אבא של ביבי טעה: הוא שר אוצר טוב

הבן אדם עושה דברים. מחליט. עובד קשה. אינו חושש מנקיטת מהלכים לא פופולריים

כשבנימין נתניהו היה ראש הממשלה נתן אביו, הפרופ' בן ציון נתניהו, ראיון לעתונות בו דיבר גם על בנו. האב אמר על בנו שהוא מתאים יותר להיות שר החוץ מאשר ראש הממשלה. זה היה מביך למדי. ראשית, מכיוון שביבי היה ראש הממשלה ולא שר החוץ, והאמירה של אביו ביטאה חוסר שביעות רצון מתפקודו.

אבל יותר מכך היתה האמירה מכוונת לכישוריו ואופיו של הבן ביבי. לא סתם אמר האב שביבי מתאים יותר להיות שר חוץ. לא במקרה נמנע מלומר שר ביטחון, שר התעשייה והמסחר, או - שר האוצר. להיות שר חוץ נחשב לעבודה הקלה ביותר מבין כל משרדי הממשלה. תפקיד שבו לא עושים, אלא מדברים, מברברים, נואמים, משתתפים בקוקטיילים משעממים עם עמיתים ושגרירים. תפקיד של כבוד וכיבודים. תפקיד שאי אפשר להיכשל בו. מכיוון שאם אנחנו לא כל כך מצליחים בעולם, אז כל העולם נגדנו, וזה לא קשור לתפקודו של שר החוץ. ואם הולך לנו בעולם, שר החוץ גורף את הקרדיט לעצמו. קל מאוד לצבור בו פופולריות. לא מטילים גזירות על אף אחד, מרביצים נאום חוצב להבות באו"ם ומקבלים כותרות נאות עד יפות.

התפקיד הזה, או כזה, תפור על פי מידות אופיו וכישוריו של בני. זה מה שבעצם אמר נתניהו האב. תנו לבן שלי לדבר, תנו לו לנאום, ואין גדול ממנו. תנו לו לעשות, ויש בעיה. בעצם, האמירה של האב נתנה חיזוק לתדמית של ביבי שהחלה להתגבש אז, כאדם עצל, לא אוהב לעבוד מדי קשה, אדם שכוחו העיקרי בלשונו וחלקלותה.

הגילוי של ביבי החדש

לו נשאל היום שוב, היה האב משנה אולי את דעתו. ביבי כשר האוצר הוא לא האדם שהכרנו, אולי גם לא האדם שהכיר אביו. אפשר להסכים עם מדיניותו או להתנגד לה, דבר אחד אי אפשר, ולא צריך, לקחת ממנו. הבן אדם עושה דברים. מחליט. עובד קשה. והעיקר - אינו חושש מנקיטת מהלכים שאינם פופולריים. לפגוע בתקציב הביטחון זה לא דבר פשוט בכלל, ובשביל איש מרכז הליכוד על אחת כמה וכמה. לקצץ בסעיפים חברתיים קשה לא פחות.

כמעט כל מה שביבי עושה היום יכול להזיק לו מאוד אצל חברי מרכז שאינם מתענינים במיוחד בצרכים כאלה ואחרים של המדינה. בשביל לדעת כמה זה יכול להזיק צריך רק לראות את התנהגותם של השרים האחרים. איך הם שומרים מרחק, גם כאשר הם מצביעים בעד התקציב. תראו איך שרון תומך, אבל מרחוק ועד כמה שאפשר יותר בשקט.

נתניהו ממשיך בדרכו כאילו אין מחר. כאילו הדבר האחרון שהוא רוצה זה להיות ראש הממשלה, כאילו הוא מצפצף על מה יגידו ואיך יצביעו במרכז. כאילו הוא רואה באוצר את תחנתו האחרונה בחיים הפוליטיים.

ברור שזה לא כך. נתניהו כן רוצה להיות ראש הממשלה, וחשוב לו מאוד מה יהיה במרכז מפלגתו. אז מה הולך פה? הפוך על הפוך? החלטה מודעת שכדי להשיג את מטרתו הוא חייב להצליח בתחום הכלכלי? ושרק כך תושג ההצלחה? האם זה הימור נועז של פוליטיקאי השם את כל כספו על קלף אחד?

יכול להיות. הסיבה לא כל כך משנה. מה שחשוב, ומאוד מעניין, זה הגילוי של ביבי החדש. הוא לא שמח לקבל את משרד האוצר, בלשון המעטה. אבל משקיבל, הפשיל שרוולים והתחיל לעבוד, בניגוד לכל הציפיות והתחזיות. במרץ, בנחישות וביעילות. הוא היה מעדיף את המשרד שאביו ראה אותו כמתאים לו. שרון עשה לו תרגיל. מאוד ייתכן שבעתיד יתברר כי התרגיל של שרון היה הדבר הטוב ביותר שקרה לנתניהו בחייו הפוליטיים.

סאבא והליברלים

למה משה סאבא לא רוצה להשקיע בערוץ 10? - בגללנו. סאבא טוען עכשיו כי הוא יהודי וציוני שמאוד רצה להשתלב בכלכלת ישראל, אבל התקשורת בזה לדעותיו ולאמונותיו. מה שכמובן אינו נכון. גם התקשורת, וגם חלק ניכר מהציבור, התנגדו לרצונו לכפות את דעותיו ואמונותיו על הציבור.

מותר לו, למשל, לחשוב על הומוסקסואלים מה שהוא רוצה, אבל אסור לו לסגור ערוץ טלוויזיה מרכזי בפניהם, כפי שאמר שיעשה (לאחר מכן חזר בו). מותר לו לדגול בערכי משפחה כאלה או אחרים בתוך ביתו שלו, ולא לכפותם על ערוץ תקשורת.

החלטתו של סאבא בוודאי מאוד מאכזבת את עובדי הערוץ. הם מאוד רצו שיבוא. עד כדי כך שטרחו להבליע את הביקורת האישית שהיתה להם על האיש ועל דעותיו. בערוץ הזה שוכנים כמה מאבירי הליברליות וחופש הביטוי. קולם כמעט לא נשמע. מה שמוכיח (האם היה צורך בהוכחה?) שהצורך בפרנסה יכול לעשות נפלאות, או שמות, ברוח הליברליות והחופש, ולהיפך, של אנשים. *