עולם חלול של אנשים מפלסטיק / קובי ניב על המחזה של יאיר לפיד

במחזה, המתרחש בקומות הגבוהות של הבורגנות הישראלית הלבנה והעשירה, אישה כבת חמישים עוזבת את בעלה ואת בתה בת העשרה או העשרים, ועוברת לגור במלון עם מאמן הכושר שלה בן העשרים ומשהו. זה, כמובן, יכול לקרות. אבל למה זה קורה פה? לאישה יש הסברים, שהיא שוטחת בפני בתה. והגברבר, מסביר המחזה, עושה את זה כנראה בשביל כספו של בעלה.

במרומי הבורגנות הישראלית הלבנה. ליבי ליבי לשחקנים

אבל הסברים הם לא החומר שממנו עשויה אהבה, או משיכה, או איך שלא תקראו לזה. כדי שאהבה או משיכה תתקיימנה, הן לזמן קצרצר ובודאי לזמן ארוך, משהו צריך לחבר בין מקיימיה. המשהו הזה יכול להיות המון דברים, למן טעם משותף בהצגות ועד לצחוק מטומטם מאותן בדיחות, אבל זה צריך להיות משהו. משהו שאפשר לחוש אותו, לגעת בו, לראות אותו. ובין השניים הללו, אין ולא כלום. וניסיונותיו של הבמאי פינקוביץ' להציל את החלל הבלתי-מחבר הזה, שיצר המחזאי לפיד, באמצעות פלירטוטים של תאווה כביכול על דלפק הבר המשותף להורים ולילדים המתקיים במחזה הזה, מעמיקים את המופרכות ומרבה את המבוכה.

אבל זה עוד לא הכול. הבעל הנעזב רק רוצה, משום מה, שאשתו תחזור לביתם. ואז בתו בת העשרים ומשהו צצה עם רעיון, העומד בבסיסו של "הגיל הנכון לאהבה" - שאביה הנטוש כאילו ייצא עם חברתה הטובה ביותר, שהיא גם בתם של החברים הכי טובים של האבא, ואחרי שהאמא תראה בפאב המשותף את האבא עם החברה, היא תקנא ואז היא תחזור הביתה לאבא, והכול ישוב על מקומו בשלום.

אלא שהחברה בכלל מאוהבת, על אמת ולא בכאילו, באבא של החברה שלה, והיא לא יוצאת איתו בכאילו, אלא באמת. והרעיון "הגאוני" של המחזאי והבת מתבצע וכאילו מצליח, והאמא באמת מקנאה, והיא חוזרת הביתה, אלא שאז מגיע רגע הסיום היעני-מפתיע של ההצגה - האבא והחברה של הבת באמת התאהבו, והם בונים להם חיים חדשים.

עכשיו כך - כדי שיתאפשרו ויתקייו אהבה או משיכה אמיתיות והדדיות, שלא לדבר על מימושן, בין גבר בסביבות חמישים לבחורה בת עשרים ומשהו, צריכים להתקיים ולהתבטל כל-כך הרבה תנאים, שמדובר במשהו שהוא כמעט בגדר נס. לא שזה לא יכול לקרות. זה בהחלט יכול. אבל במחזה הזה, כפי שהוא כתוב, גם האהבה הבלתי-אפשרית הזאת היא בגדר מהלך טכני מכאני, כאילו מדובר בעוד תרגיל במכון כושר, ותו לא.

העולם שמצייר לפיד במחזה "הגיל הנכון לאהבה" הוא עולם של אנשים חלולים, יצוקים מפלסטיק, שכל מה שמניע אותם הוא אינטרסים כלכליים, תככים ילדותיים ותרגילים - גופנים ומוחיים - של מכון כושר, ומפתחות של מכוניות. אין להם רגשות, אין להם לבבות, אין להם כאבים, אלא רק תרגילים וקשקושים ותככים.

אפילו סקס אין להם, גם לא כשהם תופסים בחורים צעירים או בחורות צעירות. אבל בלבולי מוח יש להם בשפע. והמחזה אכן מלא בבלבולי מוח פסאודו-פילוסופיים, שכל-כולם אמירות בנאליות ממוחזרות על אהבה ויחסים, אמירות שכבר נאמרו ונטחנו 4,000 פעם ב-6,000 אופנים, ומוצגות על-ידי לפיד כאילו הוא המציא אותן ממש ממש הרגע ממוחו החד-פעמי.

ואיזה אומללים השחקנים, שנאלצים לגלם דמויות חטובות וחלולות שכאלו, נטולות חלקים פנימיים, ולדקלם את הטקסטים השחוקים המתייפייפים ששם המחזאי בפיהם. לזכותם ייאמר שלמרות זאת מצליחים כמה מהם, בעיקר שמואל וילוז'ני ואודיה קורן, להוציא רגש וצחוק מסלעי הפלסטיק שממנו נוצקו דמויותיהם.

"הגיל הנכון לאהבה", מאת יאיר לפיד, בימוי: רוני פינקוביץ', תיאטרון הקאמרי