אוכל | פיצה ארציאלי נראית לרגע מופרכת. עד שטועמים

מעולם לא נתקלתי בבצק פיצה עבה שערב לחכי • לפחות עד עכשיו

ארציאלי. מעמיסים אינספור תוספות. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך, עד שטועמים / צילום: איל יצהר
ארציאלי. מעמיסים אינספור תוספות. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך, עד שטועמים / צילום: איל יצהר

תל אביב מלאה פיצריות. בעצם, ישראל כולה מלאה בכאלו. אין-סוף פיצות. הושט היד וגע בן. הן היו פה תמיד. טוב, כמעט תמיד. קצת אחרי הפלאפל והחומוס, ועוד לפני ההמבורגר, עשו הפיצות עלייה ומאז הן כאן איתנו, פחמימות ריקות ומקסימות שכמותן.

החל מימי רימיני ו"דומינו" (לא להתבלבל עם דומינוס האמריקנית. הוותיקים יודעים וזוכרים, ודומינו עדיין קיימת, שוכנת לבטח בלסקוב פינת קרליבך בתל אביב, כמו תמיד), שלא לדבר על דלאל, הלוא הוא הסובל. מי שלא יודע, שיברר. דמות מיתולוגית שבפיצרייה שלה העברתי כל מוצאי שבת שני. את האחרים ביליתי בפלאפל של מבורך. הכול במרחק יריקה מבית הוריי באוסישקין, מול מועדון החתירה ההיסטורי.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, ותל אביבי שמכבד את עצמו, וכנראה שגם ירושלמי או מסדאי (יש פיצה מעולה בקיבוץ מסדה שעל שפת הכינרת, ככה מספרים לי) כבר יודע לדקלם מתוך שינה שמות כמו "טוני וספה", "סבא" (הפיצה של עומר מילר הבלתי נלאה), "פיצה" ו"ברוקלין" מבוגרשוב ודיזנגוף, "פנמה" מאבן גבירול, הפיצה מאזורי חן, "פיצה טראק" מקיבוץ דפנה, "פרסקה" ממסדה, "פיצה שבתאי" מכפר ויתקין ושאר הסניפים (בקרוב במדור זה), "נונו" מהוד השרון, "פי בריבוע" הירושלמית ואחרות.

ארציאלי. מעמיסים אינספור תוספות. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך, עד שטועמים / צילום: איל יצהר
 ארציאלי. מעמיסים אינספור תוספות. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך, עד שטועמים / צילום: איל יצהר

אל הסצנה הצפופה והמאתגרת הזו, נכנסים עכשיו שני בחורים צעירים. חואן מסל, שף המוכר בעיקר למחפשים אחר קייטרינג איכותי, ואלעד כהן, שותפו. כיאה לארגנטינאי מבית טוב (ארגנטינה היא איטליה של דרום אמריקה, למי שנמנם בשיעורי הגיאוגרפיה שלו), השתלם מסל (וגם כהן שהוא הפיציולו - איש הפיצות - שביניהם), אצל גבריאלה בונצ'י, פיציולו רומאי נערץ.

את תוצאות לימודיו אפשר לטעום עכשיו בכיכר רבין, בפיצרייה חדשה העונה לשם המוזר והמקסים "ארציאלי". מעניין עם שלום חנוך יודע ("מחכים למשיח", כזכור).

ארציאלי היא פיצרייה כמו פעם, לפחות במובן אחד. זו לא עוד מסעדה מחופשת לפיצרייה אלא פיצרייה קלאסית. אוכלים והולכים. מקסימום יושבים לרגע קט על אחד הספסלים בחוץ. בקיצור, מי שמחפש להעביר כאן ערב, שימשיך לחפש.

אז למה אם כן לכתוב עליה בכל זאת במדור המוקדש לביקורת מסעדות? ובכן, קודם כול, וזה כרגיל הכי חשוב כאן, כי זה טעים נורא. שנית, לא תמיד יש כוח, חשק, כסף וסבלנות לעוד מסעדה "מסודרת" שתשחט את ארנקיכם ולא פעם תשחית את זמנכם לריק. באים, לוקחים משולש, תוקעים והולכים. טוב, כמעט.

כי בארציאלי אין משולשים. הפיצה היא מרובעת, או יותר נכון מלבנית. אצלי זה תמיד מדליק נורות אזהרה. פיצה מלבנית, או מרובעת, היא תמיד עבה יותר, ואני חסיד של פיצות דקיקות ככל האפשר. מעולם לא נתקלתי בבצק פיצה עבה שערב לחכי. לפחות עד עכשיו. אבל, כידוע, תמיד יש פעם ראשונה, גם אם היא בכלל שנייה, כמו שנאמר כבר ב"מציצים".

כי מסל וכהן לא רק מעמיסים תועפות של תוספות מופלאות על הבצק שלהם, הם גם מצליחים, וכאן הכול מתחיל ונגמר בפיצה, להוציא מתחת ידם בצק שיכניע גם את הספקנים והחשדנים שבחובבי הפיצה השמרנים, כלומר אני.

על הבצק העבה מניחים השניים אינספור תוספות כאמור. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך. עד שטועמים. קחו למשל את הפיצה הלבנה, פיצה בלי רוטב עגבניות. עוד סטייה, קלאסית אומנם, שמעולם לא ממש התחברתי אליה לגמרי. על הביאנקה שלהם מניחים מסל וכהן לא פחות מכרובית. ממש איל שני בגרסת הפיצה, ירחם השם. הכרובית אפויה ועליה מוסיפים שמנת מתוקה, אגוז מוסקט ומוצרלה מגורדת ומקרימים. נשמע נורא, נכון? עד שטועמים.

ארציאלי. מעמיסים אינספור תוספות. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך, עד שטועמים / צילום: איל יצהר
 ארציאלי. מעמיסים אינספור תוספות. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך, עד שטועמים / צילום: איל יצהר

או פיצה הפפרוני בקר (למה? כשר כאילו? הרי זה לא) עם פלפלי חלפניו, מוצרלה והפעם, ברוך השם, רוטב עגבניות. כמעט קלאסי. התוצאה? קלאסית לגמרי.

פחות שגרתית היא פיצת הקרוסטיני תרד. פיצה עם תרד טורקי, מוצרלה וגבינת גרנה פדנה (הפרמזן של העניים). לא שגרתית אולי, גם כאן אין רוטב עגבניות, אבל זו כנראה הפיצה הכי טעימה שטעמתי בסיבוב הקצר שלי כאן. חובבי הקלאסיקה יתנחמו בגרסה הארציאלית למרגריטה המסורתית. פיצה הבורטה, אותה גרסה טרייה ומושחתת למוצרלה, כוללת רוטב עגבניות, פלפלים קלויים, ארוגולה, פלפל שחור וכאמור, בורטה.

ארציאלי. מעמיסים אינספור תוספות. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך, עד שטועמים / צילום: איל יצהר
 ארציאלי. מעמיסים אינספור תוספות. לרגע זה נראה מוגזם ומופרך, עד שטועמים / צילום: איל יצהר

כל זה מגיע עם בירות בוטיק טובות מבית היוצר של מבשלת ג'מס הפתח-תקוואית או סתם משקאות קלים. אז אם אתם בסביבה, וגם אם לא, שווה לכם לתת קפיצה לארציאלי. נדמה לי שלא תתחרטו.

פיצה בבית

בצק הפיצה של ג'יימי אוליבר, מצליח תמיד: ערבבו 800 גרם קמח לבן, או קמח פיצה ייעודי, עם 200 גרם קמח סולת וכף מחוקה של מלח. ערבבו 650 מ"ל מים פושרים עם כף סוכר ושקית שמרים יבשים (11 גרם). אחרי כמה דקות ערבבו את המים והשמרים עם הקמח והמלח עד שתקבלו כדור בצק. לושו אותו עשר דקות ביד או במיקסר. כסו ותנו לו לנוח רבע שעה. בינתיים, חממו תנור ל-250 מעלות. אם יש לכם אבן אפייה, מה טוב. רוטב עגבניות איטלקי קנוי, מוצרלה איכותית, תוספות לפי בחירתכם, והרי לכם פיצה נהדרת בבית.

ארציאלי

פרטים: מלכי ישראל 7, תל אביב. טל' 03-9311099

א'-ה' 00:00-17:00. ו' 17:00-12:00

מחירים: כל הפיצות נמכרות לפי משקל במחירים שבין 12.5-10 שקלים ל100 גרם

השורה התחתונה

מצוין ושווה כל שקל