האיש החכם ביותר של המאה ה-20

ג'ון מיינארד קיינס, הכלכלן וההומניסט, אשר ראה את העולם שסביבו מתמוטט בשנות ה-30, והטיל פצצה: ממשלות צריכות להוציא כסף שאין להן, כדי לצאת מהמשבר. במשך שנים, הימין לא סלח לו, אבל אבי "הכלכלה הקיינסיאנית" מילא תפקיד מרכזי בהצלת הקפיטליזם הדמוקרטי. תודה, דוקטור קיינס

ג'ון מיינארד קיינס היה כלכלן מעולם אחר. חיבתו האמיתית היתה נתונה לספרות ולאמנות; והוא התנבא שיום אחד לא יהיה עוד צורך בכלכלנים. הוא אפילו נקב בתאריך: מאה שנה מיום הנבואה.

לכמה מאיתנו יש גם סיכוי להגיע לשם, בשנת 2036. קיינס אמר שהיום ההוא יבוא, כאשר רמת המחיה בעולם תהיה גבוהה פי שמונה. או-אז (הוא כתב בקובץ המאמרים הנפלא שלו, "מסות השכנוע"), "'הבעיה הכלכלית' תונח במקומה הראוי - הרחק בשוליים - ואת לבנו ואת מוחנו יתפסו הבעיות האמיתיות: בעיות החיים והיחסים בין בני האדם, בעיות הבריאה וההתנהגות והדת".

כנראה לא רע אם אנשים פראקטיים בהחלט - ושתי רגליו של קיינס עמדו על קרקע מוצקה - ילמדו ממנו כיצד לעדן את המעשיות שלהם בקצת מיסטיקה, ובקצת הרהורים אבסטרקטיים, שלא לדבר על אתיקה ועל מוסר.

אף כי רגלו של קיינס לא דרכה במחצית השנייה של המאה ה-20 (הוא מת צעיר יחסית, בשנת 1946), ספק אם אפשר לחשוב על אדם אחד שהרהוריו ותפיסת עולמו השפיעו על חיינו יותר מאלה של קיינס. אני מציע להעניק לו את התואר "האיש החכם ביותר של המאה ה-20", לא רק בגלל עומק תובנותיו, אלא בייחוד בגלל הרלוונטיות שלהן. הוא הציע נוסחה לניהול כלכלי, שעמדה ביסוד ההתאוששות המזהירה של המערב בשנות ה-50 וה-60, ובלעדיה אולי לא היה הקפיטליזם הדמוקרטי חוגג את נצחונו בשנות ה-80 וה-90.

אם השמטתי כאן את שנות ה-70, אין זה אלא מפני שהדגם הקיינסיאני הגיע עד משבר בעשור השמיני של המאה, ומאז, תפקידו הישיר צנוע יחסית. עם זאת, הקשר בין הפתרונות של קיינס לבין שגשוג העולם המתועש בימינו הוא עובדה פחות או יותר מוסכמת. קיינס היה מזוהה עם השמאל, אם כי לא באופן מיליטנטי. אבל שנים רבות לאחר מותו, ממשלות ימין ומרכז באירופה ובאמריקה אימצו את שיטותיו. ריצ'ארד ניקסון, נשיא אמריקני ימני, אמר בשעתו: "כולנו קיינסיאניים".

הוא היה פרופסור באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, כאשר התחיל השפל הכלכלי של שנות ה-30. בין הכלכלנים והפוליטיקאים שררה אז הסכמה כמעט מלאה, שיש להניח לכוחות השוק לפתור את המשבר. במידה שממשלות ובנ-קים מרכזיים התערבו, הם עשו כמיטב יכולתם לחנוק כל ניצן של התאוששות: הם העלו את הריבית, הםהקטינו את האשראי, הם הקימו חומות מכס עצומות. לא ההתמוטטות המפורסמת של וול סטריט ב-1929גרמה את המשבר. את השפל הגדול הניבו המעשים שנעשו, או לא נעשו, בעקבות ההתמוטטות.

קיינס השליך פצצה, בשנת 1932, כאשר כפר כמעט בכל העיקרים הכלכליים של זמנו.בזמן שפל כלכלי, הוא אמר, אי אפשר לשמור על משמעת פיסקאלית. כאשר העולם שמסביב מתמוטט,ואחד מכל ארבעה בני אדם אינו מסוגל למצוא עבודה, ממשלות אינן יכולות עוד להרשות ל"כוחותהשוק" לפעול את פעולתם. הן צריכות להתערב. משימתן העיקרית היא להגביר את הצריכה - כי רק עלייהבביקוש תחלץ את העולם ממעגל קסמים של מיתון ודפלאציה; ולתכלית הזו מותר להן לעשות משהו שהואשווה ערך של ניפוץ לוחות הברית: להוציא כסף שאין להן.

אנשים שנולדו 20 או 40 שנה אחרי השפל הגדול התרגלו להניח, שתקציבים גרעוניים הם חלק טבעי של הנוף הכלכלי והפוליטי. משלב מסוים הם גם התרגלו להניח, שתקציבים גרעוניים הם האויבים המסוכנים ביותר של שגשוג כלכלי. הנשיא קלינטון מתאר כיום את איזון התקציב, ואת השימוש שהוא רוצה לעשות בעודף לשם פירעון החוב הלאומי, כהישגים החשובים ביותר של כהונתו. אבל בשנות ה-30, ולפחות במשך 30 שנה אחריהן, תקציבים גרעוניים נעשו אמצעי ההצלה החשוב ביותר של החברה התעשייתית.

ההישג הגדול ביותר של קיינס בא בשנת חייו האחרונה, כאשר הקונגרס של ארה"ב אימץ את "פקודת התעסוקה" של 1946, שבה קבע, כי "אחריותה של הממשלה הפדרלית מוסיפה להיות קידום של מקסימום התעסוקה, התפוקה וכוח הקנייה".

הימין האידיאולוגי מעולם לא סלח לקיינס את החטא של עירוב הממשלה בפעילות הכלכלית. קיינס הוא אחד המתים היחידים בדורנו, המוסיפים להניב התקפות בלתי פוסקות מצד החיים. מדי פעם אפשר למצוא מאמר, המודיע לנו על "תבוסתו הסופית". אבל מדי פעם אנחנו גם מקבלים תזכורות על הרלוונטיות שלו, כמו למשל בזמן המשבר האחרון באסיה. ממשלת יפאן מדלקמת בשנתיים האחרונות את כל כתבי קיינס, ומנצלת כל הזדמנות כדי להוציא "כסף שאין לה", כדי להחיות את הביקוש.

קשה לדעת מה היה קיינס אומר אילו יכול היה לראות את השגשוג חסר התקדים של אמריקה. האם היה מציע לממשלה לחזור ולשבת בחיבוק ידיים? סוף סוף הוא, בניגוד להרבה ממבקריו, מעולם לא ניסה להתאים את המציאות לדעותיו, אלא שקד על התאמת דעותיו למציאות.

הוא היה מבקר חריף, לעיתים קרובות סרקסטי, של חולשות האדם, אבל הוא היה בראש ובראשונה אלטרואיסט. הוא הגיע אל שיא השפעתו בימים של פסימיות עצומה, כאשר לא התאוששות עמדה על הפרק, אלא בלימת ההידרדרות. אבל גם בחשיכה הכבדה של השפל הכלכלי ושל עליית הנאציזם, הוא ראה את נצחון הרוח האנושית. והואיל ואת המאה ה-20 איפיין מאבק בלתי פוסק של הרוח הזו להישאר בחיים, אין חובה נעימה יותר בסוף המאה הזו מאשר להסיר לכבודו את המגבעת, ולהגיד, תודה, דוקטור קיינס, תקפוץ מדי פעם לבקר.« יואב קרני « האיש החכם ביותר של המאה ה-20 « ג'ון מיינארד קיינס, הכלכלן וההומניסט, אשר ראה את העולם שסביבו מתמוטט בשנות ה-30, והטיל פצצה: ממשלות צריכות להוציא כסף שאין להן, כדי לצאת מהמשבר. במשך שנים, הימין לא סלח לו, אבל אבי "הכלכלה הקיינסיאנית" מילא תפקיד מרכזי בהצלת הקפיטליזם הדמוקרטי. תודה, דוקטור קיינס