היום שאחרי השריפה: למה החזרה הביתה של תושבי מבוא מודיעים נראית רחוקה מתמיד

בסוף מאי, תושבי מבוא מודיעים מצאו את עצמם ללא קורת-גג לאחר שהמושב שלהם נשרף כליל • בסוף אוגוסט יהיה עליהם להתפנות מבית ההארחה בחפץ חיים שבו הם שוהים מאז, ולא נראה שהמדינה קרובה לספק להם פתרון • המשטרה הודיעה על סגירת התיק לאחר שהראיות לא הוכיחו חשד להצתה • מעקב G

עוד רגע וחולפים כבר שלושה חודשים מאז השריפה שכילתה את המושב מבוא מודיעים בסוף מאי. הפעם הראשונה שיישוב שלם בישראל עלה בלהבות. הרוב המכריע של התושבים נותרו חסרי בית. כ־190 מהם שוהים כבר יותר מחודש בבית ההארחה בקיבוץ חפץ חיים. המימון שהקציבה המדינה, 4.5 מיליון שקלים, עומד להיגמר והתושבים לא יודעים מה הולך לקרות להם בסוף החודש. בשבוע שעבר הודיעו להם שבסוף אוגוסט הם צריכים להתפנות מהקיבוץ ויקבלו עזרה בשכר דירה. כמה? לא נאמר. ממי? עוד לא ברור. האם זה יקרה? לא ידוע.

אם לא מספיק שהבית שלהם נשרף ושאין להם ישוב, תושבי מבוא מודיעים כלואים שלא בטובתם בעוד כמה לופים. מצד אחד, טרם נקבע מה סיבת השריפה שכילתה את הישוב - פעילות חבלנית עוינת, הצתה או תאונה. לכל דבר כזה יש השלכות מבחינת מי משלם את הפיצוי, הפעלת ביטוחים פרטיים ועוד.

ביום חמישי (לאחר הורדת העיתון לדפוס), הודיעה המשטרה כי החקירה המשותפת של היחידה המחוזית לחקירות הונאה במשטרת ישראל ושל חוקרי כבאות והצלה העלתה שאין תשתית ראייתית מספקת לבסס חשד בדבר ביצוע עבירה, והוחלט על סגירת התיק. בהודעת המשטרה נמסר כי במהלך החקירה המאומצת "ניטלו מהקרקע דגימות, בוצעו סיורי שטח, נבדקו מצלמות אבטחה ונבחנו צילומי רחפן וצילום אווירי".

כעת, סגירת התיק אינה מוסיפה להם ודאות. אך במקביל, התושבים בעיצומו של מאבק מול רשות מקרקעי ישראל על עצם המשך קיום המושב, סכסוך רב שנים, שהתחיל הרבה לפני השריפה ותחילתו בשנות ה־80, אז הפך מבוא מודיעים - מאחורי גבם ומעל ראשם של התושבים - ממושב שיתופי ליישוב קהילתי, מהלך שבפועל נישל אותם מהזכויות על הקרקע והפך את רובם למין פולש על אדמתו.

עד היום, הקרקעות במושב לא נרשמו על שם התושבים. ענייני הטאבו מעורפלים, בטח בנוגע לדור השני למושב. להגדרה יש השלכות עצומות על אופי היישוב. זכויות קניין, בנים ממשיכים, ועדות קבלה וכדומה.

בשנות ה־90 התושבים עלו על זה, אבל המדינה מנפנפת אותם כמו שהיא יודעת לעשות. תביעה מול רשות מקרקעי ישראל עומדת ותלויה. עכשיו המדינה רוצה להרחיב את מבוא מודיעים ל־224 יחידות דיור והתושבים חוששים מאוד שהשריפה "תנוצל" כדי לקחת להם עוד קצת מהזכויות - זה בדיוק מהסוגיות האלה שבלתי אפשרי שלא ללכת בהן לאיבוד מרוב נדל"ן והגדרות וראשי תיבות ומספרים והחלטות ממשלה, פרוטוקולים ארכנים, מסקנות של ועדות ועננות סמיכה של חוסר משילות וחוסר ודאות - בדיוק החומרים מהם עשויות קונספירציות.

לא בטוח שהתושבים צודקים בכל טענותיהם, אבל אחרי כמעט שלושה חודשים בלי בית ובלי תשובות, קשה להאשים אותם. בעיקר, הם חשים ששכחו אותם. "המדינה לא מתייחסת לזה כאל אירוע הומניטרי", אומרים לי. "מישהו יתאבד פה בסוף", הם לוחשים, "אנשים התערערו עד הבסיס".

מבוא מודיעים, בימים שאחרי השריפה / צילום: איל יצהר, גלובס
 מבוא מודיעים, בימים שאחרי השריפה / צילום: איל יצהר, גלובס

זורקים לנו סוכריות

צהריים עצלים של קיץ בבית ההארחה של קיבוץ חפץ חיים. אני פוגש את אלון טיגר, 67, ואת אלנתן גולום, 32, שבתיהם נשרפו כליל. טיגר הוא יו"ר אגודת מאור מודיעים, הוועד שמייצג את המושב מול המועצה והרשויות האחרות. גולום הוא יו"ר הוועד המקומי, האחראי על הניהול הפנימי - עוד אנומליה. הם כועסים. "מה זאת המדינה הזאת", אומר טיגר, "מה הבעיה לבנות 40 בתים? אם היו רוצים, היו יכולים בקלות ובמהירות".

הם מספרים ששמעון סוסן, ראש מועצת חבל מודיעין, היה פה לפני שבוע ואמר להם שצריך להתפנות - אבל לא נתן פתרון. אחד הפתרונות שעלו היה לשכור לכולם ביחד בניין בראש העין. התושבים מתנגדים, מן הסתם. הם מבינים טוב מאוד שתחנה זמנית בראש העין, או בכל מקום אחר, תהיה גם התחנה האחרונה. "מי שייצא מפה", אומר טיגר, "זה יהיה על חשבונו".

השניים מאמינים שהמדינה מנצלת את השריפה כדי לדחוף בנייה מחדש של היישוב במתכונת שתהרוס את מה שהיה. "אנחנו כלואים בפינה", אומר גולום, "והם זורקים לנו סוכריות". הוא בן 32, נולד במבוא מודיעים. הוריו היו ממקימי המושב ויש לו שלושה ילדים קטנים. "אני לא יכול לומר שקשה לנו - אנחנו לא ברחוב, יש לנו איפה לישון, מה לאכול וכולם בריאים. אבל כן, זה קשה. הילדים בטראומה", הוא אומר, "האנשים במושב האמינו למדינה והיא לא דאגה להם. כרגע אנחנו שומרים על הקהילה, לא רוצים שיקרה לנו מה שקרה למפוני גוש קטיף שנקלעו לצרות רציניות בכל התחומים, מבריאות, דרך גירושים ואבטלה, אפילו אובדנות".

גולום אינו היחיד שמביא את מפוני גוש קטיף בתור דוגמה לטראומה שהם חווים, כמו גם להזנחה של המדינה. למרבה האירוניה, אותו בית הארחה שאנחנו נמצאים בו עכשיו אירח בזמנו גם את מפוני גוש קטיף. אם הקירות של בתי הארחה מכל הארץ היו נפגשים, לקירות של חפץ חיים היו הכי הרבה סיפורים עצובים.

"כולם רוצים פתרון", אומר טיגר, "אבל כזה שישמור על הקהילה. אנחנו רוצים להישאר ביחד". כרגע הם לא מסכימים עם המדינה על כלום, מי יחזור ליישוב, מתי ואיך. כמה מהתושבים אפילו טוענים המדינה פועלת מולם ב"גזענות".

"43 שנים אנחנו במושב", אומר אלון טיגר שעלה מדרום אפריקה, שמו המקורי אלן, "ו־43 שנים עם אותן הבעיות בדיוק. מה שהסוכנות עשתה לנו זה עוול. מההתחלה הם רצו להיפטר מאיתנו".

מה בדיוק קרה וקורה? תלוי את מי שואלים. עורכי הדין אורי זליגמן ויניב בירנבאום ממשרד קנולר ושות' מייצגים את התושבים. בירנבאום: "יש שני מישורים לסיפור; הנזק שנגרם ליישוב מהשריפה, הבתים, הציוד, התשתיות, והגידולים החקלאיים. המדינה אישרה תקציב כולל לפיצוי של 80 מיליון שקל, שלא ברור עדיין איך זה יתחלק עם קיבוץ הראל. זה מישור אחד ואני מאמין שהוא יסתדר מתישהו. הבעיה היא שהחקירה לא הסתיימה ואין קביעה מה סיבת השריפה".

"ממה שאנחנו יודעים", אומר זליגמן, "במצלמות שהוצבו מסביב ליישוב רואים הצתות בעת ובעונה אחת, בין שלושה לחמישה מוקדים. ההיגיון מחייב שזה פח"ע כי לאיש אין סיבה לשרוף את המושב (כאמור, המשטרה הודיעה כבר שהחשד להצתה הופרך , ד"פ). הבעיה שפח"ע זו עלות כספית אדירה למדינה".

"בשביל פיצוי מלא", אומר בירנבאום, "צריך שהאירוע יוגדר כפח"ע. וזה בשליטת גורמי הביטחון - המון גופים - ומדובר בעניין שמורכב מאוד להוכיח אותו ואין מי שנותן תשובה. "המישור השני הוא המישור הקרקעי. פה למושב יש היסטוריה מאוד ארוכה".

זליגמן ממשיך: "אלה אנשים, שתן להם רק גיטרה ולשיר קרליבך. הונו אותם 10 שנים אחרי שעלו לקרקע ועשו מה שלא עשו באף יישוב אחר מקום המדינה: הפכו אותם ממושב שיתופי לאגודה קהילתית חקלאית מעל הראש שלהם. החתימו אותם, ואף אחד לא הבין עברית ועל מה הוא חותם. זה היישוב היחיד שגזלו ממנו רכוש ולא נתנו פיצוי. הסוכנות, המינהל והמועצה עשו יד אחת נגד המושב. הסוכנות חייבת מיליונים לאגודה".

"את התרגיל הראשון של השינוי עשו להם ב־86'. ב־96' התושבים הבינו שעשו טעות, פנו למדינה שאמרה, ‘נעשה לכם הרחבה כאילו אתם מושב שיתופי למרות שאתם לא', והחילה עליהם את החלטה 692 של רשות מקרקעי ישראל. המינהל (היום רשות מקרקעי ישראל) התקדם, ואז חזר בו. לפני השריפה הוגשה תביעה על החלטה שלטונית שלא קוימה".

איך משפיעה השריפה על התביעה?

"המצב שלנו הרבה יותר גרוע עכשיו. אלמלא השריפה, אני מתאר לי ששופט לא היה מקבל את הגזילה והולך לקראתנו. היום אנחנו במצב שאם לא נגיע להסדר מהיר, אנשים יפוצו לכל עבר ולא יהיה מי שימשיך את התביעה".

"בלי הסדרה קניינית", אומר בירנבאום, "אי אפשר לתקן את היישוב, אלא שהסדרה קניינית לא יכולה להיעשות באופן פרטני. אז אנחנו במשא ומתן לגבי זה".

שעיקריו?

"הצעת המינהל נכון להיום: ל־38 התושבים הוותיקים יתייחסו כאילו שהם מושב ויתנו להם את האדמה בתשלום של 11% מערך הקרקע. אבל זה לא פותר את הבעיה. ויש עוד כ־40 משפחות שהסכימו לתת להם את הקרקע ב־91% מהערך. הצעה רעה. הם גם לא מוכנים לתת מבנים ציבוריים, כמו חדר אוכל, ובעיקר אזור התעשייה שנלקח מהם. הסוכנות תרוויח והיישוב נדפק".

בירנבאום אומר כי "כל הרעיון הוא שהיישוב יוכל לשמור על הצביון הייחודי שלו - זה אומר זכויות בקרקע, גם לדור ההמשך, ולאפשר מקורות הכנסה. אם לא יאפשרו להם להישאר, מה שיקרה זה שהאוכלוסייה תשתנה והיישוב יימחק מעל פני הקרקע עם כל הייחודיות שלו. היישוב מוכר בכל העולם בזכות המורשת של הרב קרליבך. צריך להבטיח שכל זה יישאר".

מה אפשר ללמוד מניסיון העבר?

"אין אף מקרה כזה שיישוב נשרף לחלוטין", אומר בירנבאום, "אין ממה ללמוד".

לדברי זליגמן, "גם אלה שהבתים שלהם נפגעו פחות לא יכולים לחזור לגור בהם. והמדינה אפשרה להם בשלושת השבועות הראשונים לגור ביד בנימין, אחר כך בחפץ חיים, לכל הקהילה. זה עולה הון עתק והמדינה הודיעה להם שהם חייבים לפנות בסוף החודש. הם בשוק מוחלט. הצפי שלהם היה לחזור למקום תוך חצי שנה, אפילו עם קרוואנים".

אלון ורינה טיגר עם אלנתן גולום. כל פתרון זמני ירחיק אותם מחזרה הביתה / צילום: תמר מצפי, גלובס
 אלון ורינה טיגר עם אלנתן גולום. כל פתרון זמני ירחיק אותם מחזרה הביתה / צילום: תמר מצפי, גלובס

ניפגש בבית המשפט

ובכל זאת, דברים לאט לאט חוזרים לפעול. המים חזרו לזרום במבוא מודיעים, החשמל חובר לחלקי המושב שלא נשרפו, ובין השאר לבית הכנסת, בניין המועצה ומוזיאון קרליבך. יש תושבים שכבר מתחילים לזלוג חזרה. זה בקרוואן, זה באוהל. מנסים לתקן מה שאפשר. גם חמי דנון, מזכיר היישוב, חזר לעבוד במשרד שלו.

מה אתה עושה שם?

"עובד. יש רשימות על בתים שלא נפגעו, בתים שמועמדים לשיפוץ. יש כריתת עצים, צריך לפנות המון פסולת, יש הרבה בתים להריסה. אולי חלק מהחברים יחזרו לבתים בקרוב. צריך לעשות פיתוח, תשתיות חדשות - אבל עד שאין החלטת ממשלה אנחנו לא שם. אנחנו רוצים החלטת ממשלה כדי שנוכל לדעת להסביר לתושבים את המצב. הם באים לאתר קרוואנים? לבתים שלהם? לעשות שיפוץ? הם לא יודעים כלום. מה גם שכל המדינה בהפסקה, לא הועברו כספים למועצה ולנו ולכן יש ערפל. לא קיבלנו מסקנות מאף גורם רשמי. זו הבעיה: אם זה פיגוע על רקע לאומני - מס רכוש יפצה, ואם זה אסון טבע חברות הביטוח מפצות, אבל עכשיו אף אחד לא לוקח אחריות. התושבים רק רוצים לחזור כמה שיותר מהר הביתה".

"המושב", אומר דדון, "שיתף פעולה עם המינהל כדי להרחיב, אבל המדינה התכחשה למתווה שנקבע ב־96', ואז נוצר קונפליקט שהגיע לבית המשפט. יש סלט גדול שלא סידרו בצלחת. אני לא רוצה להעביר מידע לא סגור. יכול להיות שהכול יתפוצץ ואז נלך לבית המשפט ונראה את המדינה עומדת מולנו עם השקרים שלה".

בעוד התושבים מציגים תמונה של הזנחה פינת הונאה, לפיה רשויות המדינה עושות יד אחת לדפוק אותם וכולם ללא יוצא מן הכלל שכחו אותם, סוסן, ראש מועצת חבל מודיעין, מציג תמונה קצת אחרת: "מדובר בתושבים ללא זכויות בקרקע. הסוכנות הושיבה אותם שם, אבל הזכות לא הייתה מעוגנת באף מסמך - לא יכולת לקנות שם דירה, לדוגמה. הם היו במצב של אי חוקיות. רק חלמו לקבל זכות בהרחבה שכבר אושרה. קרה האסון שקרה - ועוד יסופר וידובר על מה השגתי להם. שיפרנו להם עמדות - הם, המייסדים לפחות, יקבלו זכויות בקרקע, פיתוח, דברים שאף אחד אחר במדינה לא מקבל. מה שעשיתי איתם פה, אין לזה אח ורע".

"לא שחס חלילה יעלה הרושם שאני בעד השריפה - זה אסון אמיתי וחוויה קשה מאוד - אבל בלי השריפה מצבם היה יותר גרוע מבחינה משפטית. לא היו נותנים להם כלום. כרגע", אומר סוסן, "האוצר לא רוצה כי ההסכם טוב מדי ומהווה תקדים. הם מקבלים פטור מהיטל השבחה, היוון של 11% בתשלום נדחה, ועוד הרבה דברים".

מה יהיה איתם בסוף אוגוסט?

"אני לוקח עליהם אחריות. שמע, זה עולה לנו המון כסף שם בחפץ חיים, ארבעה מיליון שקל הם עלו לנו באוגוסט - זה 650 שקל ראש ליום. על יולי קיבלתי את הכסף מהמדינה, אבל על אוגוסט לא שילמו לי. אנחנו, המועצה, חתומים מול המלונית אבל לא מול המדינה, ואני לא יכול יותר, תבין גם אותי. אם לא אני, היישוב הזה היה כבר מתפזר לכל עבר. אני מאמין שכל רגע צריכים לקבל תשובה. יקימו להם יישוב זמני, כמה יחזרו לבתים שלהם באישור ואז למתווה הקבוע של פיתוח היישוב".

גם את הטענות על שינוי אופי היישוב דוחה סוסן. לטענתו, עם כל זכויות הקניין והבנייה שהתושבים מקבלים, הם יהיו בפועל רוב היישוב החדש.

הזווית הטווין פיקסית

בחזרה בקיבוץ חפץ חיים, גולום וחבריו מתכננים הפגנות מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור וחסימה של כביש 443. "נגיד לביבי מה זה באמת שאין כלום", אומר טיגר. "זו סיסמה נהדרת", מתלהב גולום, "נשים אותה על הפוסטרים". הם נראים עדינים מדי למאבק אמיתי, אבל שיהיה בהצלחה רבה. "למה יום אחרי השריפה כבר חיברו את כביש 443 לחשמל - ואת המושב לא?", שואל טיגר, "אנחנו רוצים לחזור הביתה, בכל מצב. יש לנו זיקה לקרקע".

אני פוסע בשבילי הקיבוץ. תושבת מבוא מודיעים שלא רצתה להזדהות, ניגשת. "זה משבר זהות", היא אומרת בשקט, "זו קהילה עדינה במצב נפשי של תלישות. המושב היה המהות - אנשים חיו ועבדו בו והתפללו. הוא היה מרכז החיים מכל בחינה".

כל מי שאני מדבר איתו חוזר ומדגיש את הקהילה, השותפות, האחווה והחברות. זה באמת מחמם את הלב, אבל המציאות המשתקפת משלל דוחות ביקורת של המועצה, פרוטוקולים של האגודה, תלונות שהוגשו ועוד - אחרת. רוצה לומר, מראית העין של מבוא מודיעים כיישוב היפי שכולו שלום ואהבה נכונה רק חלקית. אנשים הם אנשים בכל מקום וזה שהם גרים זה ליד זה לא אומר שהם גם אוהבים אחד את השני. לפעמים להפך.

בדברי ימי המושב אפשר למצוא - לצד רוחניות והיפיות בסגנון סיקסטיז - גם שלל סכסוכים, תביעות הדדיות, אי סדרים בניהול המקום, בנייה בלתי חוקית, חשדות למעילות, ניגודי עניינים, אנרכיה כללית, ועדות ממונות, מריבות, אפילו איומים ברצח (חלקם נכתבו ונשתלו בתוך הסידורים בבית הכנסת) ומה לא. אני דווקא אוהב את הזווית הטווין פיקסית החדשה של מבוא מודיעים, היא אמינה ואנושית הרבה יותר מהתמונה האידילית שכולם מנסים לצייר לי כל הזמן - היא ודאי שם, אבל היא לא בלעדית. אנשים הם אנשים ובמצבי לחץ הם עוד יותר אנשים.

אנשי מבוא מודיעים גרים בחדרי הארחה קלאסיים. נעים, אבל לא בית. לצערי אין לי את התמונה הקלאסית של משפחה בת שמונה נפשות מצטופפת בחדר קטן. לא כי אין כאלה, אלא כי כרגע כולם בבריכה.

רינה טיגר, רעייתו של אלון, יושבת בדשא מול חדרם, קוראת ספר. אני מפריע לה. "אנחנו תקועים", היא אומרת, "אי אפשר להאמין באנשים. המדינה לא עושה כלום, זה לא ייאמן. הם לא חושבים שזה מצב חירום. אם היינו בפיג'י כבר היו שולחים מטוסים. אבל פה הכסף חשוב יותר מהאנשים כנראה. לא מרשים לנו לחזור הביתה. לצעירים מאוד קשה, הילדים לא ישנים בלילות".

טיגר צודקת. "כשהייתה רעידת אדמה בהאיטי", אני קורא את טל רוסו בפרוטוקול הכנסת הקודמת, "קיבלנו את ההודעה בשעה 6:00 ובשעה 8:00 הסתיים הדיון, ב־10:00 היה אישור ממשלה, ב־11:00 (המטוסים) היו על המסלולים. אנחנו עוסקים באסון, ובמצב כזה אנחנו צריכים להיות מוכנים בנוהל חירום מיידי".

גולום מגיע ואומר: "זו בעיה אמיתית שהמדינה צריכה ללמוד איך לטפל בה ואין לה מושג. מה היה קורה פה אם הייתה רעידת אדמה והיו נהרגים עשרת אלפים בני אדם? מפחיד לחשוב על זה".

מהסוכנות היהודית נמסר בתגובה: "הטענות משוללות כל יסוד שכן המקרקעין במבוא מודיעים הן בבעלות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בלבד ולא בבעלותה של הסוכנות היהודית ולכן רק בידי הרשות למקרקעי ישראל היכולת לרשום זכויות במקרקעין. הסוכנות היהודית סייעה רבות בהקמת הישוב ובפיתוחו בשנות ה־80, אך, כאמור, היא אינה הבעלים על הקרקע. טענות היישוב הועלו בכתב תביעה שהוגש באחרונה נגד רשות מקרקעי ישראל וכלל לא מופנות בו טענות נגד הסוכנות היהודית. גם בכתב ההגנה שהגישה רשות מקרקעי ישראל ביחס לתביעה לא מוזכרת הסוכנות היהודית.

"חשוב לציין כי אופי היישוב וסוגו נקבע על ידי הרשויות המוסמכות במדינה ולא על ידי הסוכנות וכי הליך כזה נעשה בתיאום עם האגודה והנהלתה".

מרשות מקרקעי ישראל נמסר: רמ"י נמצאת במו"מ אינטנסיבי מול נציגי היישוב, יחד עם משרד האוצר וראש המועצה האזורית חבל מודיעין. המו"מ מתקדם באופן חיובי ונראה כי בקרוב יוסכם על מתווה סופי להסדרת זכויות הקניין של התושבים. הרשות אינה מקבלת את טענות התושבים ביחס לשינוי סיווג היישוב, ואירוע השריפה אינו משפיע על עמדת הרשות בנושא.