של מי העמק? קיבוצים מתנשאים מול ערים מקופחות

15 קיבוצים, 14 מושבים, 7 יישובים קהילתיים, שני כפרים ערבים, בסיס צבאי - ושדה תעופה בינלאומי שעוד לא נבנה, אבל כבר מתואר בעיני רבים כלא פחות מארמגדון מקומי • רגע לפני הבחירות למועצה המקומית עמק יזרעאל, האזור השלו (והמאוד פקוק) בצפון הופך לשטח אש יצרי • דרור פויר מדווח

הפקקים של עמק יזרעאל מתחילים כרגיל, מיד עם הגלישה ימינה בצומת התשבי אל כביש 722. אנחנו עוברים את השלט שמכריז על כניסתנו לשטח המועצה האזורית עמק יזרעאל, משתרכים בין מחלפי הענק שהולכים ונבנים מול עינינו עבור הפקקים של העתיד, שאיתם ככל הנראה לא יצליחו להתמודד, מנסים למתוח קווים אוויריים בין התחלות של גשרים ולהבין מה הולך לאן. הערים סביב העמק מתפשטות, נוגסות בו וגולשות לתוכו: עפולה ומגדל העמק, נצרת ונצרת עילית. האדמה בשדות שעוד נותרו, איים בים הבטון והאספלט, כבר הפוכה, מוכנה לזריעה. נדמה שהעמק הקשוח מתכווץ ומצטופף בתהליך שנראה בו בזמן כמו שינוי איטי בהילוך מהיר ושינוי מהיר בהילוך איטי.

המחלפים והרכבת הם הדברים הכי בולטים לעין, אבל השינוי העמוק יותר בעמק הוא זה הדמוגרפי - וידוע שבישראל, "דמוגרפי" זה שם קוד לדברים אחרים. תהליכים של עשרות שנים מתחילים להבשיל עכשיו: רוב המקומיים כבר לא קיבוצניקים ומושבניקים, אלא תושבי היישובים הקהילתיים וההרחבות החדשות, ששינו ביותר ממובן אחד את היישובים הישנים - ויש פה לא מעט כאלה: נהלל, תל עדשים, שדה יעקב ועוד - שכבר מגרדים את גיל המאה וקשה להם להתמודד ולהתאים את עצמם.

רוב תושבי העמק הם כבר מזמן לא חקלאים ותיקים וקשוחים עם שיזוף של אלף שנים וכפות ידיים מאבן. כמו אזורים אחרים בארץ, גם פה נעשה מהלך מבורך שבמסגרתו הועברו אדמות מהקיבוצים אל עפולה ואל עיירות הפיתוח, גם אם לא תמיד זה עובר חלק, כמו המאבק שמנהלים במושבים אליקים ועין העמק נגד ההחלטה לקחת מהם שטחים ולהעביר ליקנעם עילית. מאבק על קרקעות - גם כזה שלא מערב ערבים - הוא תמיד מאבק על נרטיב: של מי העמק הזה. וזה שהאנשים שגרים פה כל הזמן עומדים בפקקים בטח לא עוזר להם להירגע. אני עוד לא 40 דקות בפקק הזה, וכבר בא לי לריב על משהו. מזל שאף פעם לא חסר על מה.

שלושה מועמדים יתחרו בסוף החודש הבא על ליבם של הבוחרות והבוחרים במועצה האזורית עמק יזרעאל, ושלושתם מסמלים, מהכבד אל הקל, את השינוי שעובר על המקום: אייל בצר, ראש המועצה המכהן (כבר 12 שנים), הוא נציג מובהק של דור המייסדים והאליטות הישנות. בן 68, דור שלישי בנהלל, אח למוקי בצר, נשוי לזוהר, אחותו של יהונתן גפן, מה שהופך אותו כמעט לבן משפחת דיין. הסימנים מראים שבצר ינצח. סיסמתו: "אייל בצר שומר העמק".

לימור רגב (או "לימורגב", כמו שהיא מכונה בשלטי הבחירות שלה), 54, מתמודדת לראשונה. אומנם מתגוררת בנהלל, אומנם משמשת כיו"ר ועד המושב, אומנם נשואה לבן נהלל ואפילו דור שלישי, אבל שלא נדע - היא לא נולדה בעמק אלא בנגב המערבי. לימור רגב אומנם מתגוררת כמעט שלושים שנה בעמק יזרעאל, אלא שבמקום שבו אנשים מציגים את עצמם כמו בתנ"ך, עם ייחוס של שלושה דורות אחורה, זה לא תמיד נחשב מספיק. סיסמתה: "במילה אחת - לימורגב".

המועמד השלישי, זיו ורהפטיג, 49, מתגורר ביישוב הקהילתי אחוזת ברק, קילומטר מזרחית לעפולה. ורהפטיג מייצג את תושבי היישובים וההרחבות, אף על פי שהוא אוהב להדגיש שאף שנולד בחיפה, העמק הוא נוף ילדותו בזכות אביו, אילן ורהפטיג, שאימן כאן כדורסל נשים. בני משפחתה של אשתו ממקימי כפר יחזקאל. ורהפטיג כבר התמודד מול בצר ב-2013 והובס. סיסמתו: "זה הזמן להתחדשות".

המועצה האזורית עמק יזרעאל כוללת 15 קיבוצים, 14 מושבים, 7 יישובים קהילתיים, שני כפרים ערבים ושכונת משפחות אחת בבסיס צבאי. היא משתרעת על שטח של 350 אלף דונם, 250 אלף מתוכם חקלאיים. 41 אלף איש מתגוררים בשטח המועצה, גדלים בקצב גידול שנתי של 2.5%. ב-2030 כבר יצטופפו פה 53 אלף איש.

צילום: עטר קרן - מטה המאבק נגד הקמת השדה בעמק
 צילום: עטר קרן - מטה המאבק נגד הקמת השדה בעמק

האתגרים של עמק יזרעאל לא נגמרים על הקרקע. הסוגיה הכי בוערת כאן - מלבד עניינים דחופים כמו פשיעה חקלאית והפקקים הבלתי אפשריים - היא בנוגע להחלטה של מדינת ישראל לבנות שדה תעופה בינלאומי חדש ברמת דוד שבלב עמק יזרעאל, במקום שבו נמצא היום בסיס חיל האוויר. דווקא בסוגיה הזו מציגים שלושת המועמדים עמדה זהה: הם נגד. למעשה, עמדתם כל-כך אחידה שהם ממש מצטטים מאותו דף מסרים.

סיפור המאבק נגד שדה התעופה בעמק קיבל מסגור, כולל אצלנו ב-G, של מאבק נימב"י - תרגום של Not In My Back Yard - כלומר, מאבק תושבים נגד הקמת מוסד נחוץ, אך כזה שמביא עמו מטרד או פגיעה בערך הנכס שלהם, מאנטנה סלולרית ועד אסדת גז. כולם מסכימים שצריך את זה, אבל אף אחד לא רוצה את זה אצלו בחצר האחורית.

בקצרה, מדינת ישראל החליטה להקים נמל תעופה בינלאומי שני (או שלישי עם שדה התעופה רמון) שישלים, או יקביל (הגדרה קריטית שקובעת את גודל השדה ומידת הפגיעה בתושבים; שדה תעופה מקביל לנתב"ג אומר 20 מיליון נוסעים). הרעיון מסתובב כבר שנים, אבל זכה לדחיפה משמעותית אחרי צוק איתן.

שורה של ועדות בחנו שלל אתרים ברחבי הארץ ונותרו עם שניים: רמת דוד בעמק יזרעאל ונבטים בצפון הנגב - שני הקצוות של מרכז הארץ. רוב הוועדות והעבודות שנעשו מאז המליצו על רמת דוד משלל סיבות. העובדה שחיל האוויר מטיל גם הוא את כובד משקלו נגד שדה בנבטים (בשמי הדרום הריקים יחסית מתקיימים רוב האימונים) פחות או יותר סגרה את העניין, אבל בישראל שום דבר לא סגור עד שהוא סגור. המאבק של תושבי העמק מצליח להשאיר בחיים את אופציית נבטים. בסוף 2019 אמורה להתקבל החלטה ויש סיכוי סביר, נאמר זאת כך, שהיא תהיה יותר החלטה פוליטית ממקצועית.

אפשר להבין למה אנשים לא רוצים שדה תעופה ליד הבית, אבל יהיה זה שטחי מדי להגדיר את המאבק בעמק כנימבי טהור. ראשית, כי הנימבי הוא של חיל האוויר - הוא זה שלא רוצה שדה תעופה אזרחי בחצר האחורית שלו. שנית, כי הרבה ראשי ערים ורשויות בדרום ממש רוצים ולוחצים למען שדה בנבטים שבצפון הנגב. בנוסף, יש להם כמה טיעונים טובים מאוד נגד שדה תעופה בעמק; באמת נורא צפוף ועמוס ופקוק פה. יש תחושה שאם תכניס עוד עשר מכוניות לעמק, הוא כולו יקרוס תחתיו לתוך עוד עמק לא ידוע שהיה שם כל הזמן. ויש ערכי טבע כמובן, העמק הוא מסלול קבוע של נדידת ציפורים.

אייל בצר / צילום: איל יצהר
 אייל בצר / צילום: איל יצהר

אנחנו פוגשים את אייל בצר במשרדי המועצה. "תקשיב טוב", הוא אומר, "אם המועצה תחליט שלא יהיה פה שדה תעופה - לא יהיה פה שדה תעופה. אנחנו נעשה הכול. עכשיו הודעתי שאנחנו דורשים בדיקת חלופות כחוק, אבל חבר'ה מתל עדשים אמרו לי, אייל, מה אתה מתרגש - אם יש החלטה להקים פה שדה, אנחנו לוקחים ת'טרקטורים וחורשים ת'כבישים. זה גזר דין מוות לחקלאות. יהיו גם תביעות ופיצויים ובגצים. אל תדאג".

בינואר 18' התחבר בצר, בצעד מבריק, עם ראשי רשויות בדרום והם יצאו באמנה משותפת הקוראת למדינה להקים את השדה בנבטים. חתומים עליה ראשי הערים של באר-שבע, דימונה, ירוחם, מי לא. ביולי הצליח בצר לחבר גם את ראשי הערים של חולון, בת-ים, ראשון-לציון ועוד, ונחתמה אמנה נוספת: כולם בעד שדה בדרום. ואם לא נבטים, יש לבצר רעיון אחר: שדה תעופה בחיפה. "יש לי הוכחה שזה בסדר", הא אומר ונותן לי עוד דוח עבה, אחד מיני רבים שהעריף עליי. "זה עלה לי חמישים אלף אירו", הוא אומר.

אבל בכל המסמכים קראתי שחיפה לא עומדת בכללים.

"יש לי טיייסים שאמרו לי שזה קשקוש ושאין שום בעיה. אפשר לבנות מסלולים בתוך הים, להאריך אותם גם בארבעה קילומטרים. אם אני בעד חיפה, זה יהיה בחיפה". את כל הבעיות הוא פותר באותה קלות. טענות אחרות הן "קשקוש" ותמיד יש איזה טייס מהעמק שאפשר לדבר איתו.

יש גם כאלה שאומרים 'שדה תעופה זה טוב לנו'?

"לא".

המתחרים שלך אנשי עמק צעירים. או לפחות צעירים ממך.

"כן... זו שמתמודדת מולי נישאה לבן נהלל, היא לא בת נהלל. השני הוא אחד מאחוזת ברק, הוא הובס בבחירות הקודמות ומשום מה החליט להתמודד שוב, לא מבין למה. בחיי. ברור שאני לוקח ת'בחירות האלה, בגדול, מה ז'תומרת".

יותר משהמאבק נגד שדה התעופה הוא מסוג נימבי, יש לו את כל המאפיינים של דיון ישראלי רגיל: הוא מתנהל בסיסמאות ריקות, מלאות פאתוס, ומפחידות. קולם של המפחידנים והמתנגדים נשמע ברמה. קטסטרופה או ישועה - אין באמצע. היה משהו מתסכל בלצלול אל עומק הסוגיה. זה בעיקר הזכיר את המשל על העיוורים שממששים פיל. נדמה שאין דבר אחד שאפשר להסכים איתו, אפילו לא על הגדרות, עובדות ומספרים. כל צד מציג את טיעוני השני כתירוצים, קשקושים או פשוט טיפשות.

מהמתנגדים פגשתי את דן ברוזה, פעיל מרכזי במטה המאבק, בן 44. כמו בצר, גם הוא מציף אותי בעשרות מסמכים, מראה לי עלייה של %20 במקרי השבץ ו-40% בהתקפי לב בגלל השדה: "רעש זו מחלה כרונית", הוא אומר. "כל דציבל הוא אחוז מערך הדירה. רעש מטוסים הוא פיזיולוגי. זה איום שאתה לא יכול להתגבר עליו, המוח מפרש כאיום ומתוכנת ככה. מעבר לזה, אין מקום בעולם שהסיכוי להתנגשות ציפורים גדול בו יותר מאשר ברמת דוד. יש פה המון ציפורים, חיל האוויר איבד פה שלושה מטוסים לציפורים". במצגת של ברוזה יש צילומים של מטוסים מרוסקים על הקרקע.

לא כולם הולכים עם הפחדים האלה. יש קבוצה גדולה, אבל שקטה יחסית, בעמק יזרעאל שדווקא מאוד רוצה שדה תעופה. לא רק שבעמק רבתי - בעפולה, בנצרת עילית, בזרזיר - מעוניינים בשדה, אלא אפילו בעמק ממש. אני מלשין עליהם לברוזה. זה לא מרשים אותו: "שדה תעופה זה לא נמל או אסדה - הוא משפיע הרבה יותר על כל מה שסביבו. מה שמיוחד בשדה, זה שאתה לא מודד רק מה הוא צריך אלא איך הוא משפיע. הוא לוקח הרבה יותר, וברדיוסים גדולים יותר. קשה להבין את זה".

העפולאים לא מבינים?

"לזכיין תחנת מוניות, לבעל מכונת משקאות וכדומה השדה יהיה מעולה, אבל מלצר בדיוטי פרי? מה, בעפולה יהיו טייסים ופקחי טיסה? איזה משרות זה יביא?".

יש הרבה מאוד אנשים בעמק יזרעאל שדווקא רוצים שדה תעופה. הם פחות קולניים ומאיימים מהמתנגדים, אבל הם שם. למשל, רוני פיזם, 64, מאלון הגליל: "אנחנו קבוצה מאוד גדולה של תושבי עמק יזרעאל, טבעון ורמת ישי שתומכים בשדה בינלאומי ברמת דוד. בוודאי שכל ראשי הרשויות כמו עפולה, נצרת עילית, זרזיר, קריות, חיפה וגליל מערבי תומכים ברמת דוד. אבל הצוות שלי הקפיא פעילות כי כולם עכשיו עסוקים בבחירות לרשויות המקומיות ואין עם מי לדבר - לימור רגב וזיו ורהפטיג מאתגרים את אייל בצר מי יצעק חזק יותר נגד השדה. הם מבלבלים את המוח.

"אתה יודע מה מוזר? שדווקא ברשויות הסמוכות, טבעון ורמת ישי, שיספגו כמות רעש גדולה יחסית, מערכת הבחירות עוסקת בשאלות של תוכנית מתאר, גידול במספר תושבים, גיוון במערכת החינוך ועוד, ודווקא בעמק יזרעאל - ש-%95 מהתושבים שלו לא ייפגעו מהשדה - דווקא פה השדה הבינלאומי נושא מרכזי בבחירות. גם המנהל הקודם של רת"א (רשות התעופה האזרחית), האלוף גיורא רום, הכריז בנובמבר 2013 על רמת דוד כמשני לנתב"ג. בנובמבר 2017 גם ועדת שפרן שהתחילה את הבדיקה מאפס וסקרה 21 אתרים שונים בארץ הגיעה למסקנה גורפת שלרמת דוד יש יתרון עצום על פני כל חלופה אחרת. וזה עוד לפני העמידה על הרגליים האחוריות של חיל האוויר נגד נבטים. אנשים גם לא מבינים שכשיהיה שדה אזרחי, יהיה להם פחות רעש משדה צבאי. חבל שהפוליטיקה מבלבלת את האנשים. תבוא אחרי הבחירות ותראה תמונה מאוזנת".

אבל אני פה עכשיו.

"להבנתי, הנושא הזה סגור. המדינה החליטה שזה פה, פה הכי מתאים, ואנחנו צריכים להיות מעורבים ולהשפיע - על עוצר לילה, על דרכי גישה, רכבות וכדומה. זה מה שחשוב. אבל הרגשות פה הם כאלה* אי אפשר להתמודד עם רגש. אנחנו הולכים עם השכל. גם הציפורים - שטויות במיץ עגבניות. זו בעיה שיש בכל העולם. ובכלל: מה, יש רק עמק בצפון? מה עם עפולה ויקנעם ונצרת עילית? אני לא מנותק מהסביבה שאני חי בה. כולם רוצים את זה".

אם זה ככה, למה אין אף מועמד שאומר: "אני בעד שדה תעופה"?

"כי הציבור מפוחד. כמו בפוליטיקה שלמעלה - אומרים איראן ופוחדים. אנשים לא נכנסים לרזולוציות של תחזית רעש ומפחדים. זה לא רציונלי מה שקורה פה".

אולי, אבל בחיים יש גם מקום לסנטימנט ולרגש. אתה נקי מזה?

"תקשיב, כל אצולת העמק, העיימק, תפסיקו לבלבל את המוח. קח את נהלל, הם פיצלו נחלות לשניים ועשו עיגול חיצוני ומכרו נדל"ן. איפה הסנטימנטים? פעם היו בנהלל עשרות רפתות. היום נשארו 12. אז יש סנטימנטים ויש מציאות. כאילו שהקיבוצים לא עוסקים בתעשייה. כנס למזרע, בית חרושת לנקניק ומחסני חשמל, ובית אבות - אז מה הסנטימנטים? צריך לעבוד עם מה שיש: אנשי רמת ישי ייפגעו, אז חילצנו הבטחה שמטוסים ייקחו 15 מעלות שמאלה ויתרחקו משם. אולי אפילו יעתיקו את חטיבת הביניים. בטבעון, שמעליה ימריאו - יהיה אזור עם יותר רעש, אנחנו רוצים עוצר לילה. וגם בשבתות. כמו שלא טסים בשבתות מעל בארות יצחק, לא יטוסו מעל שדה יעקב. זה המאבק".

וככה אתה מדמיין את העתיד של הנכדים שלך בעמק, עם כל המטוסים?

"אני לימדתי ככה שנים. יש לי חברים טובים ליד שדה דב, הם לא מרגישים את זה. אנשים חרדים. אנחנו חיים במקום רועש. בעולם מקובל שלוקחים שדות צבאיים והופכים אותם לאזרחיים, גם לא יהיו מגדלים מסביב כי אסור ליד שדה תעופה. אבל זה אמוציות של אנשים שהרבה פעמים חושבים שהם אצולה".

זה חינני בעיניי.

"זה הכול פופוליזם. אני מאחל שבסופו של דבר תהיה החלטה טובה".

לימור רגב / צילום: איל יצהר
 לימור רגב / צילום: איל יצהר

אנחנו נוסעים לפגוש את לימור רגב בצומת כפר ברוך. בדרך - בצומת של כבישים 73 ו-60 - תאונת דרכים. פקוק. אבל לפני זה אנחנו עולים לבית הקברות הישן של נהלל להשקיף על הנוף. מכאן אפשר לראות איפה ייבנה שדה התעופה, אם וכאשר: בלב העמק. אוויר טוב של אחר צהריים יזרעאליים נושב ואני עושה סיבוב בין הקברים, אומר שלום למשפחת דיין - אסי, משה, שמואל, זוהר ודבורה, מבקר את אילן ואסף רמון הקבורים זה לצד זה ולא שוכח את קברו מוקף הצמחייה של יצחק וולקני-אלעזרי, הבוטנאי והאגרונום הגדול שעל שמו קרוי מכון וולקני.

בקפה ללה אנחנו פוגשים את לימור רגב, אישה אנרגטית שהחיוביות פשוט מתפרצת ממנה. היא ממש רוצה לעשות דברים. מודעת למקום שבו היא נמצאת, רגב פותחת עם החיסרון הבולט שלה: היותה ממקום אחר בארץ. "אני פותחת עם זה כל חוג בית שלי. אני פה שלושים שנה. עשרים ותשע. חצי מהעמק לא נולדו פה".

אייל בצר שכן שלך, שמעתי.

"אנחנו באותו חצי של המעגל בנהלל. המערבי".

הוא לא לקח טוב את זה שאת רצה.

"יש לי הרבה הערכה וכבוד לבצר, הוא האדם השני שידע שאני מתמודדת. לצד זה, אני לא חושבת שזה בעייתי להחליף ראש מועצה מכהן. אומרים לי, מה פתאום את הולכת? ויש גם שאומרים - טוב לנו, אבל יכול להיות יותר טוב".

רגב הייתה מעורבת במטה המאבק בהתחלה ופרשה בגלל הבחירות. "אני מכירה את הנושא לעומק. את עבודת המחקר שלי באוניברסיטה עשיתי על השדה. שאלת החקר הייתה: שדה תעופה בינלאומי ברמת דוד בכייה לדורות? והתשובה - בכייה לדורות סימן קריאה.

"בלי להגיד מילה רעה על אייל, את המאבק הזה היה צריך לנהל אחרת. להתחיל יותר מוקדם, להוציא יותר כסף. חייה של מועצה אזורית שזורים במאבקים בלתי נלאים ובלתי מתפשרים. הניסיון שלו (של בצר) לקדם את הבנייה של שדה בחיפה הוא שגוי, זו החלטה של הממשלה, לא של המועצה. אם החלופה תהיה בינינו לבין חיפה, הרי שלהם יש יותר גדול כמו שאומרים. כולנו צריכים להתאחד תחת הצורך שהשדה יוקם בדרום ועוד מעט יהיה עוד מאבק - רוצים לשים פה, ממש פה, באזור התעשייה שגיא 2000 - בית סוהר בגודל של מגדלי עזריאלי! אני בשוק שלא דיברו איתך על זה!".

בית הכלא המתוכנן יעמוד ממש מול המסעדה שבה אנחנו נפגשים. לא נראה לי שמישהו ימשיך לאכול שם אם וכאשר.

אין שום דבר טוב בשדה הזה?

"מה זה ייתן לתושבי העמק? הרי העבודות יהיו בשכר מינימום. אני דואגת לתושבי האזור כולם, בעמק יזרעאל רבתי - זה לא יביא פריחה כלכלית. הנזקים שייגרמו לאזור שלנו עולים אלף מונים על התועלות. מדובר בנזקים שלא יאומנו. נבטל שדות, נפנה רפתות - זו המורשת שחלוצי העמק הורישו לנו. ומה עם הציפורים - איך תסיט אותן מנדידתן? זה בלתי ניתן. איוולת תכנונית.

"מה שיש לנו בעמק זו לא הובלה, זה תפעול. חסר מישהו שיידע לחבר את האנשים ולייצר הזדמנויות, בדיוק כמו שעשיתי בנהלל, מישהו שדובר את שפת העולם החדש". רגב דוברת את שפת השינוי התאגידי החדש: "אני מביאה שפה אחרת", היא אומרת. צריך "לייצר נרטיב", יש לבנות "קהילה של קהילות" ולדבר "דיבור חדש". ולמרות זאת, הכריזמה שלה סוחפת. נראה שהיא ממש, אבל ממש רוצה את ראשות המועצה הזאת. "אנחנו צריכים לגבש את 'החזון היזרעאלי'", היא אומרת. כי זה לא רק השדה - בסוף, אנשים מתעניינים בעיקר בחינוך ובתשתיות.

לימור רגב מזכירה לי את מירי רגב, אבל ממש. זה לא רק השם, הן דומות גם באופן פיזי וגם באופן אנרגטי; משהו בחיות המתפרצת והמידבקת הזאת. אני זוכר שגם רגב באה מצפון-דרום הארץ ובניגוד גמור למנהגי, אני שואל אם הן קרובות משפחה. "לא", אומרת רגב על רגב, "אבל היינו יחד בקורס קצינות פיקודי. שתינו לא היינו רגב אז. היא הייתה סיבוני ואני אברהם".

זיו ורהפטיג / צילום: איל יצהר
 זיו ורהפטיג / צילום: איל יצהר

אני מאחל לרגב בהצלחה ואנחנו מתכוננים לצאת לנקודה הבאה במסענו, אל המועמד השלישי זיו ורהפטיג. בעמק הפקוק התפתחה סוג של מנטליות עוצר. כל הזמן מדברים על הכביש, האם הוא פתוח, האם עמוס. "עכשיו אין לכם סיכוי", אומרים לנו. אחרי כמה דקות מגיע מישהו ומבשר בקול נרגש: הכבישים פתוחים!

ב-18:39 שוקעת השמש מאחורי רכס הכרמל. אנחנו בכביש הפקוק בדרך לקיבוץ חנתון, להספיק לחוג בית של ורהפטיג. מגיעים אחרי שהכול נגמר ובכל זאת מתיישבים בחצר של יונתן רוזנטל. זיו ורהפטיג הוא ההפך הגמור מלימור רגב. דיבורו שקול ואיטי יותר, כמעט מכני, נושק למונוטוני. כאמור, זו הריצה השנייה שלו לראשות המועצה.

"מה שקורה פה לא מתאים", הוא אומר. "יש פוטנציאל, אבל לא עושים עם זה שום דבר. העמק לא מתקדם בהמון תחומים. צריך לחזק אותו. בחקלאות, צריך להביא הנה מו"פ, שכחו אותנו בבית והמועצה לא יוזמת. גם בענייני תשתיות, חינוך, יש רגרסיה עמוקה". זה אחד מנאומי הבחירות האיטיים ששמעתי, אני זוקף את זה לזכות העובדה שורהפטיג אחרי חוג בית. "יש כמיהה לשינוי", הוא אומר. "מבינים שאפשר להוביל לתנופה וצמיחה".

אני שואל אם יש עימות, מתח או התנגשות אינטרסים בין המושבים והקיבוצים ליישובים הקהילתיים. תמיד יש, אומר יונתן רוזנטל. אנחנו בבית שלו בהרחבה של קיבוץ חנתון, קיבוץ כושל שההרחבה הצילה אותו, על מרפסת מהממת מול נוף לילי של בקעת בית נטופה, מעל מאגר המים. נוף של גלויה. "יש השתנות דמוגרפית בעמק", אומר ורהפטיג, "נכון שיש איזו שורשיות של המושב, אבל ההרחבות שינו את הסיפור. גם הבנים החוזרים כבר יצאו וראו עולם. אני לא מבטל את זה, להיפך - זה השלד החזק שאנחנו יושבים עליו".

בבחירות הקודמות לא ספרו אותך. מה שונה הפעם?

"יש התעוררות, אני אומר לך. הרבה דברים שאמרתי לפני חמש שנים ולא האמינו - קרו".

ורהפטיג היה ממקימי מטה המאבק נגד שדה התעופה. "זה אסון", הוא אומר. "חלק מהציבור בעמק שבעד, לא מבין את הנזק שייגרם גם לו. נתחיל בטיעון הרגשי, עמק יזרעאל זה ערש התרבות והמורשת ההיסטורית של מדינת ישראל - וזה יימחק. שדה תעופה כמו נתב"ג מוחק שלושת רבעי עמק. היום השמיים נקיים - עם 20 מיליון נוסעים אין שמיים, לא יראו פה שמיים. תסתכל על יהוד, רמלה, לוד, אור-יהודה. סביב נתב"ג יש קטסטרופה בלתי נסבלת".

לא נכון.

"השדה הזה יביא אפס תרומה לעמק. ייקחו רכבת לתל-אביב. ישאירו אותנו עם הרעש. אני לא רוצה שהבת שלי תהיה קופאית בדיוטי ולא סלקטורית באבטחה".

למה? מה רע בזה? עבודה טובה.

"לא רוצה שהיא תעבוד בשדה תעופה. אני רוצה להביא הנה הרבה הייטק. מי ירוויח מזה, כמה נהגי מוניות? גם אם השדה יתרום 15 אלף מקומות עבודה - זה בקטנה לעומת הנזק".

פה כבר כן מדובר בנימבי די קלאסי; הבת שלי לא תעבוד בשדה, שהבת של הדימונאי או הבאר-שבעי תעבוד שם, זה בשבילה.

"וואלה אנחנו באמת חבורה של מתנשאים - מספרים לאחרים כמה טוב להם להיות מאבטחים בנתב"ג", אומר לי גורם שמקורב לתכנון. "אני מציע לאנשים בעמק שבפעם הבאה שהם נוסעים, שישאלו את המאבטחים שם מה הם עושים. 90% מהדיון הוא דיון מקצועי, טכני, כלכלי, הנדסי ו-10% רגשי. הפגיעה בצביון ברורה, היא לא קשקוש מוחלט, אבל אפשר להתמודד עם זה אחרת. בעמק עובדים רק בכיוון של ההתנגדות. שזה קצת מופרך וקצת עצוב - הרי זה יכול לקרות עוד מעט ואז מה תעשו? צריך לעבוד בכיוון של התמודדות, שיפור".