ונתן ואני נפגשנו בברלין", מספר ארד. "במקרה קראתי במטוס את הספר שלו 'קרוב להפליא ורועש להחריד', הגעתי עד לחצי ואהבתי את הכתיבה. לא הכרתי אותו, ואז עמדנו ליד הבופה, התחלנו לדבר, שאלתי אותו מיהו ומה הוא עושה.

"נוצר בינינו קשר של חברים, ואנחנו מתכתבים באימיילים. כשאנחנו בניו-יורק, אנחנו מבקרים אותו, כשהוא כאן הוא בא אלינו עם משפחתו. קשר שהתחיל מחברות הפך לשיתוף-פעולה, למשל בעבודה על אנדרטת השואה בלונדון - הוא כתב לי משהו להגשה לתחרות, ונשתמש בו גם בהמשך כשנצטרך".

אין לו סדר יום קבוע. הולך בבוקר לעבודה, חוזר בערב, "ולפעמים עובד בלילה, גם בבית. יש דברים שהרבה יותר טוב לי לעבוד עליהם בשקט, כשכל העולם ישן", הוא מספר בראיון ל'ליידי גלובס'. "גיליתי גם שאני לא מתאים לעבוד בשביל אנשים אחרים, ובעיקר לא לעבוד בשביל אנשים אחרי ארוחת הצהריים". מהפעם ההיא שהבריז ולא חזר לעבוד אחרי האוכל, אלא הלך למגרש גרוטאות, נולד כיסא הרובר - כיסא נדנדה עשוי ממושב של מכונית - שאיתו פרץ לעולם העיצוב.

הביטוי האהוב עליו הוא All good. רק אל תגידו לו שמשהו פה לא מוצלח, או תשאלו אם היה צריך לעשות דברים אחרת. "כשלימדתי ברויאל קולג' אוף ארט, אף פעם לא השתמשתי עם הסטודנטים במילה 'צריך', זו מילה שלא קיימת אצלי. אני מאמין בחופש עשייה, חופש בחירה, חופש להיכשל וחופש להצליח".

את רובנו מחנכים לתוך תבניות. קשה לאנשים לקבל את החופש הזה.

"יש אנשים שבנו קריירה מאוד טובה, למרות שהם בתוך התבניות. אני לא כזה, אבל לא כולם צריכים להיות כמוני. אני דואג לכך שהמגבלות שלי יהפכו ליתרון. התכונות שהכי משרתות אותי הן סף שעמום נמוך, כי אז אני משעשע את עצמי, חוסר היכולת שלי להיות מתודי, ועצלנות, שגורמת לי לעשות הרבה פרויקטים בו זמנית".

עצלנות זה לזרוק עכשיו הכול, וללכת לים.

"זה די קשה ללכת לים, צריך מישהו חרוץ כדי לעשות את זה. תראי, אני כמו כדור במכונת פינג פונג, שנתקל בזה ונתקל בזה, ואומר לכל אחד שעובד איתי - חכה רגע, אני אעשה את זה תכף, אל תדאג".

"התכונות שהכי משרתות אותי הן סף שעמום נמוך ועצלנות". רון ארד / צילום: אריק סולטן
 "התכונות שהכי משרתות אותי הן סף שעמום נמוך ועצלנות". רון ארד / צילום: אריק סולטן

תולעת של 100 אלף ק"מ

ארד, שיחגוג החודש 67, נולד וגדל בתל-אביב, בנם הצעיר של הציירת אסתר פרץ-ארד והפסל והצלם גרישה ארד. הוא נשוי ואב לשתי בנות. למד עיצוב תעשייתי בבצלאל, ולאחר מכן למד אדריכלות בלונדון ב-AA. כשהיה בן 30 פתח שם את המשרד העצמאי One off, יחד עם שותפתו קרוליין תורמן. מאז 1989 ועד היום הוא עובד באותו סטודיו, ברחוב ראשי בצפון לונדון, וממשיך בקו ה-Ready made האהוב עליו, של מחזור חלקי מוצרים קיימים ליצירות חדשות. היום היו מאבחנים אצלו הפרעת קשב וריכוז, מלעיטים בכדורים וחוסמים את כל היצירתיות שהולידה את עיצוביו המפורסמים, ובהם תולעת הספרים שעיצב לפני 25 שנה.

אחרי כל השנים, זה העיצוב שמזוהה איתך.

"לא התקדמתי מאז (צוחק). מבחינתי, כל אחד שיהיה עם מה שנחרט בזיכרונו, מה שמעניין אותו ורלוונטי לו. אין בי טיפה של להגיד 'ווהווו'. וכן, התולעת היא המוצר הכי נמכר שלי. זה התחיל מפריט סטודיו, ואחר כך הוא תורגם למוצר מסחרי על ידי חברה איטלקית. הם חשבו שזה פוטוגני ושיצאו להם מזה כמה כתבות בעיתון, הם לא ידעו שזה יהיה המוצר הכי נמכר. עשו מזה למעלה מ-100 אלף ק"מ של ספרייה, וכל אחד יכול לבחור איך לתלות את זה על הקיר, אני לא קבעתי איזו צורה לעשות מהמדף".

זה כמעט עיצוב שיתופי.

"זה פתוח וזה נותן לאנשים אפשרות להתבטא, להתאים את העיצוב לעצמם. זה נחמד לי לחזור הביתה מהסטודיו ברגל, ובדרך לראות את הספרייה דרך חלונות הבתים - אני כבר יודע איפה אראה".

מי שנכנס היום למשרד שלך שומע את אותם צלילים כמו לפני 25 שנה?

"לא. פעם הייתי עושה את הכול - מלחים, דופק, מעקם, צובע ומלטש - אבל זה הופסק. היום אנחנו לא עוסקים כמעט בייצור של דברים. בשביל המכוניות המעוכות שאת רואה על הקיר (גרסה מוקטנת של העבודה 'פרח מיובש'), קניתי מכבש ושמתי במשרד, אבל זה לא בית מלאכה יותר".

הרובוטים מחליפים את המכונות שהחליפו את בני האדם.

"טכנולוגיה היא כלי שמשרת אותנו, לא אנחנו משרתים אותו. ככל שהמכונה יותר מתוחכמת, ככה פחות רואים שהיא ייצרה את המוצר. בימים הראשונים של הסינתיסייזר יכולנו לשמוע את המכונה יותר מאשר את המוזיקה, אבל עם האמצעים של היום אפשר לעבוד עליך והצלילים יישמעו כמו של צ'לו אמיתי. אותו דבר גם בעיצוב: יש מכונות שעובדות על כתב היד שלי, וככל שהן יותר טובות, כך זה נראה יותר אמיתי".

מה אתה עושה כשרעיון שלך מקדים את הטכנולוגיות הקיימות בשוק?

"זה לא עובד ככה, כי אם יש לך רעיון שחשוב לך לבצע, אתה מוצא דרך. אין לי עיצובים במגירה, אני מתכנן את הדברים לפי מה שיש מולי בעולם. הכול מעניין מבחינתי, השאלה היא האם בטכנולוגיות החדשות אני יכול לעשות דברים שלא הייתי יכול לעשות בדרך אחרת. אני קודם כל שואל: למה אני צריך להשתמש בזה?".

"אדריכלות היא מקצוע די טראגי. אתה כל הזמן צריך לנהל מו"מ". רון ארד / צילום: אריק סולטן
 "אדריכלות היא מקצוע די טראגי. אתה כל הזמן צריך לנהל מו"מ". רון ארד / צילום: אריק סולטן

רון הקנבס התל-אביבי

אנחנו נפגשים ערב פתיחת התערוכה שלו 'הכול וכלום' בגלריה גורדון (עד ה-2.6.18), באזור המוסכים המפויחים של דרום תל-אביב. 32 שולחנות מראה בצורת אמבה, שרובם עומדים על הרצפה וחלקם תלויים על הקיר. עובד חרוץ ומטורטר עובר ממראה למראה כדי לנקות לכלוכים לא נראים וטביעות אצבע שעדיין לא קיימות.

על כל קיר הכניסה לגלריה נתלה קולאז' צילומי בהשראת המכוניות המעוכות שהציג ארד במוזיאון העיצוב בחולון, שמשתקף בשולחנות. בכלל, התערוכה מלאה בהשתקפויות שמשפיעות על תחושת המרחב בחלל, אבל איך שלא מסתכלים על זה - ויש המון דרכים - הביקור בה פשוט נגמר מהר מדי.

לחלל הלבן והלא גדול נכנסים בני זוג בסביבות גיל ה-30 פלוס. הם זוכים לסיור אישי עם מנהל הגלריה, שמכוון אותם לאמבה על הקיר, שצריך להתאמץ ולעמוד בזווית הנכונה כדי לראות שהעיגולים החלולים בה יוצרים את המילה 'כלום'. ארד יוצא אליהם, משוחח איתם, מצטלם וממשיך לדרכו.

אחר כך תבוא אליו נציגת הגלריה עם שאלה: בני הזוג רוצים לדעת מה השולחן הקטן ביותר מבין השולחנות המועמדים למכירה. "11", שולף ארד מיד. "אגב", הוא מוסיף, קצת בשקט, "אם הם רוצים יותר קטן, אני יכול לעשות, אבל דונט פוש איט". הנציגה מחייכת, כמבינה היטב את המסר. לא עובר זמן רב, והיא חוזרת לספר שהם קנו שני שולחנות. עד השעה אחת בצהריים, כאמור, עוד לפני הפתיחה הרשמית, כבר נמכרו שישה.

"האזור הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו הוא תעשייתי, אבל את תראי איזה יופי יהיה פה עוד כמה שנים", מתפייט ארד. "יש פה קנבס לעשות דברים אחרים, זה מקום לאנשים שרוצים לצאת מהמרכז התל-אביבי. אפשר לקטר, אבל אני רואה מה היה, ומה יכול להיות. תל-אביב תוכננה יפה, תוכנית פלס ושדרות הולכות לכיוון הים. אני לא סובל כשאני מסתובב בתל-אביב".

עד כמה אתה מתעדכן במה שקורה בארץ?

"עכשיו יותר מתמיד, כי אתה קם בבוקר ויכול לקרוא את העיתון בטלפון. פעם אם הייתי הולך לאיזה בית ורואה את העיתון של יום שישי, הייתי אומר מיד 'תביא', זה היה אירוע נדיר. היום, לטוב ולרע, אני יודע בדיוק מה קורה".

מה הממד הרע בחיבור לחדשות מהארץ?

"זה ממכר. מה אני יכול לעשות, אני מתעניין במה שקורה פה כי אני עובד כאן, החברים הכי טובים שלי כאן, גדלתי כאן ואני מבין את השפה".

אתה אומר שאתה אוהב את ישראל, אבל כשביקשו ממך להשתתף בתערוכת עיצוב ישראלי בלוס אנג'לס, סירבת.

"בגלל שזו הולכת שולל. כל חיי המבוגרים לא גרתי כאן, והסטודיו שלי בלונדון, הוא לא בשכונת ממילא. אמנם יש מי שמנהל את המשרד שלי בחלק של הארכיטקטורה הוא ישראלי, אבל רוב הצוות שעובד אצלי, 20 אנשים, לא. אנחנו לא משרד ישראלי".

בלי ג'קומטי בבית

מה הדבר הראשון שאתה מסתכל עליו כשאתה נכנס למקום חדש?

"מה שמזמין אותי להסתכל עליו. אתמול הייתי במסעדה חדשה שלא הייתי בה אף פעם, הרצל 16, וזה היה נהדר. אתה נכנס, מסתכל למעלה, ואז מוריד מבט ורואה שהשולחנות קטנים, ושם לב שהם לא משתמשים בצלחות. השולחן שלי היה על במה תלויה, אז אתה מסתכל על הרבה דברים. יש מקומות שאתה בא ורואה את הכוונות, ואת הניסיון לעשות משהו, וזה לא עובד עליך. אבל אם האוכל טוב, אני נשאר".

פיליפ סטארק מעריץ פלסטיק. אתה לא.

"כי זה חומר מאוד טוב, והוא עובד איתו הרבה, אבל אני לא אוהב הצהרות גדולות כאלה, 'זה הכי טוב' ו'זה לא טוב'".

סטארק אמר לי פעם, "אני כמו רובין הוד - מעצב לעשירים, ואחר כך מביא את העיצוב לייצור מאסיבי שכל אחד כמעט יכול לרכוש". נראה שאתה לא מאמין באסטרטגיה הזו.

"סטארק עשה הרבה דברים שמאוד מצליחים, מאוד פשוטים ועממיים ונגישים לכל אחד. לפעמים אני הולך לתת הרצאה באיזשהו מקום, ויש 200 כיסאות שקופים שהוא עיצב בשביל הקהל. זה עושה לי בררר... העיצובים שלי הם יותר תובעניים, וגם הגישה שלי אחרת: זה שאתה עושה משהו יקר, שהרבה אנשים לא יכולים לקנות, לא אומר שהם לא יכולים ליהנות ממנו.

"אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות פסל של ג'קומטי, אבל אף פעם לא אמרתי 'יו, למה זה עולה ככה'. כל האמנות שגדלתי עליה באה מספרים. לא ראיתי אף פעם את לאונרדו דה וינצ'י ואת פיקאסו, אלא רק בפורמט הזה (שולף ספר אמנות מהמדף), וזה העשיר לי את החיים. אתה יכול לצרוך בלי לקנות, פשוט ליהנות. רוב האמנות שראיתי, אף פעם לא הייתי צריך להשיג בעלות עליה כדי ליהנות ממנה. אני עושה גם דברים שאפשר לקנות בהביטאט, וגם דברים שתולים בגלריות והם עולים הרבה כסף, אבל כולם יכולים ליהנות מהם".

כילד ידעת מה אתה רוצה להיות כשתגדל?

"מה שאני עושה עכשיו. אבל לא הייתה לי אף פעם תוכנית חומש. עדיין אין לי".

היית ממליץ היום לצעירים ללכת ללמוד אדריכלות?

"זה יפה מאוד ללמוד אדריכלות, שייהנו מכל רגע, אבל בסופו של דבר זה מקצוע די טראגי. אתה כל הזמן צריך לנהל משא ומתן. כשאתה מסיים לימודי אמנות אתה ממשיך לעבוד בסטודיו שלך ולעשות את אותם הדברים שעשית כשהיית סטודנט. כשאתה מסיים אדריכלות, אף אחד לא מחכה לך. לא עשית כלום, אז למה שייתנו לך לבנות את בית העירייה החדש?".

לפני כמה שנים הייתה על מסך האייפד שלך תיקייה שנקראת good clients, ובתוכה רק שלוש תיקיות של לקוחות. קשה להשיג לקוחות טובים? מיהו בכלל לקוח טוב?

ארד צוחק במבוכה. "יש המון ארכיטקטים טובים, ויש פחות קליינטים טובים. לקוח טוב זה לאו דווקא לקוח שאין לו דעה, לפעמים יש להם הערות מאוד טובות. הקליינט הכי טוב היה יוז'י ימאמוטו, שבחר אותי ונתן לי לעשות מה שאני רוצה ולא התערב בכלום. איי צ'וז דה ארכיטקט, דה ארכיטקט דאז ווט הי וונטס. אידיאלי".

ואם אין כימיה עם הלקוח?

"קורה לפעמים שהקליינט מרגיז אותך. אבל בסדר, יכול להיות שגם אני מרגיז אותם. מוצאים פתרונות. יש משא ומתן וויכוחים, אפילו בחולון פעם היה לי איזה דיון שהייתי צריך לסיים בטריקת טלפון. בסוף יצא משהו טוב, בלי הרבה ויתורים ופשרות".

מי קובע את הגבול

אחרי כל מה שעשית וחווית, מה עדיין מרגש אותך?

"כל פרויקט שאתה עובד עליו, מסקרן אותך לראות לאן הוא מגיע. למשל התערוכה כאן - ראיתי את זה במחשב וידעתי איך כל דבר יהיה, אבל יש הבדל בין משהו שמופיע בהדמיות לבין משהו אמיתי. והכי טוב כשאתה מגלה זוויות אחרות ודברים שלא ידעת, למרות שאתה כאילו יודע הכול".

לאנשים אחרים קשה לרגש אותך?

"מה פתאום, זה הכי קל בעולם. אתה הולך ברחוב ורואה לוח מודעות יפה, זה מרגש אותך. יש עבודה שתליתי בתחנת הרכבת סנט פנקראס בלונדון (משטח אלומיניום מעוקל שנתלה על כבלי פלדה בגובה 30 מטר, ג"ח), והיו שם מנופים שעולים ויורדים, לפעמים זה יותר עניין אותי יותר מאשר העבודה שלי".

ב-2009 הציג בגלריה בלונדון את הספרייה הגיאוגרפית, United States Bookshelf, שנראית כמו מפת ארה"ב. "שמתי שם רק ספרים שפורסמו בארה"ב, לפי רשימה שמצאתי בגוגל", סיפר באירוע מצומצם. "המורה לספרות של הבת שלי אמר לה 'תשאלי את אבא למה יש על המדף 19 ספרי לוליטה'. ואז אני אמרתי לה, 'תשאלי אותו למה הוא לא רואה 19 'בדרכים' (של ג'ק קרואק). אחר כך עשיתי לזה גרסה סינית, והסינים התלוננו על הגבולות שקבעתי למדינה שלהם". כשמישהו הציע לו, "תנסה לעשות את זה עם ישראל", השיב ארד "עם ישראל אני לא מתחיל בכלל".

אחרי כל השנים בממלכה המאוחדת, עד כמה אתה בריטי?

"בריטי זה פספורט, כלומר אני נתין בריטי, אבל לא הפכתי להיות אנגלי. אף אחד לא יכול להפוך לאנגלי. אתה אאוטסיידר, לטוב ולרע, ואני אוהב את זה. למרות שאני קרוב ל-45 שנה באנגליה, השפה של ילד בן 15 שגדל שם יותר אנגלית ממה ששלי אי פעם תהיה, אפילו שיש לי אוצר מילים אדיר. אבל זה לא מפריע לי להיות באקדמיה המלכותית או להיות פרופסור בקולג' אוף ארט. זה לא רק זה - לונדון היא מקום שמורכב מאאוסיידרים. אני מרגיש שם נוח מאוד".

אתה מוצא דמיון בין לונדון לתל-אביב?

"בשתיהן החיים מורכבים מתערובת של אנשים מהמון מקומות. בלונדון יש איראנים, וצרפתים, וקנדים, וספרדים, ודרום אמריקאים. גם בתל-אביב אתה שומע הרבה שפות. דבר שני, כמו בלונדון, גם בתל-אביב יש המון יצירתיות ואינטנסיביות. בקולנוע, במוזיקה ובאמנות יש המון הצלחות שחורגות מגבולות הארץ".

יש מקום לאתיקה ומוסר בעיצוב?

"יש מקום לאתיקה ומוסר בחיים, וזה נכון להרבה מקצועות, לא רק לארכיטקט. יש אנשים שחורטים את זה על דגלם, אני לא. לא אצדיק את מה שאני עושה בלהגיד 'זה ידידותי לסביבה' ו'את זה אפשר למחזר'. אבל לא הייתי שמח אם משהו שאני מתכנן ייוצר בעבודת ילדים".

איזה עוד כישרון היית רוצה שיהיה לך?

"להיות רקדן בלט. אם הייתי יכול לרקוד, הייתי עוזב הכול. יאללה, אני אלך להתאמן".

מה מביא אושר?

"אנשים, שמש, הים התיכון וקפה שחור".

שלושת הדברים האחרונים שציינת פחות נפוצים בלונדון.

"יש הרבה קפה שחור בנתב"ג, אני קונה לפני הטיסה. ואני גם קונה ב'מהמט אפנדי' בלונדון, וזה לא פחות טוב מקפה עלית. זה שיורד גשם בלונדון לא מפריע לי, כשאני אהיה בחופש אני אדע למצוא את השמש".

המנהיגות החדשה

"המנהיגות החדשה זה גועל נפש. מנסים לפטר שר בטוויטר, או שראש ממשלה נוזף בראש המשטרה בפייסבוק. הגענו למצב הזה, כי פתאום יש איזו מדיה שלא הייתה קיימת קודם, והיא מאוד חזקה, ואנשים עם כוח מנצלים אותה. בדומה לכל טכנולוגיה, אפשר להשתמש בה לדברים טובים או רעים. זה כמו מטוס: הוא יכול להביא אנשים ממדינה אחת לשנייה, ויכול גם להפציץ.

אותה טכנולוגיה יכולה לאפשר לילדים בברזיל לדבר עם קשישים באמריקה, כדי לשפר את האנגלית. כשמשתמשים בה למטרות לא טובות, אנשים (מנהיגים) משמשים דוגמה רעה. אנחנו מתרעמים שלא שולטים על השקרים שלהם, אבל מי האחראי שצריך לשלוט בזה?".