ביקור באתר כיפת ברזל הסודי: "אין להשאיר טילים במסדרון"

למרות האחוזים הגבוהים של ההצלחות ביירוט רקטות ופצמ"רים, למפתחי מערכת ההגנה האווירית כיפת ברזל אין זמן לשבת על זרי הדפנה • "ארגוני הטרור מנסים כל היום את הכיפה ומחפשים נקודות תורפה", אומר בכיר ברפאל, "ואנחנו מחויבים להיות שני צעדים לפניהם" • הצצה נדירה לבונקר השמור שבו מתרחש תהליך ההרכבה של הטילים - וגם ולאתגרים שניצבים בפני הכיפה עם הקונצנזוס הכי גדול בישראל

טיל "טמיר" בתוך ה"קסטה". / צילום באדיבות רפאל
טיל "טמיר" בתוך ה"קסטה". / צילום באדיבות רפאל

מתחם הבונקרים, המקום שבו רפאל מייצרת את הטילים המיירטים של כיפת ברזל, נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים: הוא שמור ומוגן היטב, נוהלי הבטיחות שמונהגים בו קפדניים, הגישה אליו מותרת למורשים בלבד - והם מתקבלים בשער ברזל נעול שפתיחתו נעשית בתיאום, בליווי ולאחר הזדהות, גם אם מדובר בראש הפרויקט בכבודו ובעצמו. על גדרות גבוהות שמקיפות את הבונקרים הסודיים תלויים שלטים מאירי עיניים שמבשרים על מהותו: "מתחם חם שבו מתבצעות עבודות בחומרי נפץ".

הצצה נדירה לקו הייצור של כיפת ברזל

התנאי לכניסה ל"בונקר ההכללה", המקום שבו נעשית ההרכבה הסופית של הטיל, הוא היפרדות מוחלטת מכל מכשיר שמשדר, או כזה שיכול ליצור חשמל סטטי. מצלמות, טלפונים ומכשירי הקלטה נשארים מחוץ לתחום. דלת כבדה שנפתחת מזמינה את הבאים למסדרון לבן וארוך שמוביל לחלל עבודה שאי אפשר לטעות בייעודו: על עגלה צהובה במרכז החדר מונח טיל היירוט של כיפת ברזל, ה"טמיר" המי-יודע-כמה שעובדי רפאל יצרו כאן ב-7 השנים האחרונות.

רק מעטים מאנשי רפאל ומערכת הביטחון יודעים בדיוק כמה כאלה יוצרו עד כה. הם בוחרים לשמור את המספר הזה בבטן, אבל מנחמים את הסקרנים בקריצה קטנה שנעים לפרש ככזאת שאומרת "תירגע, יש לנו מספיק".

ה"טמיר" בנוי לתלפיות ובוהק בצבעי כסף וזהב. אורכו כ-3 מטרים ומשקלו כ-90 ק"ג. הוא כבר הותיר מאחוריו שובל של סיפורי הצלחה ומאמרי הלל. אחרי 1,800 יירוטים של רקטות שהופנו לאזורים מיושבים בדרום ובצפון במטרה לחרב נפש אדם ורכוש - כיפת ברזל הרוויחה את התשבחות האלה בזכות.

ביקור בקו הייצור הסודי של כיפת ברזל
 ביקור בקו הייצור הסודי של כיפת ברזל

"כל טיל שיוצא מכאן מקבל ליטוף ונשיקה"

אנחנו נבלמים במרחק של 2 מטרים מה"טמיר" בידי הגורמים הממונים שרוצים להבטיח את המשך סודה של הכיפה. "עד כאן חביבי. צריך לשמור על מרחק ביטחון", מעיר קצין ביטחון אדיב אבל אסרטיבי שמלווה אותנו בכל צעד לאורך קו היצור של המוצר המוערך ביותר בישראל. "גם ככה התקרבת יותר מדי לדבר הזה".

"כל טיל כזה מבחינתנו הוא כמו גוף האדם", אומר רפי, מהנדס מערכת הייצור, שעובד ברפאל כבר 20 שנה. "יש לו את הראש, שאלה מערכות החישה והביות; יש לו את הידיים, שהם הכנפונים שמאפשרים לו לתפוס כיוון, ויש את הרגליים שהן המנוע. כל מכלול כזה מיוצר בנפרד ואז מביאים לכאן את כולם, ומרכיבים. כמו בלגו".

שמם המלא של רפי, כמו זה של יובל, של מיכל ושל בן - כל אחד מהם בעל תפקיד בכיר ורב-אחריות בתוכנית הדגל של התעשייה הביטחונית הישראלית - אסור לפרסום. עניין של ביטחון מידע. ברפאל ובמערכת הביטחון מכירים את התיאבון של אויבי ישראל בכל פיסת מידע שקשורה לפרויקט הזה, ולכן ההצצה הנדירה שזימנה רפאל ל"גלובס", אל תוך הבונקרים שמהם פועל קו הייצור של המערכת, מדודה ומבוקרת.

בזמן שרפי מאניש את הטילים שהוא והעמיתים שלו בונים, ברקע נשמעים מקדחים שמהדקים ברגים אחרונים בגוף של ה"טמיר". הם מהדקים את חלקיו במיומנות, ערים לסקרנות ולעניין שיוצר המוצר שיוצא מהבונקר שלהם, לקראת הגנה על אנשים שנגזר עליהם לחיות בווילה הכי מותקפת בג'ונגל. הם מכילים את הסקרנות הזאת בהבנה ועם טונות של סבלנות, רק מבקשים שלא יפריעו להם יותר מדי, כי בכל זאת - עם כל הכבוד להתרגשות הכללית ובאמת תודה על התשבחות, מישהו כאן צריך לעבוד.

הרכבת טיל "טמיר"./ צילום: באדיבות רפאל
 הרכבת טיל "טמיר"./ צילום: באדיבות רפאל

וכמו בכל מקום עבודה, גם כאן יש את זה שתלה שלט רלוונטי שקורא להקפיד על נוהל פנימי: "אין להשאיר טילים במסדרון".

"זה מפעל לכל דבר", אומר רפי. "זה שאנחנו עושים פה את כיפת ברזל לא אומר שאנחנו עושים את מה שעולה על רוחנו. אנחנו תמיד מחויבים לעניין העלות של כל טיל, לבטיחות בתהליך הייצור שלו, לעמידה במסגרת התקציב שנקבעה וללוחות הזמנים לאספקה ללקוח".

"בונקר ההכללה" הוא נקודת האל-חזור של ה"טמיר": כאן מתקיימים הרגעים האחרונים שבהם הוא עוד חשוף וגלוי לעין בטרם יוכנס עם עוד ארבעה טילי יירוט נוספים לתוך מארז ייעודי או בשפה של אנשי המקום, "קסטה".

על כל משגר של כיפת ברזל יש 4 "קסטות" כאלה, בסך הכל 20 "טמירים" למשגר. כל סוללה של כיפת ברזל מונה כמה וכמה משגרים כאלה. "כאן, כל טיל מקבל ליטוף ונשיקה לפני שהוא נארז בקסטה שלו ואז עוברים לטיל הבא", מספר יובל, ראש תוכנית כיפת ברזל ברפאל.

הפעם הבאה שאת הטיל הזה תשזוף עין אדם תהיה בשעת פקודה שתינתן מקרון השליטה והבקרה, כשיפרוץ את הקסטה שבה הוא מאוחסן וישוגר לעבר מטרה כלשהי ביישובי הדרום, בהרי אילת, באצבע הגליל או ברמת הגולן, אין לדעת. הרי צרות לא חסרות כאן. באותם רגעים הוא ייחשף לעין בלתי מזוינת רק למשך שניות בודדות בטרם יהפוך לנקודה נעלמת בשמיים, מותיר אחריו שובל לבן שמצייר את מסלולו בדרך אל המטרה - זאת יכולה להיות כל מטרה, רקטה או פצצת מרגמה. כל הדבר הזה מסתיים בפיצוץ שמימי של שני אובייקטים שמלאים בחומרי נפץ: טוב מול רע, מגן מול תוקף, מודרני מול פרימיטיבי. בשמיים חשוכים המפגש הזה יוצר מראה מרהיב. בשמיים בהירים הוא יוצר ענן קטן בצבע אפור וסיבה מספיק טובה לכוון למעלה סמארטפון, לתעד ולשתף ברשתות החברתיות.

בחצר שמחוץ לבונקר מונחות על משטחים מעץ שתי קסטות, "זהו. אלה כבר מוכנים למשלוח לעוד לקוח מרוצה", מכריז יובל בגאווה. ב"עוד לקוח מרוצה" הוא מתכוון ללקוח היחיד, לפחות בינתיים, שלוקח ממנו את כיפת ברזל: מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר שאמון על הפריסה ועל הפעלת סוללות מערכת ההגנה ברחבי הארץ, בהתאם להערכות המצב ולצרכים המבצעיים בשטח. ייתכן שבקרוב גם צבא של מדינה גדולה ייכנס לרשימת הלקוחות של הטילים האלה.

50 אלף דולר לטיל מיירט

יודע טכנאי פיקח שבעבודה הזאת אין מקום לעיגולי פינות, שטיל שחיפפו בו בייצור - יתחפף לכל הרוחות בשעה של קרב. כשמדובר בטיל רגיל שנועד לחסל מטרה, חיפוף יתבטא בכשל שיכול להרוס הזדמנות מבצעית נדירה או במצב גרוע יותר, לחרב מקום שאסור לפגוע בו, כמו כזה שמתקהלים בו אזרחים - והרי לכם תסבוכת בינלאומית נוספת, ועדות חקירה וגל של גינויים. כשמדובר בטילים מצילי חיים, כמו אלה שיורה כיפת ברזל, משמעות של כשל כזה יכולה לעלות, בסבירות גבוהה מאוד, בחיי אדם.

כמה תחנות לפני "בונקר ההכללה", מצאנו חלקי מנגנונים ורכיבים שיהיו חלק מהטילים הבאים שיצאו מכאן. בינתיים הטילים לעתיד עוד נמצאים בשלב ינוקא, כזה שמשווה להם צורה כללית של חלקים אקראיים שהתאספו לרגל כנס המתכות השנתי אי-שם בארץ. מכלולים מונחים לצד כרטיסים אלקטרוניים, שקעים שנראים כמו שקעי USB, מיני מחברים וחוטים נוצצים שחלקם מבצבצים פה ושם - ולכל אחד כזה תפקיד קריטי בדרכו הבהולה של המיירט אל רקטת המטרה המאיימת.

כל רכיב ומכלול מנוטר ונבדק כאן בנפרד, מוצמד לאלקטרודות שמחוברות לכבלים שמחוברים למערכות ניטור שמחוברות למחשבים ולמסכים שמלאים בשורות ובהמון מספרים ונתונים. ספק אם מי שלא סיים בהצטיינות לימודי אלגוריתמיקה, מתמטיקה, פיזיקה וכו' בטכניון יצליח להבין את פשרם.

בזמן שמספרים מתחלפים במהירות על מסכי הבקרה, המנגנון שיפעיל את כנפוני הטיל מוצמד למכשיר שמנטר את תקינותו במשך דקות ארוכות מאוד. מסבירים לנו שזאת בדיקה הכרחית שמתחייבת בשל תפקידם החיוני של הכנפונים בעת שה"טמיר" עוזב את המשגר ומפלח את השמיים: הם ישוו לו את היכולת לתמרן במהירויות עצומות ימינה או שמאלה, להעלות גובה או להוריד - הכל בהתאם למיקום המטרה והיחס שלה לאזור שעליו מגינה הסוללה.

"בתהליך הייצור לא חוזרים אף פעם אחורה, ולכן בכל תחנת ייצור יש מעבדה שבודקת תקינות של כל יחידה ויחידה. בודקים את העמידות של כל מכלול בשינויי טמפרטורה ובמצבי רעידה, וכולם מתחברים יחדיו לטיל אחד, שיפעל למופת", מספר מהנדס הייצור רפי.

כל שיגור של "טמיר" נעשה רק לעבר רקטה שהמערכות חישבו את מסלול מעופה וקבעו שהיא עושה את דרכה למקום מיושב, בסיס צבאי או מתקן חשוב שיש להגן עליהם. לעבר רקטה שהמערכת הסיקה שתיפול מחוץ לאזורי ההגנה שהוגדרו לה, לא ישוגר מיירט.

מהנדסי החברה טוענים שהם יודעים להעריך בשיעורי דיוק גבוהים את היקף הפגיעה במשק הישראלי, בחיי אדם וברכוש שנחסכו בזכות 1,800 טילי "טמיר" שהשמידו עד כה רקטות עזתיות בעת מעופן.

את המספרים המלאים רפאל לא חושפת, ולא יועילו ניסיונות דיבוב ותחינות נשנות מצד עיתונאי סקרן. "זה המון מיליארדים", אומר ראש חטיבת מערכות עליונות אווירית ברפאל וסמנכ"ל בכיר בחברה, פיני יונגמן. "האמן לי, אתה לא רוצה לדמיין מה היה קורה פה בלי כיפת ברזל. ב'עמוד ענן' הייתה זליגה של טיל פאג'ר בודד ששוגר מעזה והרס בית בראשון לציון. אלמלא הכיפה, היו לנו עוד אלפים כאלה. מה היינו עושים אז?".

יכולות היירוט הסלקטיביות של כיפת ברזל מכונות במערכת הביטחון "כלכלת קרב". במצב כזה יש כדי להקל במעט על "בליעת" המחיר של כל יירוט: לפי הערכות, מערכת הביטחון משלמת לרפאל על כל טיל מיירט שנמסר לה כ-50 אלף דולר, אולי קצת יותר. ברפאל לא נוקבים במחיר, אבל מדגישים שמאז שסופק למערכת הביטחון המיירט הראשון, אלה שבאו אחריו לא התייקרו אפילו בשקל - "וזה למרות ההבדל העצום ביכולות של המיירט הראשון לבין אלה של המיירט העדכני ביותר שיוצא עכשיו מקו הייצור. זה פער אדיר", אומר יונגמן.

בתחילת עידן כיפת ברזל המחיר של המיירט הבודד עשה הרבה לרפאל ולמערכת הביטחון לא מעט כאב ראש: היו שתהו כיצד קורה האבסורד שעל כל רקטה טיפשה שמיוצרת במחרטה פרימיטיבית בעזה ועולה לכל היותר כמה מאות שקלים, ישראל משגרת טיל במחיר של מכונית יוקרה. הביקורת הזאת שככה, כמעט מעצמה, כשכיפת ברזל הוכיחה יכולות והרהיבה בביצועים בשטח. גם אם המבקרים שלה לא נעלמו לגמרי, הם נדחקו אל שולי השיח וסווגו, אחר כבוד, בקטגוריית הטרחנים.

לפחות 90% מהמקרים שבהם שוגרו "טמירים" לעבר רקטות מאיימות, הסתיימו ביירוט מוצלח - כך לפי נתוני מערכת הביטחון. "זה פנטסטי", אומר יונגמן, "מערכות הגנה מסוגים שונים שפותחו בעולם מבטיחות למשתמש שיעורי הגנה בטווחים של 60%-70%. כאן הנתונים אחרים לגמרי, עולם אחר. ב'צוק איתן' שוגרה רקטה מעזה לתל אביב. אנשים שישבו בבתי קפה שמעו אזעקה ונכנסו למרחבים המוגנים בזמן שכיפת ברזל יירטה את האיום. ספלי הקפה שהיו מונחים על השולחנות אפילו לא התקררו עד שהפעילות חזרה לשגרה. זאת עוצמה".

"זה סימן שאנחנו עושים את זה נכון", אומר בתגובה לנתונים אחד מעובדי קו הייצור, בעודו דוחף עגלה שנושאת את אחד מחלקיו האחוריים של הטיל. המנוע כבר בפנים.

"הצד שמולנו לא שוקט לרגע"

תהליך הייצור מתקיים במקביל להימשכות תהליך הפיתוח של מערכת כיפת ברזל וחקר מעמיק על ביצועיה בסבבי הלחימה האחרונים בדרום, אף שחלפו 7 שנים מאז יירוט הבתולין שלה. "אמנם היירוט הראשון של ה'כיפה' היה מבחינתנו חציית הרוביקון, אבל אני חייב להודות ביושר שהכיפה של היום לא דומה לזאת של 2011", אומר יובל. "זה מבלבל כי מרחוק המשגר נראה אותו משגר, ואפילו הטיל לא השתנה בצורתו, אבל הם שונים לחלוטין. גם האייפון הראשון שיצא לשוק נראה דומה לאייפון X החדיש, אבל כל אחד יודע שאלה מכשירים שונים לחלוטין".

השדרוגים שהוטמעו בשנים האחרונות בכיפת ברזל הפכו אותה למערכת הגנה רב-תכליתית שמסוגלת לפוצץ באוויר גראדים וקסאמים, אבל גם, כמו שהתברר בחודשים האחרונים בעוטף עזה, מטחים של פצצות מרגמה שעד כה היה קושי ליירטן בשל משך מעופן הקצר.

הצורך בהטמעה תכופה של שדרוגים ועדכוני גרסה עולה מהמציאות בשטח: ארגוני הטרור בעזה מתוסכלים מהצלחת המערכת, לאחר שבמשך שנים ביססו את עיקר בניין הכוח ההתקפי שלהם על נשק תלול מסלול שמסופק מאיראן או מיוצר בתעשיית הנשק המקומית. ניכר שהתסכול הזה רק מדרבן את ארגוני הטרור לחפש נקודות תורפה בכיפת ברזל, לאתגר אותה במתארים שונים ומשונים של תקיפה, כמו הרווייתה במטחים גדולים וצפופים בשאיפה למצוא פרצה שתאפשר להם להכניס טיל או שניים לתוך בית בתל אביב.

"הצד שמולנו לא שוקט לרגע", מספר יובל, ומסביר מדוע הוא ואנשיו לא הולכים לתפוס קצת סיאסטה על זרי הדפנה. "ארגוני הטרור מנסים כל היום את הכיפה. הם בוחנים אותה, מחפשים נקודות תורפה. מאתגרים. ואנחנו מחויבים להיות שני צעדים לפניהם. מבחינה מעשית זה אומר שאנחנו צריכים לזהות את נקודות התורפה שהם מחפשים, לסגור אותן ועל הדרך להביא לכיפה יכולות חדשות שעוד יתבטאו בעתיד".

אנשי הייצור ואנשי הפיתוח פועלים יחדיו ממכון לשם, אחד האתרים המרכזיים של רפאל שנמצא ליד כרמיאל וטובל בנוף פסטורלי של חורש טבעי.

שני עגורנים שמניפים משאות כבדים לגובה מעידים על בנייה מואצת של מתחם חדש באתר. "כנראה שבונים כאן בניין", עונים בזה אחר זה אנשי החברה בחוסר חשק מופגן, מתחמקים מהשאלה שמבקשת לבדוק מה בונים כאן עכשיו. "אנחנו מתפתחים וצומחים כל הזמן", מוסיף אחד הנדיבים שבאנשי רפאל.

הוותיקים שבעובדי המכון זוכרים את קיץ 2006, ימי מלחמת לבנון השנייה שבהם עבודתם הופרעה מחמת מטחים של רקטות שהומטרו לעבר האזור. "היו ימים שעצרנו את העבודה כל שעה וירדנו למקלטים", נזכר יובל. בתוך האתר עצמו, לא היו נפילות. באותם הימים, כיפת ברזל הייתה רק רעיון פרוע שהסתובב בראש של כמה מדענים בחברה ועבר לשולחן השרטוטים רק כשנה לאחר מכן. הוא עצמו היה שקוע באותה עת בתוכנית טילים אחרת של החברה.

"מרגע שניגשנו לפיתוח הזה לא היה לנו ספק שנצליח", הוא אומר, ומסביר שתחושת הביטחון הזאת נגזרה כבר אז מהידע העצום שהחברה צברה במשך עשרות שנים של מחקר ופיתוח, בעיקר בתחום טילי האוויר-אוויר, שהפכו את רפאל למוקד ידע לאומי בנושא.

כ-400 מיליון שקל השקיעה רפאל מתקציבה בתחילת הפיתוח של כיפת ברזל. בהמשך, האמריקאים נכנסו לתמונה וממשל אובמה פתח את הברזים והזרים לישראל מאות מיליוני דולרים שהפכו את כיפת ברזל מרעיון שהוכח טכנולוגית למוצר שפרוס בשטח ויורה מיירטים מדויקים בקצב מרשימים.

התמורה המינימלית מצד ישראל לכל הטוב שהעמיד לה הדוד סם, מתבטאת בכך שכיום כ-70% מרכיבי הטיל המיירט מיוצרים בארה"ב בשורה של חברות ומפעלים, ומיובאים לארץ להרכבה סופית. "במקביל אנחנו שומרים כאן על כשירות ועל יכולות ייצור עצמאיות ומיידיות", אומר יונגמן.

"בטלפונים של כולנו יש אפליקציית 'צבע אדום'"

דקות אחדות של נסיעה מפרידות בין מתחם הבונקרים הסודי למשרדי המנהלת של כיפת ברזל, אם תרצו - מרכז העצבים של מערכת ההגנה. "גם אם המערכת מיירטת בדרום באמצע הלילה, בתוך חצי שעה לכל היותר המסדרון הזה רוחש ושוקק. תעשה בדיקה אקראית בטלפון של כל אחד ואחת כאן, תמצא שלכולם יש אפליקציית 'צבע אדום', וכשבעוטף עזה לא ישנים - גם כאן אף אחד לא הולך לישון. כולם מתייצבים, באים לבחון בזמן אמת את ביצועי המערכת, לענות על שאלות שעולות מהסוללות בשטח וממערך ההגנה האווירית. תמיד יש דילמות שצריך לפתור", מספר יובל. "בכל הכנות? אנחנו פחות מתעסקים עם ההצלחות של המערכת. ברור שהמספרים וההישגים של המערכת מחממים לנו את הלב, אבל מה שמעניין אותנו באמת זה לנתח כל נתון אפשרי ולהטמיע במערכת עוד עדכון ועוד שיפור".

מיכל, ראש פרויקט כיפת ברזל בחיל האוויר, גרה במרחק של 5 דקות ממפעל הטילים שבמכון לשם, ואפליקציית 'צבע אדום' כבר הזעיקה אותה מספיק פעמים לעבודה באמצע הלילה או במהלך ריצת ערב. "אפילו בשבת יצאה לי להגיע לכאן. אני גרה קרוב אז אני מגיעה מהר", היא מספרת. "לפעמים, בסבבי הסלמה בדרום אנחנו מוצאים את עצמנו כאן, יושבים בקבוצות ומנתחים הקלטות מיירוטים שהיו לפני שעה. תמיד עולות שאלות מהשטח, לפעמים אנחנו נוסעים לסוללות עצמן כדי להנחות את החיילים בסוגיות שונות".

במהלך מבצע 'עמוד ענן' ב-2012, עוד הרבה לפני שמערכת ההגנה צברה את הקילומטראז' הדרוש, מיכל ואנשי הצוות שלה ירדו לדרום כדי להטמיע עדכון דחוף במערכת בניסיון לשפר ביצועים. "עשינו לחיילים קורס מזורז בשטח ולאחר מכן ישבנו בסוללה עוד שעתיים. זוהה ירי של רקטות מעזה והסוללה שיגרה מיירטים שפעלו בדיוק על פי העדכון שהטמענו ולקראת התרחיש שאליו נערכנו. עד עכשיו, כשאני שומעת בחדשות ש'כיפת ברזל יירטה בהצלחה', אני מתמלאת בהתרגשות".

קירות המסדרון של מינהלת הכיפה מקושטים בצילומים של יירוטים מוצלחים בדרום, תמונות של משגרים שפרוסים בשטח ותמונות של המיירט "טמיר" - כולם מבטאים את גאוות היחידה ואת רוח השליחות שנטועה בקרב עובדי המקום.

על אחד הקירות הבולטים מישהו תלה את תעודת פרס ביטחון ישראל שרפאל קיבלה ב-2012 על פיתוח המערכת בזמן שיא, של שלוש שנים וחצי בלבד. "בתהליך הפיתוח בנינו כמה טילים במקביל, ובחרנו בסוף את ה'טמיר' שהיה הטוב ביותר למשימה הזאת'", מגלה יונגמן.

ברפאל אומרים שהכיפה כפי שהכרנו עד כה עוד לא מיצתה את רוב היכולות שלה, מצד שני אפשר לומר גם "שלא נדע", כי לכולנו מגיע קצת יותר שקט וכניסה חלקה של אוויר לריאות. ויונגמן? הוא צופה למערכת עוד שנים טובות וגדולות: "כיפת ברזל עוד רחוקה מלהגיד את המילה האחרונה שלה והיא הופכת למשפחה שלמה של מוצרים". 

הכיפה הימית

"הסטי"לים והאזורים שעליהם הן אמונות מוגנים טוב יותר, בזכות פריצות דרך טכנולוגיות"

בגיל 34, עם 3 ילדים קטנים, 2 תארים ו-7 שנות ותק ברפאל, בן מוביל מטעם החברה את אחד הפרויקטים הגדולים שקשורים לכיפת ברזל - פיתוח הגרסה הימית שלה, שתוטמע בספינות הטילים של חיל הים במסגרת ההיערכות של צה"ל למשימת ההגנה על תחומי המים הכלכליים של ישראל.

לרפאל הוא התקבל כאיש אלגוריתמיקה, לאחר שסיים תואר ראשון באווירונאוטיקה וחלל בטכניון. "בהמשך רציתי לראות את התמונה היותר גדולה ולעבור למינהלה, אז עשיתי בטכניון תואר שני במינהל עסקים והגעתי לכיפת ברזל", הוא מספר.

הוא נשוי, גר בגליל המערבי, ובזמן שהוא מוביל בתוך רפאל את תוכנית "הכיפה הימית", הוא מחלק את זמנו גם בגידול של תאומים בני 3 וילדה בת 4.5. "לגמרי הארדקור, אבל לימודי אווירונאוטיקה וחלל במשך 4 שנים מעייפים הרבה יותר.

"איך מתמרנים בין התפקידים? הגיבוי ההדדי שקיים כאן מאד עוזר ומקל. מתחלקים בין העובדים, מישהו עובד חצי יום, הולך הביתה כדי לטפל בילדים ואז חוזר בערב, לכיפה. עובדים באווירה הרמונית בצוותים מגובשים מאוד, וזה מה שמאפשר לנו את ההתקדמות בתוכניות הפיתוח. חייבים דינמיקה כזאת. כיפת ברזל היא סטארט-אפ בתוך רפאל, תוכנית שפועלת בקצב מאוד גבוה, והמנהלים זורמים עם הלהט שלנו".

בסוף השנה שעברה מערכת הכיפה הימית השלימה שורה של ניסויים, לאחר שמשגר של כיפת ברזל הוצב על סיפון של סטי"ל מסוג סער 5 של חיל הים וביצע יירוטים מוצלחים. המערכת עצמה תוטמע באופן מובנה בסטי"לים החדשים שחיל הים יקבל בשנים הקרובות מגרמניה, סער 6.

כיוצא חיל הים שמתוקף תפקידו הרבה להצטרף להפלגות ממושכות בסטי"לים, בן מרגיש שהוא סוגר מעגל: "עכשיו הספינות האלה מוגנות יותר והאזורים שעליהם הן אמונות מוגנים טוב יותר, וזאת בזכות פריצות דרך טכנולוגיות שעשינו בשנים האחרונות, תוך העברת היכולות של הכיפה היבשתית לכיפה הימית".