האם באמת אין קרקעות לבנייה במרכז הארץ? הטענה המוכרת כל כך, סיבת הסיבות בקרב המצדדים בהמשך עליית מחירי הדירות בישראל, נשמעת תמוהה למדי לכל מי שנוסע ברחבי הארץ. מסביב לראשון לציון, נתניה, הרצליה, רמת השרון ופתח תקווה משתרעים מאות ואלפי דונמים של שטחים פתוחים, שאולי פעם בכמה זמן עובר עליהם טרקטור, גם כדי לחרוש את האדמה אבל בעיקר כדי להראות נוכחות. לכולם ברור שלא לאורך זמן יגדלו על האדמה הזו, השווה זהב, תפוחי אדמה. גם תוכנית המתאר הארצית הבינה את זה מזמן. עם זאת, עוד לא נמצאה השיטה להתרת הפלונטר שבין החקלאי החוכר את הקרקע לבין המדינה.
הסנונית הראשונה
מועצת מקרקעי ישראל שחררה השבוע שטח עצום של 835 דונם לבנייה על קרקעות קיבוץ גליל ים. מדובר בהיצע עצום בלב המדינה: הקרקע מיועדת ל-3,118 דירות וכן 100 אלף מ"ר של בנייה משולבת, לתעסוקה, מבני ציבור ועוד.
גליל ים, הקיבוץ שחכר את הקרקעות במשך עשרות שנים, ירד מעץ מאוד גבוה כדי להסכים להחלטה ההיסטורית. חברי הקיבוץ חלמו במשך שנים על התעשרות עצומה: לפני יותר מ-15 שנה יזם הקיבוץ תוכנית לפיה הוא עצמו ישווק יותר מ-4,000 יחידות דיור ו-80 אלף מ"ר תעסוקה לאורך נתיבי איילון. החלום היה הרבה יותר מפנטזיה רחוקה: הקיבוץ נעתר לבקשת המדינה והחזיר לה מאות דונמים לסלילת נתיבי איילון, הקמת מכון טיהור של הרצליה ועוד, כשהמדינה בתמורה התחייבה לתת יד במהלך לשינוי ייעוד הקרקעות.
במקום זה, לאחר שהמינהל משך את הסאגה הזו בלי סוף, ולאחר שהמינהל ביקש וקיבל 4 חוות דעת משפטיות שמנעו ממנו להתנער מההסכם עם גליל ים, יקבל הקיבוץ קרקע שתספיק ל-700 דירות.
לא מעט חברי קיבוץ יטענו שהיה עדיף להישאר עם השטחים החקלאיים, במוסדות ההתיישבות העובדת כבר יש מי שטוען שהקיבוץ הקריב את העקרונות, אבל השורה התחתונה היא שסוף סוף מתגבש הסכם הפסקת אש שמשחרר קרקעות יקרות.
רק לפני שבוע מלאו 6 שנים לבג"ץ ההיסטורי שטבע את המונח "צדק חלוקתי", וקבע כי הקיבוצים לא יוכלו לקבל פיצוי על בסיס השווי הנדל"ני לאחר שינוי הייעוד של קרקעות חקלאיות. אבל מאז, מאגר הקרקעות לבנייה הולך ונגמר (המעט שהיה בערים אשדוד ונתניה גם הוא אוזל), בעוד בנייה והרחבות על קרקע חקלאית נעשות במשורה בלבד. אם הפיצוי הוא לפי שווי חקלאי, מעדיפים החקלאים להמשיך לעבד את אדמתם.
ההסכם בין קיבוץ גליל ים לבין המינהל הוא אמנם תולדה של הסכמים שנולדו הרבה לפני שהקשת הדמוקרטית התעוררה והגישה את הבג"ץ המפורסם, אבל הוא יגרום ללא ספק לזעזוע ביחסים בין החקלאים לבין רשויות המדינה. זעזוע שהגיע הזמן שיטלטל את מקבלי ההחלטות.
נכון שבעקבות פסיקת בג"ץ זה כבר הרבה יותר מסובך, אבל 6 שנים אחרי אותה פסיקה ברור גם ש"הצדק החלוקתי" נשאר בגדר סיסמה בלבד. בירוחם או בקרית שמונה לא הרוויחו כלום מכך שבגליל ים המשיכו לזרוע ולחרוש את האדמה.
מסתבר כעת שהמדינה יכולה לבלוע את הצפרדע ולתת משהו לאנשי האדמה. מאידך, מסתבר שגם אנשי האדמה יודעים לבלוע צפרדע, ולרדת מהטרקטור שמעבד עדיין את הקרקעות ולהחזיר את רובן המוחלט לידי המדינה.
"נפילתה" של גליל ים, שיתוף הפעולה הלא פשוט עם מינהל מקרקעי ישראל שהתעמר בה במשך תקופה ארוכה, היא גם פתח של תקווה. הסמל הגדול, הקיבוץ (אולי ביחד עם קיבוץ שפיים) ששינה את התייחסות הציבור והמינהל לקיבוצניקים, לאחר שהפך אותם ממלח הארץ לסוחרי קרקעות, מסיים את הסאגה הארוכה מבלי להפוך למי יודע מה מיליונר מאותן אדמות.
אם הם יכלו לבוא זה לקראת זה, אולי ניתן לעשות זאת גם עם יתר האדמות החקלאיות. *
אימייל אדום
העיתון דיגיטלי
&
| Application delivery by
|
Developed By
| כל הזכויות שמורות לגלובס 2008