גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הסופרות המובילות בישראל: פרויקט מיוחד

תחושת הלבד לא מאיימת על מי שבחרו להיות סופרות. להפך, הן מייחלות לה ● 'ליידי גלובס' מציג את הסופרות המובילות בישראל ● פרויקט מיוחד

סופרות - צרויה שלו / צילום: איליה מלניקוב
סופרות - צרויה שלו / צילום: איליה מלניקוב

צרויה שלו: לפעמים הלבד הוא מסעיר

להיות לבד. "אני יושבת שעות מול המחשב, בדיאלוג עם עצמי בלבד, ועם הדמויות הספרותיות שהן עדיין חלק ממני. לפעמים זה נעים, אפילו מסעיר, לפעמים פחות - כי אין במה להיאחז, הכול צריך לבוא מתוכי. הכתיבה דורשת גם השראה, ולא תמיד היא באה. עם השנים למדתי איך לזמן אותה, אבל תמיד מלווה אותי מתח, דווקא בגלל שזה תהליך כל כך אינטימי, שאי אפשר לחלוק אותו באמת גם עם הקרובים ביותר".

למה אי אפשר לחלוק את תהליך הכתיבה. "בשלבים הראשונים הכול עוד עדין ופגיע ולא ברור, ונדמה שדיבור מוקדם מדי עלול לקטוע תהליך פנימי אינטימי. אני מתייעצת לעתים, אם אני מרגישה שנקלעתי למבוי סתום, בעיקר עם חברתי עדנה מזי"א, אבל תמיד מרגישה קושי לדבר על תהליך שעדיין בהתהוות. כשכבר יש כתב יד קריא, אחרי שלוש שנים, לפחות, אני מראה אותו לאנשים קרובים כדי לשמוע הערות. ואז נגמרת הבדידות, ומתחיל דיאלוג נעים ומחכים".

הבדידות שבכתיבה. "ברגעים הטובים הבדידות הזו מרגיעה, מענגת. מסך יורד ביני לבין המציאות, ואני משוטטת בעולם הבדיוני, ואוספת מילים, סיפורים ותחושות. כשזה מצליח, לא חסר לי דבר. אני כמעט מקנאה בעצמי ברגעים האלה. אבל, כמובן, יש גם לא מעט רגעים אחרים, של ספקות ואי נחת, של אי ודאות, רצון לצאת החוצה, לראות אנשים, להתעסק במלאכות פשוטות יותר ללא מטען רגשי. זה בדרך כלל הרגע שאני יוצאת מהחדר, ושמה כביסה במכונה".

משבר כתיבה. "המשבר הכי קשה היה אחרי שיצא הרומן הראשון שלי, 'רקדתי עמדתי', והתקבל בקרירות ואפילו באיבה. קראתי לא מעט ביקורות מזלזלות ולעגניות, וכמעט השתכנעתי שאני צריכה להפסיק לכתוב או להסתפק בכתיבה למגירה. נטיתי להאמין למבקרים, ולא להאמין ביכולות שלי. למזלי, איל (מגד, בעלה) היה לצדי בתקופה ההיא, ועשה הכול כדי לשכנע אותי שאסור לי לוותר, שיש לי כישרון, שהמבקרים טועים.

"שנתיים כמעט לא כתבתי, אבל כשהתחלתי לבסוף לכתוב את 'חיי אהבה' הייתי כבר במצב אחר לגמרי. הייתי משוחררת יותר, ונטולת ציפיות. פחות תלויה במה שיאמרו ובמה שיכתבו. ודווקא כשלא ציפיתי, זה קרה. מאז היו לי כל מיני משברוני כתיבה קטנים, בעיקר אחרי אילוצים של הפסקות. הדרך להתגבר עליהם היא רק בהמשכיות של שגרה פשוטה וממושמעת, וכן, כרגיל, בודדה".

העידן הדיגיטלי. "כמעט פסח עליי. אין לי פייסבוק, ואני לא מקדמת את ענייניי או יוצרת קשר עם קוראיי דרך הרשתות החברתיות. אמנם אני כותבת במחשב ולא על נייר, אבל רוב הפונקציות שלו עדיין נשגבות מבינתי. אני מאוד משתדלת לא להתפתות ולהתעדכן בנייד בשעות הכתיבה. הוא אמנם מקל על הבדידות, אבל פוגע בריכוז שהכתיבה דורשת".

המעבר מירושלים לחיפה. "זה היה קשה משציפיתי. מעבר לפרידה מחברים אהובים ובני משפחה, גיליתי את הבדידות ברחובות. בירושלים התרגלתי לחום אנושי שהיה, לעתים, מכביד. בדרך למכולת הייתי פוגשת לפחות עשרה מכרים. לא ידעתי כמה אני זקוקה לזה, עד שהגעתי לעיר חדשה ונוכחתי שאני לא נתקלת בפנים מוכרות ברחובות, וששום דבר לא מעורר זיכרונות, ומתחילה ספירה חדשה לגמרי. זו הייתה תחושה מבלבלת של אובדן זהות, כמעט, שהעיקה עליי מאוד בשנה הראשונה. עכשיו, אחרי יותר משנה וחצי, הבדידות מתחילה להתפוגג, נוצרו קשרים חמים ומשמחים, ואני הולכת ומתאהבת בעיר החדשה שלי".

רגע התעלות. "יש בכתיבה הרבה רגעי התעלות - כשאני מרגישה שאין פער בין מה שרציתי לתאר לבין מה שתיארתי, כשהצלחתי לדייק בדימוי או בפסקה, כשנדמה לי שהגעתי למבוי סתום, ופתאום הדרך מתבררת. וגם כשהגיבורים הספרותיים מצליחים להתגבר על קושי גדול, או כשהם עצמם חווים שמחה גדולה, ואני לגמרי איתם".

"דווקא כשיש לי מרחבים של זמן, מגיע מחסום הכתיבה". סביון ליברכט / צילום: יונתן בלום

סביון ליברכט: אני מצפה לזמן של לבד

להיות לבד. "אני לא מתאמצת 'לשרוד' את הלבד, אני מצפה לו. זה המצב הטבעי, הנוח, המועדף של מי שחי חיי כתיבה. והאמת היא שביקום המקביל הזה, אני לא לבד: כל כך הרבה דמויות מחכות לי".

העידן הדיגיטלי. "אין לי חשבון פייסבוק ולא יהיה. זה נראה לי השחתת זמן. אבל אני מעריכה אנשים שמנסים להניע מטרות חברתיות דרך הרשתות. תנועת המחאה, למשל, התאפשרה בזכותן. אבל מי שמורח את חייו בצילומים והגיגים ומפקיר את עצמו לעיני כל - זאת תופעה שאני בוחנת בהשתאות וקצת ברתיעה".

רגע התעלות. "לפני חודשיים הועלתה בעיר רייגנסבורג שבגרמניה אופרה שמבוססת על מחזה שלי, 'הבנאליות של האהבה', שבמרכזה מערכת היחסים המורכבת שבין מרטין היידגר לחנה ארנדט. אלה שריף כתבה מוזיקה מופלאה, ואיתי טיראן ביים באופן מרהיב יצירה שזכתה לביקורות מדהימות. אבל ההתעלות שהרגשתי קשורה לעובדה שבמאה ה-16 גורשו מרייגנסבורג כל יהודי העיר, ועכשיו הוזמנו לבית האופרה שלה - ודווקא בגרמניה - שלושה יוצרים ישראלים. ההגעה שלנו לשם היא בעיניי מעין גרסה של 'ביקור הגברת הזקנה'".

עקבות ההתבגרות. "בהנחה שחוויות שאתה עובר מעצבות אותך, הרי שככל שאתה צובר יותר שנים, אתה נעשה מודע יותר לשבירות ולטראגיות של המצב האנושי. ההתבגרות, בעיקר, מוסיפה לך פרספקטיבה, ידיעה שאין שאלה שיש עליה תשובה אחת בלבד, מה שגורם לי, לפחות, להיות הרבה פחות שיפוטית".

 

"החשיפה להצלחות של אחרים פגעה פגיעה חמורה בשלוות נפשי". שהרה בלאו / צילום: יונתן בלום

שהרה בלאו: מה שפעם הפחיד אותי היום מקור הכוח שלי

להיות לבד. "אני דווקא אוהבת את הלבד, ויכולה להיות לבד במשך שעות ארוכות, אבל כשאני מרגישה שהבדידות מתגברת, אני יוצאת מהבית או מרימה טלפון למישהו. אני מזכירה לעצמי שעם כל הכבוד לאמנות ויצירה, יש גם חיים ואנשים בעולם".

משבר כתיבה. "היה לי משבר גדול אחרי ספר הביכורים שלי, כשהתיישבתי לכתוב את הספר השני. רקחתי עלילה שהייתה זרה ולא טבעית לי ככותבת, והסתבכתי מאוד. באיזשהו שלב נטשתי את הספר ההוא, וכתבתי ספר שהיה דומה למדי לספר הראשון, מבחינת מבנה ושפה. הבנתי שאני לא יכולה שלא להיות אותנטית. אומרים שלכל סופר יש סיפור אחד גדול שהוא מספר שוב ושוב בכל ספר שיכתוב. כשהבנתי את זה, זה שחרר אותי. מה שפעם הפחיד אותי, היום משמש כמקור הכוח שלי".

משמעת כתיבה. "אני עובדת עם איומים קטנים כמו 'לא תראי פרק בסדרה עד שתכתבי את הפרק שלך', וזה אפקטיבי ביותר. אני עובדת בשיטת המקל והמקל, עד שבסוף מגיע איזה גזר. מה שעוד מאוד עוזר לי, לצערי, זה שאני אוכלת בכמויות עצומות במהלך הכתיבה. האבסה אמיתית. כל ספר עולה לי ב-8-9 ק"ג".

העידן הדיגיטלי. "אני פעילה בפייסבוק וקצת באינסטגרם, וזה הופך אותי למעודכנת להפליא בחיי הקולגות שלי. לצערי, החשיפה להצלחות ולהישגים של אחרים העצימה מאוד את תחושת הקנאה הטבעית שלי ופגעה פגיעה חמורה בשלוות נפשי, אבל אני עובדת על עצמי. בסך הכול, אני לא צרת עין, אבל כמו ילדה קטנה אני רוצה גם את ההישגים והמלגות והפרסים והטיולים בעולם.

"לפני הרשתות החברתיות אנשים שגשגו ופרחו, אבל פשוט לא ידעתי על זה. מה שכן, זה בהחלט מהווה דרייב לעבוד יותר קשה, בעיניי. הקנאה היא בת הדודה הקטנה והמכוערת של הדרייב".

הזנה אינטלקטואלית. "אני משתדלת ללמוד כל שנה או שנתיים משהו חדש. למדתי סו-ג'וק, שזה דיקור קוריאני, ולקחתי קורס פסיכולוגיה של הטארוט והאסטרולוגיה בוינגייט. דווקא קורסים כאילו לא אינטלקטואליים מהנים אותי מאוד, ואני מרגישה שאני נפתחת לכיוונים חדשים".

עקבות ההתבגרות. "אני עוד מעט בת 45, ואני אצטט את אגי משעול שאמרה לי לפני כמה שנים: 'בכל שנה את מפסידה משהו, ומרוויחה משהו'. בזמנו לא הבנתי את זה ועכשיו אני מבינה, המפסידים הגדולים הם הפנים והגוף, והמרוויחה הגדולה היא הנפש, שמתפתחת ונרגעת. אני אגיד בכנות, שאני לא בטוחה שהדיל הזה מוצא חן בעיניי".

"מתאים לי להיות המכריעה היחידה". נועה ידלין / צילום: יונתן בלום

נעה ידלין: קל לי להיות לבד

להיות לבד. "אני אוהבת להיות לבד וקל לי להיות לבד. זה לא עונש מבחינתי, ואפילו הייתי אומרת שהבדידות המוחלטת שכרוכה בעיסוק הזה מתאימה לי - במובן זה שאני היחידה שמשפיעה על התוצאה. מתאים לי להיות המכריעה היחידה. בנוסף, הבדידות לא קשה לי כי אני עושה עוד דברים מלבד כתיבה, שמחייבים פגישות ויציאה מהבית. אני לא חיה בצינוק".

משמעת כתיבה. "יש לי משמעת כתיבה מאוד גבוהה ואני צריכה להתאמץ בשביל לקום מהכתיבה ולא בשביל לשבת לכתוב. זה גם הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם, אז אני לא צריכה להתאמץ בשבילו".

משבר כתיבה. "כתיבה מורכבת מאינספור משברונים קטנים. כל ספר הוא אוסף של משברים. כמעט כל מעבר בין פסקה לפסקה ופרק חדש זה מיני משבר; צריך לבחור כל מילה ויש אינספור הכרעות שצריך לקבל. היו לי גם דברים גדולים יותר, כמו שלא ידעתי מה יהיה הסוף של הספר. אם אני תקועה אני פשוט יושבת מול המחשב ומקדישה זמן לפתרון הבעיה. אני לא מצפה שזה יקרה לי כשאני ארוץ או אבהה בגלים בים".

העידן הדיגיטלי. "אני נמצאת בפייסבוק ואמנם יש לי 5,000 חברים, אבל אני לא פעילה במיוחד, כי זה רוצח זמן. אני מגלה שאם הגבתי לפוסט בטעות, אחר כך אני עובדת בזה חצי יום. ב-90% מהמקרים כשאני כותבת פוסט, אני מתחרטת ומוחקת אותו. אפשר לומר שההשפעה של פייסבוק היא בשתיית הזמן שאין לי בחיים. מצד שני, אם לא הייתי יודעת מה זה פייסבוק לעומק, הייתי נכה בלהבין את העולם שאני חיה בו ולא הייתי יכולה לכתוב עליו".

כתיבה בעידן הדיגיטלי. "מעניין אותי לכתוב על העולם הנוכחי, על עכשיו. ברגע שכותבים על עכשיו, הטכנולוגיה היא חלק מזה וזה נוכח בספרים שלי, יש התכתבויות ווטסאפ ופייסבוק. הכתיבה עצמה השתנתה לא בכלל הטכנולוגיה, אלא בגלל שאני השתניתי והתבגרתי".

הזנה אינטלקטואלית. "כל דבר שאני צורכת מזין אותי אינטלקטואלית. גם פוסט הכי טפל בפייסבוק מזין אותי, בכך שזו עוד הבנה לגבי איך הנפש האנושית פועלת ואיך העולם עובד. העולם לא מורכב רק מהגות, אלא גם מהמון יום יום, וזה לא פחות חשוב מדברים נשגבים. אני סופגת הכול".

עקבות ההתבגרות. "החיים מלאים בהמון חוויות קשות, קשיים והתמודדויות. בערך שלוש פעמים בשבוע אני מברכת שיש לי את הכלי של הכתיבה, שמאפשר לי להתמודד עם החיים. זו ממש גאולה. לא משנה מה קורה לי או מה אני מרגישה, אני יודעת שאני יכולה לכתוב על זה וזו ישועה".

"את מתמכרת ללבד הזה - ועם הזמן אי אפשר בלעדיו". נאווה מקמל עתיר / צילום: יונתן בלום

נאוה מקמל עתיר: יש כוח בבדידות

להיות לבד. "הלבד שמכתיב העיסוק הוא המנגנון המאפשר לי את הכתיבה. את מתמכרת ללבד הזה, ועם הזמן אי אפשר בלעדיו. כשאני כותבת ספר, אני פרושה מהעולם. אין מותרת בו דריסת רגל אלא למורשים בלבד, ולעתים אפילו זה לא. ככל שהספר נמצא בשלבי כתיבה מתקדמים, כך גדלות פרוסות הזמן שאני מתנתקת מהעולם. יש כוח בבדידות הזו. אתה הולך ביער ומקשיב רק לקול צעדיך שלך, לנשימות שלך, לפעימות לבך בלבד. רק כשאתה קשוב לעצמך לחלוטין, אתה יכול לכתוב באמת. טוב היות האדם לבדו כשהוא כותב".

העידן הדיגיטלי. "להבדיל מאחרים, לא הסתערתי על חידושיו בנפש חפצה. אני חשדנית כלפי חלק מהדברים שהוא מציע, כי יש בהם הכחדה של המהות הקדמונית של הקריאה. אני אוהבת ספר בשר ודם, או כמו שאני קוראת לו 'ספר בשר ודף', שמשמיע רחש נשימות כשמעבירים דפים, שאפשר לגעת בו, להניח על המדף, לחזור אליו ולמצוא בו סימנים של קריאה ראשונה.

"פעם ראיתי בשדה התעופה מישהי קוראת ספר שלי באייפון, ומוחה דמעה. לא אמרתי לה שזו אני שכתבתי, מה זה משנה בעצם, הרי אפילו הקדשה לא יכולתי לכתוב לה. עם ספרים מושמעים קשה לי עוד יותר, וזו הסיבה שרק לחלק מספריי נתתי את הסכמתי שיוקלטו".

משבר כתיבה. "בספרי האחרון 'יד אחות' אני מספרת את סיפור חייה של רחל המשוררת. ככל שהתקדם הספר, הלכה הכתיבה ונעשתה איטית יותר, מייסרת, כאילו משהו בי מבקש לדחות את הקץ. שלא יגיע היום ההוא של ה-16 באפריל 1931 שבו נגמר הכול. ידעתי שכל עמוד שאני כותבת מוביל את רחל אל מותה, ובאיזה אופן לא מודע, לא יכולתי ללכת איתה לשם. אחרי שלוש שנות כתיבה הבנתי שאני חווה משבר, ושבמלחמות זה לא ילך. הצעתי לרחל פרידה זמנית, והיא חשבה שזה רעיון טוב.

"השארתי אותה על שולחן הכתיבה, והתחלתי לכתוב מחזה. הכתיבה הזו אפשרה לי את הריחוק המתבקש מרחל, את הגעגוע להמשיך לכתוב אותה, ואת הכמיהה לתת לה חיי נצח".

משמעת כתיבה. "אני מסמנת אותה ביומן, נותנת לה שעה ומקום. אני תמיד מתחילה את השבוע בידיעה מהן שעות הכתיבה שסגרתי לי לאורך השבוע. אני משתדלת לכתוב לפחות 3-4 שעות ביום, ובשבועות שפויים אני מפרגנת לעצמי יום שלם של כתיבה מהבוקר עד הערב, אבל זה לא קורה הרבה. יש גם שעות שהן קבועות כל השנים: יום שישי אחר הצהריים".

רגעי התעלות. "מופיעים אחרי חודשים ארוכים, כשאני מבינה פתאום איך הספר שאני כותבת צריך להיות. זה הרגע שבו תוואי העלילה נהיר לי עד תומו, הדמויות ברורות לי ואני יודעת שיש לי ספר".

"אין עוד תחום כזה בחיים, שבו אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה". מאיה ערד / צילום: מירה ממון

מאיה ערד: אין כמו להיות לבד

להיות לבד. "יש כאן הנחה מובלעת, כאילו מובן מאליו שאני מעדיפה לא להיות לבד, וזה רע הכרחי שנובע מהכתיבה. האמת הפוכה: אין כמו להיות לבד. זה לא מקרי שאני כותבת ולא עובדת בקבלת קהל".

שלטון יחיד. "חברתי הסופרת נעה ידלין אמרה פעם שבכתיבה אתה השליט היחיד, רק אתה מחליט מה קורה, ועל פיך יישק דבר - אין עוד תחום כזה בחיים, שבו אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה. בקיצור, יש משהו מאוד כיפי בלשבת לבד מול המחשב ולברוא עלילות".

לחיות לבד בחו"ל. "הייתי הכי לבד כשעשיתי פוסט דוק בז'נבה, ובן זוגי היה במקום אחר. הסביבה הייתה דוברת צרפתית, שזה עוד יותר מבודד עבורי מאנגלית, ובכל השכונה היה רק עוד דובר עברית אחד. אלה השנים שבהן כתבתי את 'מקום אחר ועיר זרה', ולפעמים הייתי קוראת בקול רם את השורות, כדי לזכור שאני עוד מדברת עברית".

העידן הדיגיטלי. "כיוון שאני חיה בארה"ב, האפשרות לקרוא עיתונים אונליין ולראות סדרות ישראליות הופכת את חוויית ההגירה להרבה פחות מנותקת. בזכות הפרשי השעות, אני קוראת את העיתון של מחר כשכולם עוד ישנים. מצד שני, זה מא בק תמידי להתרכז בכתיבה, ולא להישאב לכל מה שנמצא ביקום הווירטואלי".

משמעת כתיבה. "אני כותבת כל יום, וכותבת פירושו גם מתכננת או משכתבת. בסך הכול, חלק די קטן של הכתיבה זה הטיוטה הראשונה. התכנון, השכתוב והעריכה הם הרוב. בשלב הטיוטה הראשונה אני כותבת 1,000 מילה ביום. לא המון, אבל גם לא מעט. במשך השנים גיליתי שזו המכסה שמתאימה לי. אחר כך אני ממשיכה לעבוד על העריכה והשכתוב, עד שהספר גמור".

משבר כתיבה. "הייתי תקועה במהלך סיפור שכתבתי על איש הייטק. משהו לא הסתדר לי, הסיפור לא 'התרומם'. אחרי הרבה מחשבה, הגעתי למסקנה שהבעיה נובעת מזה שאני לא מספיק מתמצאת בתחום, וביקשתי מכמה חברים להסביר לי קצת, ולעזור לי לבנות עלילה יותר מהודקת וריאליסטית. זה עשה את הטריק".

עקבות ההתבגרות. "את העקבות שהיא מותירה בי אני רואה יום יום במראה. וברצינות: כיוון שאני רוצה להאמין שאני באמצע, ועוד לא לקראת הסוף, אז השינוי העיקרי הוא שצל העבר מאחוריי הולך ומתארך. הנה עברו 30 שנה מאז שהכרתי את בן זוגי, 24 שנה מאז שעברתי לחיות בחו"ל, ו-15 שנה מאז שיצא ספרי הראשון".

"כשיש לי משבר כתיבה אני נרשמת ללימודים". מיכל זמיר / צילום: יונתן בלום

מיכל זמיר: כשהבדידות של הכתיבה גדולה עליי

להיות לבד. "לא רק שאני שורדת את הלבד, אני אוהבת אותו. לפעמים, כשהבדידות של הכתיבה גדולה עליי, אני תופסת אחד מבני ביתי או מבאיו, ומכריחה אותו להקשיב. רק שני עמודים, ממש קצר".

העידן הדיגיטלי. "אני לא חברה בפייסבוק או ברשת חברתית אחרת. פעם, מזמן, בשנות ה-90, כשגיליתי את הצ'טים, התמכרתי לזה לגמרי. שם, בחדרים נוטפי הזימה של IOL, בשעה שגילמתי כל מיני פנטזיות של גברים מאזור המרכז שחייהם מרים ובודדים, גיליתי לראשונה שאני טובה בזה - שלכתיבה שלי יש כוח. הספר הראשון שכתבתי היה פורנוגרפי. נדמה לי שהוא ממשיך במידה מסוימת את הכתיבה בצ'טים".

משבר כתיבה. "יש לי שני מצבים - או שאני כותבת או שאני מבינה שזה נגמר, שזהו זה, לא יהיו יותר ספרים, ואני מחליטה למצוא לעצמי מקצוע, ונרשמת ללמוד משהו. זה הרבה יותר הגיוני ונוח ומעשי מכתיבה. אבל אז, בקצב שלה, הכתיבה חוזרת, ויש לי איזה רעיון והוא מספיק שתלטן, ואני מתחילה בניסיונות ראשונים, ושוב, וחוזר חלילה, עד שלא".

עקבות ההתבגרות. "מעבר לכל אותם המוני סימנים חיצוניים וקוגניטיביים, נדמה לי שנרגעתי קצת".

הסופרת הישראלית האהובה עליי. "עמליה כהנא כרמון, שסיפוריה גילו לי מנעד של רגש נשי, והרומן הראשון שלה, 'שדות מגנטיים', חשף בפניי צורות חדשות של התבוננות במציאות. השנייה, כרונולוגית, היא אורלי קסטל בלום, והדחף הבלתי נשלט שלה להזרה של הכול, כל מה שנדמה חף ואינטימי ואקסקלוסיבי ונאצל. שתיהן סופרות של כנות, אחת רומנטית, והשנייה מטריאליסטית עד דכא".

"ההתנתקות המוחלטת מהחיים כרוכה במחיר כבד מאוד". יוכי ברנדס / צילום: רמי זרנגר

יוכי ברנדס: הבדידות מייסרת אותי יותר מדי

להיות לבד. "זה הדבר הכי קשה לי כסופרת. כמעט בלתי נסבל. אני אדם חברותי מטבעי וקשה לי להיות לבד. בשנים הראשונות לא יכולתי להתפרנס רק מכתיבת ספרים, הייתי חייבת להמשיך ללמד תנ"ך ויהדות. חשבתי אז, שכאשר אוכל להתפרנס רק מכתיבה והרצאות על יצירתי אהיה מאושרת. והנה בעשר השנים האחרונות אני כמעט רק כותבת, ומתברר לי שהבדידות מייסרת אותי יותר מדי. ההתנתקות המוחלטת מהחיים כרוכה במחיר כבד ביותר. בתקופה שאני כותבת ספר אני גם ממעטת במפגשים עם חברים. המשפחה שלי היא המקום היחיד בחיי שמוציא אותי מהבדידות המוחלטת שאני גוזרת על עצמי. אחרי שאסיים את הרומן שאני כותבת זה כחמש שנים, אעשה הפסקה ארוכה בכתיבת פרוזה. כנראה שהפרויקט הבא שלי יהיה הצגה, סרט או סדרה, כי אני משתוקקת לעבוד עם אנשים".

משבר כתיבה. "עד הספר הנוכחי לא היו לי משברי כתיבה. התיישבתי בבוקר, וידעתי שעד הערב יהיו לי עמוד או שניים. הספר שאני כותבת עכשיו הוא העשירי, וזו הפעם הראשונה שנקלעתי למשבר. היו ימים או שבועות, ופעם אחת אפילו חודשים, שלא הצלחתי לכתוב והתמלאתי ייאוש. בספר הזה מלוות אותי תחושות חוסר ביטחון שמעולם לא הרגשתי כמותן. אולי זה משום שהספר הזה הוא הקשה ביותר שכתבתי - הדמות הראשית שלו קשה לפיצוח. ואולי זה משום שהציפייה שלי מעצמי הולכת וגדלה. ההצלחה מחזקת את הביטחון, אך גם מחלישה אותו. אני תובעת מעצמי להתקדם, להשתפר, להתחדש.

"רוב הפעמים אני פותרת את המשבר לבד. אני יושבת עוד יום ועוד יום, ולא מוותרת. כותבת ומוחקת, ומנסה שוב ושוב. אבל לפעמים אני לא נחלצת מהמשבר חרף כל ניסיונותיי, ואז אני מתייעצת עם המשפחה שלי ועם העורך שלי. כך נחלצתי מכמה מעצורי כתיבה מייסרים".

משמעת כתיבה. "הבעיה שלי היא הפוכה, מפרקי גופי כואבים וחולים מרוב כתיבה. הגב, הירכיים, הכתפיים. האצבעות. האורתופדים אומרים לי לעשות הפסקות, ללכת, לזוז, לתרגל, למתוח. אבל אני לא מצליחה להקים את עצמי מהמחשב. אני מזנקת מהמיטה בבוקר ישר למחשב, וכותבת במשך שעות, לעתים 12 שעות ברציפות. זאת אובססיה. הייתי רוצה לאפשר לעצמי לעבוד פחות. אני מגזימה, ומשלמת על כך מחיר. הגוף צועק לי: די!".

עקבות ההתבגרות. "אני צריכה את החופש להחליט בעצמי, לכן גם עזבתי את העולם החרדי. אבל עד שלא הייתי מבוגרת, לא הבנתי עד כמה הצורך בשליטה תוקע אותי. רק עכשיו יש לי הבנה עד כמה השליטה על חיינו לא מלאה, וכמה צריך להשלים ולקבל את זה. לאט לאט אני קולטת כמה זה טוב לי, וכמה, באופן פרדוקסלי, זה דווקא נותן לי חופש. היום אני מבינה שהרבה שנים הייתי שבויה בצורך לשלוט בחיים שלי".

הסופרת הישראלית האהובה עליי. "יהודית קציר. היא בערך בת דורי, והחלה לכתוב כמה שנים לפניי. מבחינה מסוימת, היא האמא המייסדת של נשים סופרות. כשקראתי את 'סוגרים את הים' נפעמתי מהיכולת שלה לתאר את נבכי הנשמה הנשית כמו שסופרים גברים לא יכולים לתאר".

"לכבוד ספר זו עבודה פקידותית". אלונה קמחי  / צילום: איריס נשר

אלונה קמחי: אני עושה מדיטציה כדי להתגבר על הלבד

להיות לבד. "זה מאוד קשה לי. בתקופות שהכתיבה טובה ואני בתוכה אז זה יותר פשוט. אני עושה הרבה מדיטציה שהופכת את הלבד ליותר קל".

כתיבה בעידן הדיגיטלי. "בתקופות שאני עובדת על ספר, כמו עכשיו, אין לי עניין כלל ברשתות החברתיות. איכשהו כל האינפורמציה הדרושה מגיעה מאינסוף מקורות, בין אם אנחנו מעוניינים בכך ובין אם לא. בגדול אני שואפת לצמצום הרעש שמגיע מהסביבה, ולא להגברתו". התפתחות. "בשנים הראשונות שכתבתי לא היה לי מושג מה אני כותבת, ואם יצא לי טוב או אם יכירו בי כסופרת או לא. פעם הכתיבה הייתה יותר ספונטנית, פראית ואותנטית. היום יש לי מושג מה זה טקסט טוב ונכון, אני כותבת עם יותר מודעות ושיקול דעת".

משבר כתיבה. "כל החיים אני במשבר כתיבה. יש תקופות שאני לא כותבת, ואז זה יותר קל וגם יותר קשה. ההתמודדות עם זה היא כמו עם כל חרדה, זה לעשות את הדבר - לשבת ולכתוב, גם אם זה לא יום מופתי מלא ברעיונות וטקסט מדויק וזורם. יש תקופות שאין לי כוח להתמודד עם זה, ויש תקופות שאין תנועה פנימית ולוקחים הפסקות. יש סופרים שתמיד כותבים ויש סופרים שלא".

משמעת כתיבה. "יש כל מיני דברים שהבנתי על עצמי, כמו למשל זה שאני לא בן אדם נורא ממושמע ואני לא תמיד מצליחה לקום בבוקר. בעבר הייתי דוחה את התחלת העבודה לצהריים, אבל אז הצהריים היא לא שעה נוחה. בסוף הבנתי שכדי לקדם את הכתיבה אני צריכה ללמד את עצמי לעבוד בכל שעה, ושאם מתעקשים על זה, זה עובד. החוכמה היא לדעת שגם כשלא מצליחים לעבוד הרבה, אפשר לעבוד קצת, וקצת עדיף על כלום".

עקבות ההתבגרות. "אין בזה דרמה. אני כל הזמן משתנה. אני חושבת שהחכמתי, אבל יש תקופות שאני מרגישה שאני לא יודעת כלום ויש תקופות של צלילות שאני מרגישה חכמה כמו זקן אינדיאני. אבל אני זוכרת את התחושות המעורבות האלה כבר משנות ה-20 שלי".

"יצירה היא סוג של נס". עירית לינור / צילום: רונן פדידה

עירית לינור: לא אומללה מזה

להיות לבד. "הליך הכתיבה הוא בודד במובן שבניגוד לעבודות אחרות, אין מה לספר על 'מה עשיתי בעבודה'. אם תספר 'היום כתבתי 200 מילה', זה ישעמם את הסביבה ולא יישארו לך חברים. כן, יש טרגדיות יותר גדולות מזה, ולכתוב זה כיף. אני לא מרגישה צורך להמציא ייסורי כתיבה, מה גם שכשאני כותבת, בגלל ההתרגשות, אז אני לא אוכלת ומרזה, אז אני לא מבינה איך אפשר להיות אומללה מזה. ההנחה שאתה כותב מתוך ייסורים היא לא בהכרח נכונה. עבודת יצירה היא עבודה שמחה מאוד".

העידן הדיגיטלי. "אני כותבת הרבה שנים, גם כתיבה פובליציסטית. יש לי 65 אלף עוקבים בפייסבוק, ובכל פעם שאני מתראיינת, החשיפה שלי ברשתות עולה. למרות שאני כותבת בקלות, אני תמיד חושבת על מה שאני כותבת בפוסטים. זה לא דומה לספר, שקוראים כל כך הרבה פעמים לפני שהוא יוצא לאור. יש משהו במיידיות של הכתיבה בפייסבוק שלא צריך להניח על זה את כל ייסורי הקיום".

טוויטר. "אני לא נמצאת שם, כי טווח הקיום של ציוץ בטוויטר מאוד קצר. אם אני כבר כותבת, אז שהטקסט יישאר באוויר איזה יומיים. בגלל שזה מדיום קצר, השפה שם מתריסה יותר, וזה נראה כמו קטטה. אני לא אוהבת להתקוטט. אם יוצא ריב אני יכולה לעמוד בו, אבל אני לא מחפשת את זה. טוויטר זה כמו שאמר יהונתן גפן: 'מקום קטן עלוב ומשוגע'. זה ארגז החול של הברנז'ה".

משבר כתיבה. "לכתוב לוקח זמן. לא כל דבר שלא מתנהל לפי הפנטזיה שלך הוא בעיה או משבר. זה כמו המתכונים של סבתות - שמן כמה שתופס, קמח כמה שלוקח. אחת הסיבות שיצירה היא עניין מרגש, היא שזה משהו שקורה כביכול חיצונית אלייך, ונוחת עלייך. סוג של נס או קסם, ולכן ברור שאתה רוצה שזה יקרה לך שוב. אבל אין שום דרך לפענח את זה. זו לא שפת בני אדם. צריך פשוט להרכין ראש, להגיד תודה שדבר כזה קורה, ולא להתעסק בזה, כי אחרת תקלקל את זה. בעניין הכתיבה אני ממש מרגישה 'אל תחקרי במופלא ממך'. אין צורך לפרוט את זה לפרוטות, כי זה לא יעבוד".

הזנה אינטלקטואלית. "אני קוראת המון להנאתי, כל הזמן. לאחרונה הייתה לי תאווה בלתי נשלטת לקרוא את כל ספרי אגתה כריסטי. קצת יותר קשה לי עכשיו, כי הראייה שלי נחלשה וגלשתי למחוזות המולטי פוקאל, אז אני קוראת באנגלית מהקינדל, למרות שזה פחות כיף מלקרוא בעברית".

עקבות ההתבגרות. "לאדם אין רצף שהוא מסתכל על עצמו, קם בבוקר ואומר 'אני מרגיש ונראה שונה לגמרי'. אני חווה את עצמי כרצף טריטוריאלי, שבו אני בעיקר לא זוכרת מה היה שלשום. גם הזיכרון שלי הגיע לשלב המולטי פוקאל. אם אני מתגעגעת למשהו שהיה בעבר, זה בעיקר למשקל".

הסופרת הישראלית האהובה עליי. "גיל הראבן וגלית דיסטל אטבריאן, שהן גם חברות טובות שלי".

 


גיל הראבן: עם עצמי ועם המילים

להיות לבד. "כתיבה מצריכה התבודדות, אבל ה'לבד' הזה טוב לי. כשאני כותבת אין לי שום רצון או יכולת לשתף. וכשנמאס לי לבלות עם עצמי ועם המילים, אני הולכת לשוק, מבשלת, פוגשת חברים".

העידן הדיגיטלי. "אין לי פייסבוק, הטלפון הנייד שלי מדור ישן, והמחשב שעליו אני עובדת לא מחובר לאינטרנט. כתיבה היא צלילה ממושכת: צריך ליצור עולם, וצריך לשהות ארוכות בעולם שיצרת. כתיבה מחייבת התכנסות פנימה, והעידן הדיגיטלי הרועש מקשה על התכנסות כזאת. אני לא טכנופובית, אני רק משתדלת לצרוך את הטכנולוגיה באופן שיתאים לי: לשלוט בגירויים שהטכנולוגיה מייצרת ולא לאפשר להם לשלוט בי".

משבר כתיבה. "פעמיים שהיתי בארה"ב כסופרת אורחת. לכאורה היו לי שם התנאים המושלמים לכתוב: פנאי, שקט ושלכת יפהפייה. בשתי הפעמים גיליתי שאני לא מסוגלת לשבת לעבוד. נראה שבין השאר הקשו עליי המעברים מעברית לאנגלית. החלטתי שלא להתעקש, ובמקום זה בהיתי, טיילתי טיולים ארוכים ברגל, ורקמתי דברים בראש. כשחזרתי לארץ ולשולחן שלי, הכתיבה נבעה בקלות, וכל מה שאגרתי שימש אותי".

משמעת כתיבה. "יש אמירה שמיוחסת לפיקאסו: 'כשהמוזה תבוא לבקר, היא צריכה למצוא אותי עובד'. אני לא מאמינה בחיזור אחר המוזות. אבל מרגע שסיפור מתעורר - מתחילה המלאכה, וצריך לדעת לעשות אותה. אני עובדת מדי יום, בשעות קבועות, ומתחילה כל יום בניקוי הטקסט שכתבתי אתמול. יש ימי עבודה שמסתכמים במעט מאוד. גם בהם יש חשיבות. ויש ימים שבהם המוזה באה לבקר".

עקבות ההתבגרות. "בגיל צעיר אדם נוטה לתפוס את החיים כאילו הם סיפור קצר. הוא חווה אפיזודה, והאפיזודה היא מבחינתו העולם כולו. הגיל מקנה לנו פרספקטיבה, ועם השנים החיים נתפסים יותר כמו רומן ארוך - את יודעת שאחרי כל אפיזודה תבוא אפיזודה נוספת, ואחריה עוד אחת".

 

יעל הדיה: הלבד הוא אופוריה

להיות לבד. "הלבד הוא בחירה. יש מין הילה שלילית סביב הבדידות שבכתיבה, זה נשמע מפחיד וקשה, אבל זה לא ככה. בשבילי הלבד הזה הוא אופוריה, אני שמחה בזמן שאני לבד. בלבד יש המון שליטה, כי את כותבת לעצמך, את הבוראת והמחליטה היחידה. בימים שאני מסוגלת להגיע לפסגות הלב, אני יודעת שהיה לי יום עבודה טוב, ואני לא מרגישה צורך לפגוש אנשים".

משבר כתיבה. "כל החיים שלי אני במשבר כתיבה. לא נקלעתי, ולא יצאתי. אני מכריחה את עצמי לשבת ולבהות ולייצר משהו. אם בצעירותי חשבתי שכתיבה זה 80% השראה והיתר עבודה, היום אני חושבת שזה הפוך. זו עבודה פקידותית ואפרורית, וצריך להקליד מילים ולסדר משפטים, וגם בימים שאין מה לומר צריך לייצר משהו".

משמעת כתיבה. "יש לי מעט ממנה. יש הבדל בין כתיבת רומן שנעשית מתוך תשוקה, לבין עבודה לשם פרנסה שהיא הכתיבה לטלוויזיה. הדד ליין שלי זה האקדח הכלכלי שתמיד מכוון לראשי".

כתיבה בעידן החדש. "את הספר הראשון שלי כתבתי על מכונת כתיבה, והיום אני כותבת על מחשב, וזה משנה לגמרי את צורת הכתיבה. פעם היו לי מחברות ופנקסים, והיום אם יש לי הברקה בתור בסופר, אני כותבת את זה בנייד".

עקבות ההתבגרות. "יש יותר תבונה, ויכולת לחוות הרבה יותר שמחה מהיומיום והחיים, ופחות סבל כדרך חיים. מגיעה גם ההבנה שעוד מעט זה נגמר, וזה יהיה טראגי. יש שני קווים שחותרים אחד תחת השני - מצד אחד, אני פחות עצובה ומדוכאת ויותר נהנית מהחיים, יותר קלילה וזורמת מאי פעם. מצד שני, אני כבר מבוגרת, והגוף מאותת אחרת".

 

לאה איני: הלבד אינו בדידות

להיות לבד. "הלבד הזה אינו בדידות. הוא מלא חיים חלופיים והרפתקאות פנימיות. ולמען האמת, אני לא יכולה בלעדיו. שקט זה ריכוז, וריכוז זה כתיבה".

העידן הדיגיטלי. "ב-2006 כתבתי מחזה על הסכנות שבאובדן הפרטיות והאינטימיות, נוכח המתקפה הדיגיטלית. ואכן, לא מפתיע שפייסבוק התגלתה כתחפושת דמוקרטית של 'האח הגדול'. לי אישית, כשהייתי שם, זה היה עולם מתגמל ומפחיד כאחד. כל הטווח האנושי - מהתליינים ועד למלאכים, על השוטים והחכמים שבתווך. מכיוון שאני לא טיפוס מתמכר, הפעילות לא חסרה לי. הקשר עם אנשים מסוימים, כן".

כתיבה בעידן הדיגיטלי. "אני קשובה לקולות הפנימיים, ואם קול של סיפור חדש תובע אורך נשימה של רומן, אפילו שמנמן, אלך אתו. מה פתאום שאגזור עליו רעב או אחנוק חלק ממנו בגלל שהפוסטים והציוצים הנהיגו אנורקסיית קריאה?! סומכת על שוחרי הספרות שייתנו לספר להוליך אותם, ולא הם את הספר".

משבר כתיבה. "אין לי משברי כתיבה במובן של חסימה, אבל כשכתבתי רומן אוטוביוגרפי פרצתי בבכי בשל מה שכתבתי, ואז מיהרתי וכיביתי את המחשב. ידעתי שכך הכתיבה אינה משוחררת, שאני מטילה עליה צל. אחרי יומיים-שלושה של ריחוק והתאוששות זה הסתדר".

משמעת כתיבה. "הבעיה שלי אינה להבטיח את משמעת הכתיבה, היא שם וממתינה לסייע לי בכל עת שאשב לעבוד. הבעיה היא הזמן והתקופה. לפעמים החיים באמת אינם מאפשרים".

עקבות ההתבגרות. "אני לא מתייחסת להתבגרות כאילו נחתה עליי מבחוץ. ההתבגרות היא אני, וחיי על פני רצף של זמן ומכלולו עד לבוא מועדי. זו הסיבה שמעולם לא הזדעזעתי משיער השיבה. למען האמת, הייתה לי קצווה לבנה עוד מקטנות, ואני חיה עמה ועם חברותיה החדשות בשלום. כך גם עם שק העור פה, או הקמט שם. מעדיפה לזהות בראי את עצמי-עצמי על כל מפת הדרך הארוכה שעשיתי, מאשר דגה מתוחה שמופתעת תמידית שהיא בחיים. ההתבגרות מביאה עימה את חוכמת הניסיון, ומדובר במתנה. כל מה שהייתי מסתעף ומשתכלל".

עוד כתבות

מירי רגב, ליכוד / צילום: אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות

ועדות חקירה ממלכתיות תמיד הטילו אחריות אישית על ראש הממשלה?

עד כמה חריפה הביקורת שנמתחה על נתניהו בדוח מירון בהשוואה היסטורית? בדקנו ● המשרוקית של גלובס

ראסל אלוונגר, מנכ''ל טאואר סמיקונדקטור / צילום: ענבל מרמרי

ראסל אלוואנגר: "אני חייב הרבה לישראל. היא אפשרה לטאואר להפוך למה שהיא"

טאואר הייתה האקזיט המדובר של 2022, אולם הצעת הרכישה החלומית של אינטל נפלה ● המנכ"ל ראסל אלוואנגר ניצל אותה כדי להכניס רגל בדלת למפעל של אינטל בניו מקסיקו: "זו לא הייתה סטירת לחי גדולה. יש לנו עכשיו קיבולת ייצור" ● את דעותיו על המצב בישראל הוא שומר לעצמו: "להעיר על הנושא זה כמו להתארח אצל מישהו לארוחת ערב ולהגיד לו שהבית מבולגן"

חרדים בלשכת הגיוס / צילום: מיטב ודובר צה''ל

בג"ץ: לעצור תשלומים לישיבות שתלמידיהן לא מתגייסים החל מה-1 באפריל

בג"ץ הוציא את צו הביניים בשל היעדר מקור חוקי להעברת התשלומים ● וכעת, מיום שני הקרוב יופסק התקצוב לתלמידי ישיבות שחייבים בגיוס ● השופטים אימצו עמדה מחמירה מזו של היועמ"שית ● התנועה לאיכות השלטון: "צו הביניים הזה מהווה צעד תקדימי בדרך לשוויון, וציבור המשרתים מודה לבית המשפט על החלטתו החשובה"

גזירת סרט בפתיחת משרדי ASI, חברת הבת בהודו יחד עם שגריר ישראל בהודו, נאור גילאון / צילום: תעשייה אווירית

מתחת לרדאר: התעשייה האווירית הקימה חברה בת בהודו

התעשייה האווירית השיקה השבוע את חברת הבת ההודית שלה בניו דלהי ● החברה הוקמה במסגרת שיתוף הפעולה בין התעשייה האווירית לבין DRDO, גוף המחקר והפיתוח בנושאי הגנה של ממשלת הודו

מערכת ReDrone של אלביט / צילום: אלביט מערכות

הנקמה של פוטין בהודו, ומערכת יירוט הרחפנים החדשה של אלביט

אלביט הציגה ללקוחות אירופאיים את מערכת היירוט המתקדמת שלה, אלג'יריה מצאה מענה בסין מול עוצמת המל"טים מתוצרת ישראל, ארה"ב שמה את מבטחה בלייזר, והנקמה של פוטין בראש ממשלת הודו • השבוע בתעשיות הביטחוניות

הסכם אינו נדרש כתנאי עבור זוגות במערכות יחסים כאלה ואחרות / צילום: Shutterstock, Viacheslav Lopatin

זוג הקפיא עוברים ואז נפרד. האם האישה תוכל להשתמש בהם?

כשלושה עשורים לאחר פרשת נחמני, בתי המשפט עדיין נאלצים לדון בתביעות בלתי אפשריות לגבי גורלם של עוברים מוקפאים ● מן הראוי היה לחייב כל זוג שפונה לבצע הפריה חוץ-גופית, לחתום על הסכם שמתייחס לאפשרות הריאלית של פרידה במהלך הזמן שחולף בין יצירת העוברים המוקפאים לבין השימוש בהם

עינת גנון / צילום: בר שניר

פרויקט הענק מתעכב: עוד פרישה מהמרוץ לניהול רשות המטרו

עינת גנון, סמנכ"לית הרשות להתחדשות עירונית, הודיעה על פרישה מהמרוץ לניהול רשות המטרו, לאחר שלאחרונה גם צחי דוד, סגן הממונה על התקציבים באוצר לשעבר, הסיר את מועמדותו לתפקיד ● כעת נותר מועמד אחד לבחירה, והמכרז עומד בפני ביטול

מישל וונטסוס, לשעבר מנכ''ל ביוג'ן / צילום: Quris

"ביוג'ן הייתה פסגת הקריירה שלי עד כה": המנכ"ל לשעבר מדבר על התוכניות לעתיד

מישל וונטסוס היה מנכ"ל ביוג'ן בתקופה שבה הייתה במוקד תשומת הלב בעקבות התרופה החדשנית שלה לאלצהיימר, אבל בסוף שילם בכיסאו על הכישלון שלה בשוק ● בראיון ל"גלובס", הוא מגיב על הביקורת שהושמעה נגדו, מספר אילו חברות מעניינות אותו עכשיו ומדבר על ההשקעה שלו בקיוריס הישראלית ● על המיזם החדש שהוא מקים בסינגפור, הוא עדיין לא מוכן לפרט

צילום: ap, AP23024601572019_e5rllq

וול סטריט סגרה את הרבעון הראשון הטוב ביותר מאז 2019; מדד S&P 500 שבר שיא חדש

שיא חדש גם לדאו ג'ונס ● סיכום הרבעון הראשון באירופה: השווקים עלו בכ-7% ● בלומברג: "שוק הקקאו קורס", וולס פארגו: "עליית המחיר תגולגל אל הצרכנים" ● מייסד בורסת הקריפטו FTX נידון ל-25 שנות מאסר ● הצמיחה בארה"ב עמדה על 3.4%, יותר מהצפוי ● ג'יי.פי מורגן: "אתם לא תדעו כשהירידות יגיעו" ● מחר "יום שישי הטוב" אין מסחר בוול סטריט ובמדינות רבות אחרות

פרויקט תמ''א 38 בחיפה / צילום: פאול אורלייב

משרד המשפטים יוזם: יזמי התחדשות עירונית יתחייבו מראש על מועד מסירת הדירות

שורת תקנות שיזם משרד המשפטים, שיידונו בקרוב בוועדת הפנים של הכנסת, יחייבו יזמי התחדשות עירונית במתן מועדי מקסימום לאישור תוכנית הפרויקטים שלהם ואכלוס הדירות שהם מקימים ● תקנות בולטות נוספות הן חשיפת ערבויות מחייבות, גילוי ניגוד אינטרסים של היזמים, וידוא שהדיירים מבינים את ההסכם ועוד

ישראל תקפה בשדה התעופה בסוריה / צילום: נלקח מרשתות חברתיות לפי סעיף 27 א' לזכויות יוצרים

צה"ל מאשר: חיסלנו את סגן מפקד יחידת הרקטות והטילים של חיזבאללה

בין ההרוגים בתקיפה בנמל התעופה בחלב ישנם גם חיילים מצבא אסד, דווח כי מערכות ההגנה האווירית הופעלו • מוקדם יותר נפצעו 2 בתקיפה שיוחסה לישראל באזור דמשק • דובר צה"ל עדכן כי בכיר חמאס חוסל בפעילות בבית החולים שיפא ● עדכונים בולטים

מה חדש בדוחות / אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי, חומרים: shutterstock

כלל: רווח של 305 מיליון שקל ב-2023, השפעת רכישת מקס עוד קטנה

מדור חדש של גלובס יביא את הסיפורים של עונת הדוחות בבורסת ת"א שאולי פספסתם ● והפעם: אימקו מסכמת את 2023 עם רווח כ-6.2 מיליון שקל לאחר שרשמה הפסד בתקופה המקבילה, כלל הציגה דוח רבעוני חזק, אך טרם רשמה רווח משמעותי מרכישת חברת כרטיסי האשראי מקס והרווח הנקי של מור השקעות זינק בכ-60% ● מדור חדש

דובר צה''ל, תא''ל דניאל הגרי / צילום: דובר צה''ל

דובר צה"ל: בכיר בחמאס חוסל בביה"ח שיפא

נזק נגרם לחצר בית בשלומי אחרי רצף אזעקות בגליל המערבי • דיווח: ישראל תקפה אזור פעילות של חיזבאללה בדמשק, 2 נפצעו • בית הדין בהאג הורה לישראל להכניס סיוע לעזה ללא הגבלה • מוקדם יותר: פצוע בינוני בפיגוע ירי בכביש 90 מצפון ליריחו • עדכונים שוטפים

דם אברמוב בקמפיין בנק הפועלים / צילום: צילום מסך

בלי אסקפיזם ועם לוחם בשיקום, הפרסומת של בנק הפועלים היא הזכורה ביותר

פרסומת הבנק, שבה מככב הלוחם הפצוע אדם אברמוב, היא גם המושקעת ביותר עם כ–1.6 מיליון שקל ● מדירוג הזכורות והאהובות של גלובס וגיאוקרטוגרפיה עולה כי השבוע התברגו שתי פרסומות חדשות: מנורה מבטחים וטאצ' ● הפרסומת של ביטוח 9 היא האהודה ביותר גם השבוע

מבצע לתשלום חלקי על דירה על הנייר / צילום: דרור מרמור

מספר הדירות שנרכשות רק עולה, אז למה נתוני המשכנתאות נמוכים?

נתוני המשכנתאות החדשות שניטלו ממשיכים לדשדש כבר כמה חודשים, למרות העלייה ברכישת דירות ● האם מבצעי הקבלנים המאפשרים לשלם רק 10% בתשלום הראשון ואת היתר במסירה, יתבטאו במשכנתאות בעוד שנתיים־שלוש?

חברת הסייבר הישראלית Coro (קורו) / צילום: CORO

המשבר בהייטק נגמר? סטארט-אפ ישראלי שני מודיע בתוך שבוע על גיוס של 100 מיליון דולר

חברת קורו (Coro) הישראלית, העוסקת במכירת מערכות סייבר לעסקים קטנים ובינוניים, הודיעה על גיוס של 100 מיליון דולר ● ככל שנודע, כספי הגיוס כולם הושקעו בחברה ולא בקניית מניות מיזמים או משקיעים קודמים ● כל הגיוס התבצע מקרנות הון סיכון זרות

בנימין נתניהו ואריה דרעי / צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ

דרעי: "בג"ץ מתעמר בלומדי התורה, אות קין", גנץ: "בג"ץ פסק את המובן מאליו" | התגובות הפוליטיות על צו הביניים

הפוליטיקאים הגיבו על החלטת בג"ץ שקיבל את עמדת היועמ"שית ● גולדקנופף: "אות קלון וביזיון, ניאבק בכל דרך על זכותו של כל יהודי ללמוד תורה ולא נתפשר" ● דרעי: "מבין את הלוחמים שלא רוצים לשרת עכשיו בצבא" ● גנץ: "הגיעה העת שהממשלה תעשה את המובן מאליו"

קבוצת רוכבי אופניים עם טל ברודי. מימין: ריבה פרידמן בורוביק / צילום: דבורין תקשורת

מקבוצות אופניים ועד קבלת פנים בחזרה לבית: הארגון שמלווה מפונים במלחמה

מאז פרוץ המלחמה מלווה ארגון "הרוח הישראלית" אלפי משפחות של מפונים, ואף גייס תרומות בהיקף של 2.5 מיליון שקל ● מ"מ המנכ"לית, ריבה פרידמן בורוביק: "האתגר הגדול הוא שיקום הקהילות"

אסף גולדברג, מנכ''ל סלייס עד לאחרונה / איור: גיל ג'יבלי

בדיקת אי הסדרים בעיצומה, אז איך זה שאפשר להפקיד חיסכון לכל ילד בסלייס

רשות שוק ההון מצאה לאחרונה אי סדרים חמורים בהתנהלותו של בית ההשקעות סלייס ● למרות זאת, באתר הביטוח הלאומי סלייס מוצגת כאפשרות להפקדת כספים בתוכנית "חיסכון לכל ילד" ● עד תחילת מאי לא ניתן יהיה למשוך כספים מקופות סלייס, אך הרגולטור לא מודאג

סם בנקמן-פריד / צילום: ap, Bebeto Matthews

סם בנקמן-פריד, מייסד בורסת הקריפטו FTX, נידון ל-25 שנות מאסר

בנובמבר האחרון חבר מושבעים בארה"ב מצא את סם בנקמן-פריד אשם ● היום, השופט בתיק קבע כי הוא ירצה 25 שנות מאסר ● "אני הייתי המנכ"ל ולכן האחריות היא עלי", אמר בנקמן-פריד עם מתן גזר הדין